תצווה – אני זה אני כי אני זה אני
לחיות עם פרשת השבוע – תצוה – אני זה אני כי אני זה אני
הפרשה פותחת (כ"ז, כ'):
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.
בזוה"ק בתחילת הפרשה שואלים על הביטוי המיוחד "ואתה תצוה". זהו ביטוי יחודי שאיננו נמצא בדרך כלל בתורה. רוב הציוויים מתחילים בפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר", ולאחר מכן, "צו את בני ישראל" וכדומה. כאן הפתיחה יחודית ויש מקום להבין את משמעות הדברים.
ביטויים דומים מופיעים בהמשך הפרשה:
כ"ח, א':
וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ.
כ"ח, ג':
וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב.
בהשראת דברי הזוה"ק ננסה לבאר את הביטוי המיוחד: "ואתה…".
נפתח בפסקה של הרב קוק, שכותרתה: "בקשת האני העצמי" (אורות הקדש ח"ג, עמ' ק"מ):
ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו.
חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.
חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.
ה"אני" של האדם נמצא בגלות. כל חטאי האנושות והבריאה נובעים מאבדן ה"אני". כאשר אדם חי את עצמיותו בצורה חזקה, הקשר שלו עם הבורא ועם הסביבה הוא מתוקן. אך כאשר ה"אני" מקולקל, כל המציאות שהאדם חי בה מופיעה בצורה מקולקלת.
זוהי כוונת המשפט החותם: "אם אין אני" – אם אדם לא חודר עמוק אל חלק אלוה ממעל שבנפשו, "אין הוא" – הוא נפרד חלילה מהאלוקות, ובחיים כאלה "אין אתה" – אין לו קשר אמיתי עם החברה שהוא חי בה. אלו הם חיים של בדידות, שבהם כל אדם וכל יצור חי לעצמו.
קשר עמוק בין אדם לחבירו יכול להיות רק מתוך המציאות האלוקית שאדם מחובר אליה.
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, י"ח). בלי חיבור ל"אני ה'", אי אפשר להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". "אני ה'" מתגלה ב"אני" הפנימי של האדם. רק כשאדם מגלה את החלק האלוקי של אישיותו – הוא יכול לאהוב את רעהו.
בהיותי אברך צעיר, לימדתי בתיכון ממלכתי, והסברתי להם את הדברים הללו, שרק אם מתקיים "אני ה'", יכול להתקיים "ואהבת לרעך כמוך".
אחד התלמידים הצביע, ושאל: "למה אתה חושב שאתה אשם? מה עשית?"…
בבחי' מילתא דשטותא, אפשר "לדרוש" את דבריו של אותו תלמיד. אם אין "אני ה'", אז "אני אשם". זו חובתו ואחריותו של האדם לגלות את האור האלוקי שבנשמתו ולחיות לאורו.
"ואתה תצוה" – אם תהיה אתה, תחיה את ה"אני" הפנימי בצורה מלאה, רק כך תוכל לצוות את בני ישראל.
הדברים קשורים לפתגם של הרבי מקוצק שראוי להתבונן בו:
כשאני זה אני כי אתה זה אתה, ואתה זה אתה כי אני זה אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה,
אבל, כשאני זה אני כי אני זה אני, ואתה זה אתה כי אתה זה אתה, אז אני זה אני ואתה זה אתה.
ועכשיו אנחנו יכולים להתחיל לדבר.
אם אני צריך אישור ממך על הקיום שלי, ואין לי מחשבות עצמיות – אז אני לא אני, לא חי את החיים שלי אלא של מישהו אחר. ה"אתה" הוא לא בהכרח אדם אחר. גם התקשורת, הסביבה וכדומה יכולים לחשוב עבור האדם ולקבוע עבורו מה ירצה, מה יאכל ומה יאהב. אם אדם זקוק לאישור מהסביבה על קיומו – אז אין לו מציאות עצמית. הוא עבד לחברה שהוא חי בה, למכשיר הסלולרי שלו, וכדומה.
אבל אם אני אני – כי אני אני, אם יש לאדם עצמיות ועוצמה פנימית, והוא חי מתוך נפשו פנימה, ולא מתוך מה שבחוץ – אז הוא מבטא את אישיותו והוא יכול גם לדבר עם אחרים. הוא יכול ללבן נושאים, לשמוע את דעתו של השני, ללמוד ממנו וכדומה.
אם אדם חי את המציאות החיצונית – מה הם החיים? אם הוא זקוק לאישור מהסביבה, וניתוק של כמה דקות מצינור החמצן אל הסביבה גורם לו להרגיש שאיבד חלק מאישיותו – הוא לא חי את חייו שלו.
מי שלא מצליח להתנתק, ולוּ לכמה דקות, מהמכשיר המחבר אותו אל הסביבה אך מנתק אותו מעצמו – אין לו "אני". הוא זקוק כל הזמן לאישור מהסביבה החיצונית על קיומו.
"ואתה תצוה" – תהיה אתה, ואז הציווי יהיה ציווי. משה רבינו חי את עצמיותו, ולכן זכינו לקבל דרכו את התורה.
אנו צריכים להיות "אני", חזק ועצמי, בעל כח עמידה מול העולם החיצוני. לא לעשות דברים כי "ככה מקובל", "ככה כולם עושים".
זו משימה לא פשוטה, אך כשזוכה אדם להגיע לעומק נפשו, לחיות את העצמיות שלו, את האור האלוקי המחיה אותו – חייו מלאים עוצמה. כל שיחה עם חבר, כל פגישה עם המציאות היא בעלת עוצמה, והוא מרומם את עצמו ואת המציאות כולה יחד איתו.