ערי המקלט
ערי הלויים וערי המקלט
הפרשה מתארת לנו שני סוגי ערים בעלי אופי מיוחד1:
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת… וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר. כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן… וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט… וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם.
יש חפיפה מסוימת בין מושג "ערי הלויים" ובין מושג "ערי המקלט". ניתן לראות בצורה פשוטה, שארבעים ושמונה ערי הלויים מורכבים מארבעים ושתיים ערים שהם רק ללויים ושש ערים שהם ערי מקלט. אך גם ערי המקלט מיועדים ללויים.
באופן עקרוני ערי המקלט מיועדים גם ללויים, אך בעיקר הם מיועדים לשמש בתור ערי מקלט (והנס לתוכם לא משלם ללוויים על שהותו שם). ואילו ערי הלויים הם ברא ובראשונה ערי לויים, וגם משמשות כערי מקלט (הנס לתוכם צריך לשלם על שהותו בעיר ללויים).
חלוקת ערי המקלט
ישנה חלוקה סימטרית של ערי המקלט2:
אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה.
על כך שואל הגמרא במסכת מכות3:
בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת? אמר אביי: בגלעד שכיחי רוצחים.
השאלה ברורה, כיצד ייתכן שכל ארץ ישראל עם עשרת השבטים מסתפקת רק בשלוש ערי מקלט, ואילו עבר הירדן המזרחי שמאכלס רק את שניים וחצי שבטים זקוק גם הוא לאותו מספר של ערי מקלט?
על כך עונה אביי, שמכיוון ובגלעד (עבר הירדן המזרחי) יש הרבה רוצחים, יש צורך בכמות גדולה יותר של ערי מקלט (יחסית לאנשים).
הקושי העיקרי על תשובה זו היא שערי המקלט מיועדות לשוגגים ולא לרוצחים במזיד, ואם כן, כיצד הנתון שיש הרבה רוצחים במזיד משפיע על מספר ערי המקלט?
תוספות4:
בגלעד שכיחי רוצחים – פירוש: ולהכי הוצרכנו לערי מקלט. לפי כשהורגים מזיד בלא עדים, הקב"ה מזמנן לפונדק אחד כדאמרי' לקמן (דף י:).
התוספות מביא את הגמרא בהמשך5:
ר"ש בן לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא: ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו וגו' כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וגו'. במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהרגו את הנפש. אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד. לזה אין עדים ולזה אין עדים. הקב"ה מזמינן לפונדק אחד. זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו. זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה.
דברי התוספות מצריכים הסבר, שכן כיצד סיפור זה מתרץ את הקושיא?
כמו כן, לגופו של הסיפור. למה צריך דווקא רוצח בשוגג שיהרוג את הרוצח במזיד? למה הקב"ה לא מזמן לו מוות על ידי דבר אחר?
האם לשם כך יש צורך בהרבה שוגגים כדי להרוג את כל הרוצחים?
תירוץ הרמב"ן
הרמב"ן מתרץ את הקושיא באופן אחר6:
בגלעד שכיחי רוצחין. אי קשיא לך, והא לא גלו אלא שוגגין? איכא למימר: רמאין היו ומראין עצמן כשוגגין. הילכך, מרבינן להו ערי מקלט כדי שיהיו קולטות את כולם. לפי שאין אנו יודעין איזה בשוגג ואיזה במזיד.
תירוץ זה מעלה קושי אחר, האם התורה צריכה לדאוג לאותם רוצחים במזיד שעוד מרמים ומראים את עצמם כשוגגים?
המהר"ל מקשה על הרמב"ן7:
דבגלעד נפישי רוצחים. וקשה, והלא ערי מקלט לא נעשו אלא לשוגגים (מכות ז.), ולא שייך ד'נפישי' שוגגים (קושית הרמב"ן)? ותירץ הרמב"ן… ולא יספיק תירוץ זה, שיותר ראוי שלא להוסיף ערי מקלט, שאז לא יהרוג במזיד ויאמר שוגג היה, שלא יהיה לו מקום לגלות לשם.
המהר"ל מקשה על תירוץ הרמב"ן, שכן אם התורה מסייעת בידי הרוצחים במזיד ושמים עצמם כשוגגים, היא בעצם מעודדת אותם לרצוח. שכן, כעת יהיה להם יותר קל לנוס ולברוח מעונשם.
ניתן להסביר את תירוץ הרמב"ן, לפי דברי ר' יוסי8:
תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר: בתחלה, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט וב"ד שולחין ומביאין אותם משם. מי שנתחייב מיתה – הרגוהו. שנאמר: "ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת". מי שלא נתחייב – פטרוהו. שנאמר: "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם". מי שנתחייב גלות – מחזירין אותו למקומו. שנאמר: "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה".
ריבוי רוצחים במזיד מחייב ריבוי ערי מקלט. ואין כאן עזרה לרוצחים במזיד, מפני שאת כל האנשים שנסים מעמידים בסופו של דבר בפני בית דין. אולם, ערי המקלט תריכות להיות גדולות כדי לאכלס זמנית את כל הנסים אליהם.
התירוץ שלא נכתב
אפשרות נוספת להסביר את הצורך בשלושה ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי היא הפרופורציה של המרחקים. אם אין אנו מתחשבים במספר האנשים, אלא במרחק בין האירוע לבין עיר המקלט, אזי החלוקה של שלושה ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי ושלושה בעבר הירדן המערבי היא הגיונית. כך בכל מקום שבו יארע מקרה של רצח בשוגג ניתן יהיה לנוס במרחק סביר לעיר המקלט הקרובה.
אך הגמרא לא מעלה את הכיוון הזה.
הסבר דברי התוספות
ננסה להבין את התוספות, וכיצד הסיפור שהביאו מתרץ את הקושיא.
בקריאה פשוטה של פרשת ערי המקלט בבמדבר, בלי לדעת את ההלכה נראה שיש מסר ברור לגבי מעמדו של רוצח בשגגה.
1. הפרשה פותחת בתיאור רוצח במזיד ורק אחר כך מתארת את דינו של הרוצח בשגגה. מכיוון והנושא הוא ערי המקלט, היינו מצפים שהפרשה תפתח בתיאור הרוצח בשגגה שנס לערי המקלט ורק לאחר מכן תתאר את הרוצח במזיד.
2. מי שנפרע מהרוצח בשגגה הוא גואל הדם. לכאורה, בית דין הם אלה שדנים למיתה, מה עניינו של גואל הדם שיעשה דין לנפשו? מעורבותו של גואל הדם כל כך גדולה עד כדי כך שנאמר שהמשפט מתנהל "בֵּין הַמַּכֶּה וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם… וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם"9.
3. לאחר מכן גואל הדם מחכה לו שיצא מעיר המקלט ואז יוכל להורגו. "וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם"10. ניתן לפרש את הכתוב כאילו יש ציווי לגואל הדם לרצוח את הרוצח בשוגג היוצא מעיר המקלט. מדוע הדברים לא נעשים בצורה מסודרת בבית דין?
(כח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ: נימוק מדוע אפשר לרצוח אותו ביציאתו…
שורש ק.ל.ט נדיר בתנ"ך. והרש"ר הירש11 מסביר את המילה המיוחדת ומוסיף תיאור של עיר המקלט:
…לפי זה, הגליית הרוצח בשגגה לעיר המקלט היא, כביכול, לידה שניה המוסיפה הגבלות: מכאן ואילך עיר המקלט תהיה כל עולמו של מי שהוגלה אליה. משום כך, נאמר בפסוק הבא: "והיו לכם הערים למקלט", "לכם – לכל צרכיכם"(מכות י"ג ע"א). מי שהוגלה לעיר המקלט ימצא בה עולם מלא בזעיר אנפין. יש לדאוג שיהיה בה כדי סיפוקו לכל צרכיו. וכך נאמר בדברים י"ט, א': "ינוס אל אחת הערים האלה וחי" – "עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא" (שם י' ע"א)…
הרש"ר הירש שמתאר את עיר המקלט כמקום נח שדואג לצרכי הרוצח בשגגה. אולם מתיאור הפסוקים בפרשתנו עולה תמונה אחרת. נראה שמדובר באדם שנרדף וגואל הדם מחכה להורגו מעבר לפינה.
התיאור בפרשתנו הוא של אדם החייב מיתה – אך מכיוון שעשה את המעשה בשוגג, מצילים מגואל הדם.
התורה שבעל פה מעדנת את הסיטואציה עם גואל הדם וקובעת שהכוונה שאם בית דין מכריע להרוג את הרוצח. אזי במסגרת ההוצאה לפועל בבית דין, גואל הדם יהיה מהמבצעים.
אולם, כל הגדרת "גואל הדם" לוטה בערפל. מי ראוי להיות גואל דם? אין הגדרה ברורה.
רוצח בשגגה הוא רוצח
הרושם העולה מהפסוקים בפרשתנו הוא שגם רוצח בשגגה הוא רוצח. והשוני בינו לבין רוצח במזיד הוא דק. לכן הפרשה הקדימה את תיאור דינו של רוצח במזיד, על מנת להשוות בין השניים.
באופן עקרוני מגיע לרוצח בשגגה דין מוות, אך נותנים לו חלופה לעונש המוות.
התורה מתארת איך אותו אדם הגיע להיות רוצח בשוגג12:
וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל כְּלִי בְּלֹא צְדִיָּה. אוֹ בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ בְּלֹא רְאוֹת…
מדובר באדם שעשה פעולה בעייתית (הדפו) אלא שעשה זאת בלי איבה. או באבן אלא שזה היה בלא ראות.
מדובר באותה פעולה של רוצח במזיד, אלא שהיה שינוי קטן. והוא בעצם רוצח.
התורה משווה בין רוצח במזיד ושוגג לעניין איסור קבלת כופר13:
וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת.
וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן.
לא לקחת כופר משני אנשים:
1. מזיד שרוצה לנצל אצת הפרצה ולברוח אל עיר המקלט.
2. שוגג היושב בעיר המקלט שרוצה ללכת הביתה.
התורה מקבילה בין הדמויות. כפי שמזיד לא ניצל מעונש מוות, כך שוגג ינצל מעונש גלות.
ומכאן שעיר המקלט היא עונש. היה פה דם, דם הנרצח, ואסור להקל בו ראש14.
הרוצח בשגגה בדברים
בספר דברים, ישנו תיאור שונה לגמרי.
פותחים בתיאור השוגג15:
וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי… וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם… וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים.
אין לו עונש מוות ואם פוגעים בו, אזי נשפך דם נקי. דמו של הרוצח בשוגג נקרא דם נקי גם אם יצא מחוץ לגבול עיר המקלט. בבמדבר דואגים לדם הנרצח וכאן דואגים לדם הרוצח בשוגג.
"וחי" שהגמרא16 לומדת מכאן שיש לדאוג לצרכיו של הרוצח בשוגג, זה לא כתוב בספר במדבר. מהפרשה בדברים דרשו חז"ל את כל התקנות המיטיבות את המצב בעיר המקלט.
רק לאחר מכן מתארים בדברים את הרוצח במזיד.
שני רוצחים בשגגה
התיאור בפרשת מסעי – הוא תיאור פראי. כעקרון יש גבולות בתורה. אלא שמי שרצח, חצה קו אדום. על כן, הוא יוצא מחוץ למחנה ומחוץ לחוקי התורה. אפילו גואל הדם (לא להלכה) – יכול לפגוע. כעקרון, התורה לא נותנת לגיטימציה לגאולת דם. אך ברציחה, התורה לכאורה מתירה.
לאחר מכן באה ההלכה ומעדנת את התיאורים לפי הכתוב בספר דברים. שמדובר רק לאחר המשפט ורק אז ידו של גואל הדם תהיה בו בראשונה.
ניתן לומר שיש שני סוגים של רוצחים בשגגה, אך ניתן לומר שאלו שתי בחינות באותו רוצח.
ניתן להביא דוגמא מצערת מימינו. אדם, שבטעות בלי משים, הרג מישהו בתאונת דרכים. כיצד ניתן לראות מעשה זה?
תלוי.
יש תאונות שבהם הפוגע לא אשם, וזו ההסתכלות של ספר דברים. אך יש מקומות שבהם ניתן לומר שהייתה מידה של רשלנות. וזה התיאור של ספר במדבר, רוצח בשגגה הקרוב למזיד. לא תמיד מידת הרשלנות ברורה.
ספר במדבר מתייחס אליו כרוצח לכל דבר ועניין, ואילו ספר דברים מתייחס אליו כמי שקרה לו אסון (אמנם, לא באונס אבל כן בשוגג).
עד מתי
עד מתי יושב בעיר המקלט?
דברים – עד מות גואל הדם. הרוצח בשגגה לא חייב לשבת שם, אלא שאנו מגנים עליו מפני גואל הדם. זו פריווילגיה – לא עונש.
במדבר – הישיבה בעיר המקלט היא עונש. ולכן צריך לשבת עד מות כהן הגדול (כי יש פה בעיה). מול גואל הדם שמבטא את עונש המוות לרוצח יש את הכהן הגדול, עמוד התורה החיים שאמור לתת את הטון ולמנוע מקרים של מוות. בהמשך נרחיב את הנקודה של מניעת המעשה.
אווירה
ניתן לומר שרצח בשוגג יכול חס וחלילה לקרות. אך אם ישנה אווירה של זילות בערך החיים, יש יותר סיכויים שמקרים כאלו יקרו.
אם נוסעים עם חגורות בטיחות, ועובדים על פיגומים עם קסדות על פיגומים יציבים, אזי ניתן לומר שיש דאגה לערך החיים. אך אם חלילה, יש אווירה של זילות בערך החיים, אזי גם מזלזלים בתקנות הבטיחות השונות. מרשעים יצא רשע. וזהו סיפור הסולם, כדוגמא.
בגלעד יש הרבה רוצחים במזיד, ולכן יש אווירה במקום שהדם זול. ולכן יש גם הרבה רוצחים בשוגג. ובשביל אותם רותחים בשוגג יש להקים את ערי המקלט.
ואלו הם ממש דברי המהר"ל17:
…אבל נראה לי כי כל שוגג היה לו להיות נזהר שלא יהרוג, ולכך חייב גלות, דאם לא כן, למה יגלה, דמה עשה, אלא שהיה לו להיות נזהר שלא יהיה חבירו נהרג על ידו. ובגלעד נפישי רוצחים אותם שהם מזידים, וממילא לא תמצא אף אחד מהם – אף הטובים שבהם – שהיה נזהר שלא יהרוג חבירו בשוגג. ולפיכך, כמו שתמצא הרבה מזידין שהורגים במזיד, מכל שכן שהיו יותר הרבה שוגגים, שאין נזהרים שלא יבוא על ידם שפיכות דם. ולפיכך היה צריך להרבה ערי מקלט.
ועוד, דודאי מה שהיו שם הרבה רוצחים, היינו מפני שהמקום גורם, שהיה מגדלת רוצחים לרצוח אנשים, לכך היה מוכן לגדל אנשים הורגי שוגג. כי יש בני אדם מוכנים לדבר מה יותר, והיה המקום מגדל אנשים שעל ידם יבא שפיכת דם – יש במזיד ויש בשוגג, ופשוט הוא.
בהקשר להסבר השני של המהר"ל נביא את דברי הגמרא בנדרים18:
עולא במיסקיה לארעא דישראל, איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה. קם חד, שחטיה לחבריה. אמר ליה לעולא: "יאות עבדי". אמר ליה: "אין". ופרע ליה בית השחיטה. כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה?. אמר ליה: נפשך הצלת. קא תמה רבי יוחנן, מכדי כתיב "ונתן ה' לך שם לב רגז", בבבל כתיב! (=ולא בארץ ישראל) אמר ליה: ההוא שעתא לא עברינן ירדנא.
רבי יוחנן תמה כיצד תתכן כזו אכזריות בארץ ישראל, ואז עולא ענה לו שהמקרה היה בעבר הירדן המזרחי, בחוץ לארץ. שם המקום גורם לכך שיהיה "לב רגז" והמקום יותר מועד לפורענות שכזו.
לעומת זאת, האווירה בארץ ישראל היא אחרת. היא אווירה שמצריכה חות ערי מקלט.
בספר במדבר, ישראל עדיין נמצאים בעבר הירדן המזרחי. ואילו ספר דברים נאמר כבר בעיניים ארץ ישראליות. לכן יש רק בדברים את הביטויים "במקום אשר יבחר ה'", וכן דיני מלך השייכים דווקא בארץ ישראל.
בארץ ישראל ההסתכלות על רצח היא כתקלה, ואילו בחוצה לארץ, רואים בצורה יותר פראית את עניין הרצח.
ההלכה מחברת את שתי הבחינות, וכולנו תקווה שלא נצטרך לא לבחינה זו ולא לבחינה האחרת.
ואם נדע להעריך כמו שצריך את ערך החיים, בעזרת ה' לא יקרו מקרים כאלו וגם רוצחים מצד אויבינו לא יוכלו לנו.
1 במדבר ל"ה, ב'-י"ג.
2 שם ל"ה, י"ד.
3 מכות ט: .
4 תוספות מכות ט: ד"ה "בגלעד שכיחי רוצחים".
5 מכות י: .
6 רמב"ן (וכן בריטב"א) מכות ט: ד"ה "בגלעד שכיחי רוצחים". וכעין זה מופיע ברמב"ן על התורה במדבר ל"ה י"ד.
7 גור אריה במדבר ל"ה י"ד.
8 מכות י: . (י.ק – כמו כן, עיין במהר"ל בבאר הגולה ב שמרחיב בנושא זה).
9 במדבר ל"ה כ"ד-כ"ה.
10 שם כ"ז.
11 ברש"ר הירש במדבר ל"ה י"א ד"ה "ערי מקלט".
12 במדבר ל"ה כ"ב – כ"ג.
13 שם ל"א – ל"ב.
14 שם ל"ד – ל"ה.
15 דברים י"ט, ד' – י'.
16 מכות י. "עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא".
17 גור אריה במדבר ל"ה י"ד.
18 נדרים כ"ב. .