את קרבני לחמי לאִשַי

בפרשת השבוע מובאת פרשת הקרבנות המוספים, ויש מקום לעיין בענין הקרבנות בכלל. פתיחת הפרשה מעוררת שאלה¹:

את קרבני לחמי לאשי ריח ניחֹחי תשמרו להקריב לי במועדו.

הביטוי "קרבני לחמי", כביכול הקב"ה זקוק לקרבנות כדרך שהאדם זקוק ללחם, דורש ביאור להבנת משמעותו העמוקה.
חז"ל במדרש מדגישים נקודה זו²:

'את קרבני לחמי לאשי' אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות, כל העולם כולו שלי הוא, הבהמה שאתם מקריבים אני בראתי אותה, וכן הוא אומר (תהלים נ) 'אם ארעב לא אומר לך' אין לפני אכילה ושתיה.

ננסה לעמוד על משמעות הענין.
בספר הכוזרי מבקש מלך הכוזרי ביאור לענין זה³:

ועתה אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו, למשל מה שנאמר 'את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי', האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו.

ותשובת החבר:

מה שאמר הכתוב 'לאשי' מתרץ כל קושיה, כאילו אמר הקרבן ההוא, והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי, אינם כי אם 'לאשי', זאת אומרת האש הנפעלת לפי דבר האלוה – הקרבנות הם לחמה, ואת שייריהם יאכלו הכהנים. והכונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש – לא שכינת מקום כי אם שכינת מעלה. וקח לך כמשל לענין האלוהי את הנפש המדברת השוכנת בגוף טבעי בהמי. גוף כזה לאחר שנשתוו כחותיו הטבעיים וסודרו כחותיו הנפשיים הראשיים והמשועבדים להם, סדור אשר הכינו לקראת מצב שלמעלה ממצב הבהמות, נעשה ראוי לשכון בו השכל כמלך, להורותו ולהדריכו ולהיות עמו, כל עוד יתמיד הסדר ההוא. וכאשר יפרע הסדר – יפרד השכל ממנו. והנה הכסיל סובר כי השכל זקוק למאכל ולמשקה ולריחות נעימים, הואיל והוא רואה את השכל מתמיד כל עוד אלה מתמידים, ונפרד בהפרדם, אולם הדבר אינו כן, כי הענין האלוהי גומל טוב לכל ורוצה בטוב לכל, ובהיות אחד הדברים מסודר ומוכן לקבל את הנהגתו, אין הענין האלוהי מונע אותה ממנו ואינו פוסק מהשפיע עליו אור וחכמה ודעת, אך בהפסד הסדר הנכון אין הדבר ההוא מקבל את האור ההוא והוא עצמו הולך לאבוד. אולם הענין האלוהי נעלה הוא משתפול בו לאות או יקרהו הפסד. כל הנוגע לסדר העבודה -המלאכה והקרבנות והקטרת והשירה והמאכל והמשתה וכל אלה בתכלית הטהרה והקדושה, לא נאמר עליו אפוא 'עבודת ה" ו'לחם אלהיך' וכדומה כי אם בהשאלה, להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מחדש ונעלה מלהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם.

ריה"ל מדמה את הקרבת הקרבנות לאכילת האדם. נשמתו של האדם מצויה בגופו ותלויה באכילתו, אף שברור לנו שאין הנשמה אוכלת את האוכל הגשמי. כך הקרבנות – השראת השכינה בעם ישראל "ניזונת" מהקרבנות, אף שברור כי הקב"ה איננו "אוכל" את הקרבנות, אלא האש היא האוכלת אותם, וזהו שכתוב "לאִשַׁי".
ננסה להעמיק בדברי ריה"ל בכמה עניינים.
ראשית, עצם הדימוי של הקרבנות לאכילת האדם טומן בחובו משמעות עמוקה:
"האדם – עולם קטן, והעולם – אדם גדול".
גוף האדם, על איבריו ועל התהליכים הבונים אותו, הוא "מודל" שעל פיו בנוי העולם. העולם כולו בנוי מעגלים ההולכים ומתרחבים, הולכים ומתעלים, וכולם בנויים בדמות אדם.
המשפחה – אף היא קרויה אדם, "זכר ונקבה בראם ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם"⁴.
עם ישראל כולו – דמות אדם לו – "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם…"⁵.
אף העולמות הרוחניים בנויים כדמות אדם – "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם…"⁶.
זהו שכתוב⁷: "ומבשרי אחזה אלוק", שכן התבוננות במבנה דמות האדם, מלמדת על המבנה – הרוחני והמופשט – של הדברים הבנויים בגוף האדם. עלינו להבין מהו הראש – המוביל, ומהן הרגליים, וכך כל האיברים – כיצד הם משמשים בעולמות השונים ומה משמעותם.

הכוזרי מלמד אותנו, שמה שפועלת האכילה באדם הפרטי, פועלים הקרבנות בהשראת השכינה בעולם.
האכילה היא פלא גדול⁸. האדם אוכל אוכל גשמי, ומזה חיה הנשמה – הרוחנית. הכיצד?
הכתוב אומר⁹:

כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

וביארו בתורת החסידות¹⁰ שהנשמה חיה ממוצא פי ה' שבלחם.
בלחם הגשמי, יש חיות רוחנית, "אותיות רוחניות", שהן המחיות את הנשמה. אף כי הנשמה תלויה באכילה, אין היא ניזונת מהצד הגשמי שבאוכל, אלא מהצד הרוחני שבו.
וכך גם בנשמת העולם. את החלק הגשמי שבקרבן אוכלת האש, אך לא זהו מה שפועל את השראת השכינה. הצד הרוחני העליון שבעולם מקבל את הצד הרוחני שבקרבנות.

ענין נוסף העולה מן הדברים יוסיף ביאור בענין הקרבנות.
העולם הרוחני והעולם הגשמי אינם מנותקים זה מזה. כשם שבאדם האוכל מקשר את האדם אל העולם והופך את העולם והאדם לאורגניזם אחד, כך בעולם כולו. הקרבנות מקשרים את העולם הגשמי אל העולם הרוחני והופכים אותם בכך ליחידה אחת.
הקישור בין שני החלקים נעשה, בין השאר, על ידי הקרבנות. הקרבנות, הבאים מעולם החי והצומח, ומוקרבים על גבי המזבח לריח ניחוח לה', מעלים את העולם כולו, ומקשרים אותו אל העולם הרוחני.

"אכילת" הקרבנות מלמדת אותנו על היחס בין האדם והעולם, בין הגוף והנשמה, ובין העולם החומרי לעולם הרוחני.

---

¹ במדבר כ"ח, ב'.
² במדבר רבה פרשה כ"א, ט"ז.
³ מאמר שני, כ"ה.
⁴ בראשית ה', ב'.
⁵ יחזקאל ל"ד, ל"א.
⁶ יחזקאל א', כ"ו.
⁷ איוב י"ט, כ"ו.
⁸ עי' ביאור הגר"א לשו"ע או"ח סי' ו' סעי' א', ועי' בשיחה "מה אוכלת הנשמה" – לפרשת עקב ה'תשס"ג, המופיעה באתר.
⁹ דברים ח', ג'.
¹⁰ עי' בליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן לפרשת עקב ובליקוטי הלכות הל' פסח הלכה ג'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *