תקשורת זוגית לאומית

המדרש בשיחה זו נלמד גם בכללי הלימוד המופיעים באתר "דרכי לימוד מדרש". מאמר זה מבוסס על הכלל המשל.

פרשת פנחס עוסקת בהיבטים שונים של החלפת הנהגת דור המדבר בהנהגת ארץ ישראל. כחלק מענין זה דואג משה רבינו למנות מנהיג מתאים לאחר מותו¹:

וידבר משה אל ה' לאמר. יפקד ה' אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה.

חז"ל במדרש עומדים על הקשר שבין פרשה זו לפרשה שבאה מיד אחריה – פרשת הקרבנות²:

זהו שאמר הכתוב (ישעיה מ"ה) 'האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני', משל למה הדבר דומה למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, בכל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו, בא השושבין למות התחיל מבקש מן המלך בבקשה ממך תן דעתך על אשתך, אמר לו המלך אם אתה מצוני על אשתי צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי, כביכול כך אמר לו הקב"ה על שאתה מצווני עליהם 'יפקד ה", צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי, מה כתיב (במדבר כ"ח) 'צו את בני ישראל את קרבני לחמי' תחלה הסדיר להן הקרבנות.

בקריאת המשל מתעוררת שאלה: מדוע בני הזוג – המלך ואשתו – זקוקים לשושבין? מה גורם לבעיות בתקשורת הזוגית שלהם, עד שהם זקוקים למתווך שיתווך ביניהם, ולא פותרים את הבעיה בשיחה פתוחה וכנה?
נראה, שהבעיה המרכזית היא פער המעמדות בין המלך ואשתו, שבלתי ניתן לגישור. המלך כועס על אשתו כיון שהיא לא מצליחה להחזיק באופן קבוע בדרגה הגבוהה הנדרשת בחיים עם המלך, ודבר זה מעורר כעס. השושבין מגשר על הפער ומפייס את המלך בכל פעם שמתעוררת בעיה.
מותו הקרב של השושבין מעורר צורך לפתרון קבוע של הבעיה – יש צורך ליצור מצב שבו לא יתעוררו כלל בעיות, והמלך לא יכעס על המלכה. בנקודה זו ישנו הבדל בין המלך לשושבין.
השושבין רואה עצמו כנציג של האשה, ועל כן הוא מבקש מן המלך שלא יכעס על אשתו. הוא פונה אל המלך כי הוא מבין שהבעיה היא אצלו, כביכול.
המלך, לעומת זאת, מבין שהשושבין הוא נציג שלו, ולכן תפקידו הוא לגרום לאשה להתנהג בצורה כזו שלא תכעיס את המלך.
ומכאן לנמשל.
עם ישראל מורכב מאנשים שונים ומצבים שונים, ועל כן כאשר העם בכללו עומד מול ה' מתעוררים קשיים, ישנם נפילות, והקב"ה כועס על העם.
משה רבינו, השושבין הנאמן הצליח – כאדם יחיד – להגיע לדרגה שבה הוא בקשר תמידי עם ה' בצורה הראויה. על כן משה מפייס ומתפלל לה' בכל פעם שהעם נופל.
מותו הקרב של משה מצריך פתרון לבעיה, ועל כן משה פונה אל ה' בבקשה למנות מנהיג מתאים, כדי שה' לא יכעס על העם.
אך ה' אומר למשה שתפקידו כמנהיג הוא להיות נציג של ה' – הוא צריך לרומם את העם לדרגת חיים כזו שבה לא יתעוררו בעיות – "עד שאתה מצוני עליהם, צוה אותם שיהיו זריזים בכבודי"³.
המדרש עומד על המיוחד בביטוי "וידבר משה אל ה' לאמר". בכל התורה מצאנו "וידבר ה' אל משה לאמר" וכאן משה "מצווה" על הקב"ה. אתמהה.
והתשובה היא, שמשה אכן מבין שעל הקב"ה "מוטל", כביכול, התפקיד לגשר על הפער בינו ובין עם ישראל. ישראל לא יוכלו לעשות זאת בעצמם, בבחינת "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
והקב"ה עונה למשה, שיש דרך שבה ישראל יכולים לגשר על המרחק. המצוות , מלשון צוות, חיבור, הן הדרך שבה ישראל מתחברים לה'. הקרבנות, בתוך כלל המצוות, הם המקרבים את ישראל לאביהם שבשמים, ועל כן בא הציווי על הקרבנות כתגובה לדברי משה.
השאלה על תפקידו המדויק של השושבין, תפקיד המנהיג, מתעוררת רק כאשר משה הולך למות. כל עוד משה היה חי, הוא מילא את שני התפקידים: היה פונה לה' ומתפלל על העם, והיה פונה אל העם ומצוה אותם על כבודו של ה'. מותו של משה, והצורך במציאת מחליף מעורר את השאלה: מהו, בעצם, התפקיד? מי שולח את המנהיג?
משה מבין כי הוא נציגו של העם. הוא צמח מתוך העם ותפקידו להביא את דברי העם אל ה' ולפייס את ה' על נפילות העם, וכך הוא רואה גם את תפקידו של המנהיג הבא.
אך ה' רואה זאת אחרת. המנהיג הוא שליח של ה', ותפקידו הוא כלפי העם. לא ניתן להשאיר את העם כמו שהוא, ולפנות אל ה'. ישנו צורך בחינוך העם ובתיקון הבעיות מן השורש, וכך הכעס של המלך כלל לא יתעורר.

על פי דברים אלו יובן הקשר גם לתחילת המדרש⁴:

א. פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן – אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, 'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום', גדול השלום שנתן לפנחס שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום, שנאמר (משלי ג') 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום, וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש כך שואלין בשלום, שמע ישראל חותמין פורס סוכת שלום על עמו, התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום, אמר רבי שמעון בן חלפתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כ"ט) 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'.
ב. 'וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו". הלכה אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם חכם הרזים, כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו, וכן הוא אומר (איוב כ"ח) 'לעשות לרוח משקל' לרוחות של כל בריה ובריה, תדע לך שהוא כן שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה, אמר לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו שנאמר 'יפקד ה",'הרוח' אינו אומר אלא 'הרוחות'.

כיצד מגיעים לשלום כאשר "אין דעתן שוין זה לזה"? כיצד יכול המנהיג לסבול כל אחד ואחד לפי דעתו, ולהנהיג את העם בשלום?
המשך המדרש, המביא את המשל על המלך ואשתו, נותן את התשובה. אם המנהיג ידאג לכך שהעם יעסוק ב"כבודו של מקום", שהצד האלוקי והרוחני יעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי, הרי זה מביא שלום.
אם כל הדעות השונות והפרצופים השונים מכוונים למטרה אחת – לריבוי כבוד שמים ולגילוי שמו יתברך בעולם, הרי שישנו שלום, כיון שישנו דבר המאחד את כולם לעם אחד, והשוני אינו גורם לבעיות ולמחלוקות.

---

¹ במדבר כ"ז, ט"ו-י"ז.
² במדבר רבה פרשה כ"א, ב'.
³ מדברים אלו עולה גם הדרכה כללית ביחס ללימוד מדרש. כאשר חז"ל משתמשים במשל, יש להבין גם מה מוסיף המשל לדברי המדרש, ומה היה חסר ללא המשל. כאן הדברים ברורים: המשלת היחס בין הקב"ה לישראל למלך ואשתו, וכמו כן הצורך בשושבין, מעמידים אותנו על הפער הקיים בין שני הצדדים ועל הדרך לגשר עליו.
⁴ שם, א'-ב'.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *