מי אתה, צלפחד
בפרשת השבוע אנו מוצאים את מעשה בנות צלפחד, המבקשות נחלה בארץ ישראל. זכו בנות צלפחד, שאמרו עליהן חז"ל1 שהיו חכמניות, דרשניות וצדקניות.
מובן, שבנות המעוטרות במעלות כאלו, צמחו בסביבה מתאימה. ננסה להתחקות אחר דמותו של צלפחד אביהן, שנקראו על שמו, "בנות צלפחד".
בנותיו מתארות את מותו של צלפחד2:
אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו.
חז"ל נדרשו להבין מה היה חטאו של צלפחד3:
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: 'ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו" ולהלן הוא אומר: 'אבינו מת במדבר', מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו! ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק… אלא מהיכא הוה? מ'ויעפילו' הוה.
ר"ע סובר שצלפחד היה המקושש, שחטאו מתואר בכתוב4:
ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת… ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אתו באבנים…
ר' יהודה בן בתירא סובר, שצלפחד היה מהמעפילים שניסו לעלות לארץ לאחר חטא המרגלים ומתו ע"י העמלקי והכנעני.
התוספות כותבים5:
נראה לרשב"א דסבר לה כמאן דאמר צלפחד היינו מקושש, ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים, דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים…
צלפחד עשה את מעשיו לשם שמים, כדי ללמד את עם ישראל שעדיין מחוייבים הם במצוות.
נראה, שמחלוקתם של ר' עקיבא ור' יהודה בן בתירא היא בנתינת המשמעות לחטאו של צלפחד. שניהם מסכימים כי חטא לשם שמים, ולכן מדגישות בנותיו שלא היה בעדת קורח, "כי בחטאו מת".
ר' יהודה בן בתירא, שתולה את חטאו של צלפחד בחטא המעפילים, מדייק מן המילה "בחטאו", שהמעשה הוא חיובי מעיקרו, אלא שאצל צלפחד היה זה חטא. זהו "חטאו" בלבד, ולא חטא מצד עצמו. השאיפה להגיע לארץ ישראל למרות הקושי, למרות הגזירה, מלמדת על קישורו של צלפחד לארץ ישראל, ועל רצונו העז להגיע אליה למרות חטא המרגלים. רצון זה הונחל לבנותיו שבקשו נחלה בארץ ישראל, למרות שנראה היה שאינן זכאיות לכך.
אמנם חטא צלפחד, אך נתכוין לשם שמים – לחזק את הקשר והשאיפה לארץ ישראל.
ר' עקיבא מביט על החטא בצורה שונה. חטאו היה חטא המקושש, וכפי שמסביר התוספות, נתכוין ללמד את ישראל שגם במדבר ישנו ערך למצוות ולעבירות, ועדיין נענשים על מעשים שעושה האדם.
צלפחד ראה, כי לאחר חטא המרגלים שקע העם ביאוש. הרי איננו נכנסים לארץ, ואם כן איזה ערך יש לחיינו ולמעשינו? איננו חלק מן התהליך המוביל את עם ישראל לתכליתו – אל חייו בארץ ישראל.
נגד תפיסה זו יצא צלפחד. אמנם חטאנו, ולכן לא נכנס לארץ, אך עדיין יש משמעות למעשים שאנו עושים. אנו עדיין חלק משלשלת הדורות וגם למדבר יש תפקיד בדרך לארץ ישראל.
ר' עקיבא לומד שצלפחד היה מקושש מגזירה שוה – "אבינו מת במדבר", ו"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש…". צלפחד רצה ללמד, לפי ר' עקיבא, את ערכה של תקופת המדבר.
ר' עקיבא מסביר "כי בחטאו מת" – היה זה "חטאו", החטא הוא בכך שנטה לעצמיותו, וניסה להחליט לבד מה טוב כעת לעם ישראל, ולא עבד את ה' כפי שציוה אף אם זה נוגד את דרכו ואת הבנתו. אמנם חטאו של צלפחד היה עבירה לשמה, אך אין זו הדרך6:
"עבירה לשמה" – כתב רבינו (=הגר"א), שלא הותר מזמן מתן תורה כלום… מעת שקיבל משה התורה מסיני לא תתחלף ולא תסור ח"ו, אף שישיג כי כן ראוי לו לפי תקון נשמתו באיזו עבודה…
אמנם, אף שזה חטא, כוונתו היתה לשם שמים, ללמד את ישראל שיש ערך למעשיהם, ושדור המדבר הוא חלק משלשלת הדורות של עם ישראל.
הדבר מתבטא גם במעשיו של המקושש. נחלקו חז"ל7 מה היתה המלאכה שעשה המקושש שעליה התחייב מיתה:
אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר: מעמר הוה.
חז"ל מביאים שלש דעות: א. חטאו היה שהעביר את העצים שקושש ארבע אמות ברשות הרבים, שזהו חלק ממלאכת הוצאה. ב. חטאו היה שתלש את העצים. ג. חטאו היה שאסף את העצים לערימה, וזוהי מלאכת המעמר.
מהי משמעות הדברים?
האומר שצלפחד תלש, והיינו עקירת דבר ממקור חיותו, רוצה לומר, שצלפחד לימד את עם ישראל את הערך של הקישור למקור. גם לאחר החטא אנו עדיין קשורים לדורות הקודמים לנו, ואל לנו לנתק את החיבור שלנו לעם ישראל לדורותיו.
האומר שצלפחד עימר, רוצה לומר, שצלפחד רצה ללמדם את הערך של חיבור הפרטים לכלל אחד. קיבוץ מספר עצים לערימה – גם זוהי מלאכה שחייבים עליה מיתה. אף שלכל פרט בעצמו יש ערך אחר ותוכן אחר, האיחוד ביניהם יוצר כלל אחד שיש לו ערך מעבר לסכום הפרטים שהוא כולל. כך גם דור המדבר אל לנו לראותו מצד עצמו בלבד, אלא כחלק מכלל הדורות.
האומר שצלפחד העביר ארבע אמות ברשות הרבים, רוצה לומר, שצלפחד רצה ללמדם שגם ברשות הרבים, במקום שבו כל אחד הולך לדרכו ולעניינו, ניתן ליצור מעין רשות היחיד של האדם עצמו, והמוציא ממנה על ידי העברת ארבע אמות מתחייב מיתה. רשות היחיד היא הרשות המאחדת את כל מה שבתוכה לכלל אחד. גם לדור המדבר יש יכולת להתאחד עם הדורות האחרים, ועל ידי כך לתת ערך למעשיו.
צלפחד ניסה לתת ערך למעשיהם של דור המדבר ולהעמיק את הקשר של דור זה לדורות שקדמו לו ושבאים אחריו.
זוהי התכונה אותה ירשו בנות צלפחד מאביהם, והיא שהביאה אותם אותם לבקש נחלה, המבטאת את יכולת האדם להשאר נצחי על ידי הורשת הנחלה – "דור בא ודור הולך והארץ לעולם עומדת"8 – אף שהדורות באים והולכים, לארץ, לנחלה העומדת לעולם, יש יכולת לחבר ביניהם.
צלפחד, בחטאו, לימד אותנו יסודות חשובים. אם בכך שתמיד עלינו לשאוף אל העתיד, אל ארץ ישראל, ואם בכך שבכל מצב יש ערך למעשיו של האדם ולקישורו אל שלשלת הדורות של עם ישראל וזכותו הגדולה נתגלתה בבנותיו אוהבות נחלת ארץ ישראל.
1 בבא בתרא קי"ט ע"ב.
2 במדבר כ"ז, ג'.
3 שבת צ"ו ע"ב.
4 במדבר ט"ו, ל"ב-ל"ו.
5 בבא בתרא קי"ט ע"ב ד"ה 'אפילו'.
6 מעשה רב, מובא בסוף סידור הגר"א, 'אישי ישראל'.
7 שבת צ"ו ע"ב.
8 קהלת א', ד'.