הוו מתונים

מובא בברייתא¹:

הוי דן את דבריך עד שלא תוציא אותם מפיך, חשוב מעשיך לדרך ארץ, ותן שכר לפסיעותיך, והצדק לעולם עליך את הדין, והוצא עצמך מן התרעומת, ודן את חברך לכף זכות אל תכריעהו לכף חובה.

הברייתא עוסקת, בזויות שונות, בחשיבות של המתינות².

"הוי דן את דבריך עד שלא תוציא אותם מפיך, חשוב מעשיך לדרך ארץ"
הברייתא עוסקת בשתי בחינות: דיבור ומעשה.
דיבור: "סוף מעשה במחשבה תחילה". בגמרא על ברייתא זו מובא:

הוי דן: כדי שיחשוב אדם מהו משיב ומה ישיבוהו.

לפני שאדם מדבר, עליו לחשוב על ההשלכות של דיבורו, מה ישיב הוא על הדברים, ומה עשויים להשיב לו על דבריו.
הצורך בחשיבה לפני הדיבור הוא פשוט ומובן, אך אימוץ כלל זה משנה את צורת החיים של האדם. ההבנה כי הדיבור אינו דבר של מה בכך, אלא ענין רציני וחשוב, בעל השלכות מהותיות.
בנוסח נוסף יש לומר: אל תאמר דברים שאתה עלול להצטער עליהם אחר כך.
הנסיון מלמד, שבדרך כלל אין אדם מצטער על ששתק, ופעמים רבות הוא מצטער על שדיבר. על כן צריך לשקול קודם שמדבר, ופעמים רבות רצוי לוותר על הדיבור בכללו.
זוהי בחינה ראשונה של מתינות. לא להגיב מיד, בלא מחשבה, אלא לשקול את הדיבור ואת השלכותיו.
מעשה: שלוש המישורים: מחשבה, דיבור ומעשה, בנויים כך שהמחשבה קודמת הן לדיבור והן למעשה.
חשיבותו של הדיבור ועוצמתו באות לידי ביטוי במישור החברתי והרוחני.
חשיבותו של המעשה ועוצמתו באות לידי ביטוי מבחינת המציאות. המעשה קובע דברים בעולם, והוא בעל נוכחות והשפעה על המציאות. כמו בדיבור כך במעשה, יש לשקול היטב את התוצאות, ואת הצורך במעשה. האם לא תתחרט אחר כך על מעשיך?
נראה, שמשפט זה קשור להמשך הברייתא: "והוצא עצמך מן התרעומת". אדם המגיב בצורה אינסטינקטיבית, גורם לתרעומות ומחלוקות, והשוקל מעשיו קודם שיעשם – מונע עצמו מן התרעומת.

"ותן שכר לפסיעותיך"
ההולך לבית כנסת רחוק, מקבל "שכר פסיעות"³. "שכר פסיעות" מלמד, שיש משמעות גם לדרך אל בית הכנסת, ולא רק להימצאות בבית הכנסת. דברים נבחנים לא רק על פי מבחן התוצאה, אלא גם על פי הדרך אל היעד – איך הדברים נעשים, ולא רק מה נעשה.
המעבר בין האדם ליעד שהוא שואף אליו נעשה בדרך. על כן יש לדרך משמעות רבה. בדרך יכול אדם לחשוב על היעד, לפתח גישה לדברים, לחלום על היעד ולהיות מושפע ממנו. הדרך איננה רק משהו שחייבים לעבור. תהליכים דורשים זמן, וכדי להתבונן, להבין ולהתכונן יש לעבור דרך מסויימת קודם שמגיעים אל הדבר עצמו.
אל תאמר: היה עדיף בלי הדרך, עדיף לראות הכל מיד. אין זה כך. הברייתא מלמדת אותנו שתהליך הוא דבר חיובי, ומאפשר לאדם להגיע אל היעד מוכן ובשל.
זוהי המתינות. לא לפסוע פסיעה גסה, אלא לתת שכר לפסיעות – להקשיב לדרך ולקלוט ממנה את שניתן, על מנת להתכונן כראוי.

היחס לדרך עולה ממימרא מפורסמת של חכמים⁴:

…והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב'): "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

לא רק הדבר עצמו חשוב. יש ערך לא רק לשורה האחרונה, אלא גם לדרך שעברה האמירה. איך דבר זה הגיע לדור זה, מי אמר אותו, אלו תקופות עבר דבר זה לאורך הדורות. אלו הן שאלות הגנוזות באמירת דבר בשם אומרו.
הסתכלות כזו היא הבאת גאולה לעולם. גם הגאולה איננה רק השורה האחרונה – הגאולה השלמה המגיעה בדור מן הדורות. לא רק דור הגאולה נגאל, אלא גם כל הדורות שקדמו לו. הגאולה היא תוצאה של פעולתם של כל הדורות כולם. גם הדרך אל הגאולה היא חלק מן הגאולה, כשם שהדרך שעברה אמירה היא חלק מן האמירה⁵.
בדרך זו יש להבין את הציווי: "הוו מתונים בדין". אל תזדרזו להגיע אל השורה התחתונה. יש חשיבות לדרך, להתבוננות, לזמן העובר עד פסק הדין. ככל שהדין יהיה מתון יותר – כך הוא יהיה טוב יותר ושלם יותר.

"והצדק לעולם עליך את הדין"
אדם יצא חייב בדין. הוא בטוח שהוא צודק. אף על פי כן, פונה אליו הברייתא ואומרת: "הצדק עליך את הדין", ובגמרא שם מוסיפים:
הצדק עליך: יפה דן, יפה חייב, יפה שפט.
בצורה רגילה, אדם מכיר רק את המבט שלו. הברייתא אומרת: אל תמהר להסיק מסקנות מנקודת המבט שלך. זכור כי יש עוד נקודות מבט, ועליך לנסות לראות אותן ולהבין אותן. יש דרך נוספת להסתכל על החיים, וגם בה יש נקודת אמת. אל תדחה דברים שאנשי אמת אומרים, אלא חפש את נקודת האמת שבהם.
אדם שאינו מקשיב לדעות אחרות, חי תמיד בספק: שמא יש אמת בדעות האחרות? גישה זו יוצרת פחד – אולי הם צודקים ואני הטועה? הוא מסרב לחשוב על מציאות של דעה אחרת, פן יאלץ להתמודד עם האמת שבה. כאן אומרים חכמים את ההיפך. אדם חושב בניגוד לדעתך – תנסה להבין את דעתו ואל תתעלם ממנה.
דברים אלו חשובים במיוחד בזמנים של מחלוקות החוצות את הציבור. צריך לזכור, כי גם בדעות שכנגד יש אמירות, ואנו צריכים להתמודד איתן. אם לא נבין זאת – לא נתמודד עם דעות אלה, ואנו עלולים להיפגע מכך.
אנשים דיברו במשך שנים על פינוי התנחלויות. הציבור הלאומי לא הקשיב לטענות אלה. לא היתה בדיקה אמיתית של הדעות, של נקודת המבט ההפוכה. כך מצאנו עצמנו פתאום מול עובדה מוגמרת – התנתקות. ההקשבה והעמידה על נקודות האמת בצד שכנגד מאפשרות להתמודד עם דעות מנוגדות, ולא נותנות להן להתפתח באין מפריע ובלי שימת לב.
גם גישה זו היא תוצאה של מתינות. לא דחיה מיידית של כל מה שמנוגד לדעתי, אלא הקשבה⁶ ובחינה אמיתית של הדברים.

"ודן את חברך לכף זכות אל תכריעהו לכף חובה"
התגובה הראשונית של אדם למעשה שלילי של אחר היא ביקורתית. אף כאן, קוראת הברייתא למתינות בהסקת המסקנות. עליך לחשוב פעם נוספת, שמא יש נקודת הסתכלות אחרת על הדבר, והמעשה לא שלילי כפי שהוא נראה ממבט ראשון?!
"דן את חברך" – כולנו דיינים. ההתייחסות לאדם אחר היא כדין, כיון שהיא משפיעה עליו. כך הוא לשלילה, וכך גם לחיוב. אדם הדן את חברו לזכות – קובע עליו מבט של זכות וחסד, ואף הוא עצמו נידון כך. המתפלל על חברו – הוא נענה תחילה⁷, וכך גם הדן לכף זכות – הוא נידון תחילה לזכות. כך אומרת הגמרא⁸, המספרת כמה סיפורים על אנשים שדנו לזכות, ומסיימת:

…ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות.

אדם הדן את חברו לזכות יוצר אוירה של חסד, רחמים וטוב בעולם. על כן גם הוא נידון לזכות, כי הוא משפיע על העולם כולו זכות של חסד.

ראשית הברייתא עסקה במחשבה שצריכה להקדים את הדיבור ואת המעשה. בסיום אנו למדים על מחשבה שצריכה להקדים אף את המחשבה עצמה. לפני שאתה ממהר לחשוב – תמתין, ותחשוב פעם נוספת על צורת הסתכלות אחרת על הענין, שמא הדברים הם לא כפי שנראה לך במבט ראשון.

---

¹ מסכת כלה פ"ה.
² שיחה זו ניתנה כהמשך לשיעור שעסק בדברי הגמרא (סנהדרין ז' ע"ב): "דרש בר קפרא: מנא הא מילתא דאמרו רבנן 'הוו מתונין בדין', דכתיב 'לא תעלה במעלות' וסמיך ליה 'ואלה המשפטים'…".
³ עי' בבא מציעא ק"ז ע"א.
⁴ אבות פ"ו מ"ו.
⁵ בדברי הרב קוק זצ"ל ניתן לראות ביטוי לכך (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת ק"ג): "…והיתה הנבואה מעולם פועלת גם כן על הליכות תורה שבעל פה, והכי משמע פשטות המשנה דאבות: "וזקנים לנביאים", שהי' ערך לענין הנבואה בענין תורה שבעל פה, דדוחק הוא לומר שרק במקרה היתה המסורת על ידי נביאים ובאמת לא פעלה כלום הנבואה בזה". העובדה שהנביאים הם חלק ממסירת התורה מלמדת על השפעת הנבואה על התורה. הדרך שעברה התורה, האנשים והתקופות – בונים את הופעת התורה בדור זה.
⁶ הקשבה היא מתינות: "לוא הקשבת – לשון המתנה היא" (רש"י ברכות ו' ע"א).
⁷ בבא קמא צ"ב ע"א.
⁸ שבת קכ"ז ע"ב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *