כי בא ישראל דרך האתרים – על צפיה בטלויזיה
1בשיחה זו ובבאות אחריה בע"ה, נעסוק בנושא התרבות שאנו חיים בתוכה, ובעיקר בצפיה בטלויזיה, מכיוונים שונים.
בבדיחותא, הדבר קשור לפרשת השבוע, חוקת, שנאמר בה: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים… וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל…". הכנעני שמע על ההתרחשויות באתרים, וה' שמע על כך ב"קול ישראל"…
לאחרונה התפרסם מחקר על השלכותיה של הצפיה בטלויזיה1. מסקנתו היתה, שיש להרחיק באופן מוחלט ילדים מתחת לגיל 3 ממסכי הטלויזיה. ההשלכות של הצפיה בגיל צעיר הן בלתי הפיכות, והן כוללות השמנת יתר, סוכרת, אוטיזם ואף סרטן, ה' ישמור. גם מעל לגיל 3 אין להתיר יותר מחצי שעה ביום.
מאמר שנכתב על המחקר עוסק בתכנים שרואים הילדים, אך המחקר עצמו לא עוסק בכך, אלא בעצם הכלי ודרך השידור של הטלויזיה. הצפיה פוגעת במוח. היא עובדת בדרך אחרת מהדרך שבה עובד המוח האנושי, וצפיה בגילאים צעירים, בתקופה שבה המוח מתפתח, עלולה להרוס את התפקוד התקין של המוח. כל זאת עוד קודם לבדיקת התכנים שהילד רואה. גם סרט חינוכי הוא בעייתי מבחינה זו.
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעות חברתיות חדשות שלא היו בעבר. כך למשל תופעת הרווקות המאוחרת. אנשים לא מתחתנים עד גילאים מאוחרים. גם כשמתחתנים, יש בשנים האחרונות שאלות רבות שלא נשאלו בעבר על דחיית הולדת הילדים וכדומה. נראה שנפגע האינסטינקט הבסיסי של הרצון להקמת בית ולהולדת ילדים. יתכן שחלק מהענין הוא תוצאה של תרבות הישיבה מול המחשב והטלויזיה, שפוגעת בתפקוד הטבעי של המוח, ואולי גם בטבע האנושי הבסיסי.
חשוב להכיר את המחקר הזה, ולהימנע מלחשוף ילדים מתחת לגיל 3 לטלויזיה, גם לזמן קצר ביותר. הילדים צריכים להתפתח בצורה טבעית, והטלויזיה מנוגדת לטבע האנושי, ולכם פוגעת בהתפתחות הטבעית והתקינה של הילדים.
המאמר שנכתב על המחקר, עוסק בעיקר בתכנים. הוא מסייג את ההנחיות להורים. אמנם ההנחיה היא לא לחשוף כלל את הילדים, אך כידוע "קשה לעמוד בכך", ולכן כדאי לצמצם ולהתאים את התכנים לילד. מדהים. קשה להורים לעמוד בכך שילדם לא יצפה בטלויזיה – והוא עוד לא בן 3!
עלינו לדעת, שצפיה בטלויזיה פוגעת בנו ובילדינו – ברמה הטכנית, בלי קשר לתכנים, שבהם נעסוק בהמשך.
אין פלא שאנו נתקלים בקשיים של בני נוער להתחבר לגמרא. הקושיות, התירוצים והסברות לא נראות לו. ודאי! אם ילד שבא מן הטלויזיה היה מצליח להבין את הגמרא – זו היתה בעיה גדולה. הוא הרי נמצא בתרבות אחרת לגמרי, איך הוא מצפה להתחבר לראש הרוחני והאלוקי של הגמרא?!
יש מחיצות וקליפות שחוצצות בינינו ובין התורה הקדושה, וכשבאים מתרבות הרחוב הן עבות במיוחד. גם לתפילה אי אפשר להתחבר בצורה כזו. אדם שהעדינות של מוחו נפגעה על ידי הטלויזיה, איננו יכול להתרגש מתפילה. הלימוד והתפילה נראים לו כבדים ורחוקים, משום שהם באים מעולם השונה לחלוטין מן העולם שבו הוא נמצא.
נאמר במשלי (י"ד, י"ד):
מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב.
תחילתו של הפסוק מובנת. אדם "סוג לב", שלבו עטוף בסיגים, מתוך המפגש שלו עם המציאות, עם הצרכים והיצרים שמצויים בקרבו, שבע מדרכיו. עצם המציאות שבה הוא חי ואיתה הוא הולך – משביעה אותו.
סופו של הפסוק קשה ונאמרו בו כמה פירושים.
הגר"א מפרש:
"ומעליו איש טוב", אבל איש שהוא טוב גם לבריות ואיש הוא צדיק הוא אינו נוטל רק מעליו שהן העלין.
מעליו – לשון עלים, שהם ביטוי לענייני ההווה. העץ כולל שורשים, גזע ענפים ופירות, הקשורים כולם לעתידו של העץ ולהמשכיותו. העלים קשורים להווה. דרשו חכמים (סוכה כ"א ע"ב):
דאמר רב אחא בר אדא ואמרי לה אמר רב אחא בר אדא אמר רב המנונא אמר רב: מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד, שנאמר (תהלים א'): "ועלהו לא יבול".
העלים הם שיחת החולין של החכמים, שכן השורשים והגזע והפירות הם המצוות ולימוד התורה הקשורים לחיי הנצח. תלמיד חכם הופך גם את חיי הווה שלו – את העלים – לחיים בעלי תוכן שיש ללמוד מהם.
ביאור יותר פשוט לפסוק: "ומעליו איש טוב", מבאר שהכוונה היא למה שנמצא מעליו. לרף הגבוה שהוא מציב לעצמו.
לאיש טוב יש שאיפות גדולות להתקדמות. הוא עומד כנגד "סוג לב", שאין לו שאיפות. מה שהוא עושה ממלא אותו. אין לו מטרה שלקראתה הוא צועד, והוא שבע מעצם הדרך, ממה שהוא עושה כרגע. הסיגים שעוטפים את לבו לא נותנים לו אפשרות לחשוב על שאיפות מעבר לדברים הפשוטים שהוא חי אותם.
משל למה הדבר דומה? אדם רעב. הקב"ה ברא את הרעב כסימן לכך שהגוף זקוק למזון, שדרכו הוא מקבל את חומרי הבנין שלו. יש אנשים שמבינים את תפקידו של הרעב בדרך אחרת. פעם היתה פרסומת: "קוקה קולה – כמה כיף להיות צמא". הצמא לא נועד לאותת לאדם שגופו צריך נוזלים, אלא כדי לתת לאדם הזדמנות לשתות קולה. אם כבר שתית – הפסדת את הקולה, וחבל. עוד תהיה צמא עוד פעם, ותשתה קולה. אשריך.
יש המבינים כך את הרעב. הרעב הוא סיבה לטעום דברים טעימים. אדם אחד, שזו היתה השקפתו על הרעב, אהב מאוד לאכול קרמבו. על כן החליט, שבכל פעם שיהיה רעב – יאכל רק קרמבו. זה טעים, וזה מה שהוא אוהב. ואכן, כשהיה רעב, אכל אותו אדם קרמבו. אחרי שישה קרמבו, נסתתמו מעיו, והוא חדל מאכילתו. כעבור כמה שעות שוב חש ברעב, ושוב אכל קרמבו עד שכמעט הקיא, וכן הלאה. כמה יחיה אותו אדם?
עד 120 קרמבו…
אי אפשר לחיות מקרמבו, למרות שזה טעים. הגוף לא מקבל את מה שהוא זקוק לו. זו דוגמא לפסוק: "מדרכיו ישבע סוג לב". הרעב הוא דרך וסימן לבנין הגוף, שהוא אמור להשביע את האדם באמת. סוג לב רוצה רק טעם טוב. הטעם הטוב הוא דרך להנעים לאדם את אכילתו. אותו אדם נשאר בדרך… את הטעם הופך לעיקר – "טעם החיים – קוקה קולה" (אף זה מן הפרסומות…), בבחינת "טעם כעיקר"…
דוגמא נוספת לכך היא אדם שממלא את זמנו בצפיה בטלויזיה. הוא ממלא את זמנו ב"קרמבו", במקום בדברים שגופו ונשמתו זקוקים להם.
במסילת ישרים אומר הרמח"ל (פרק ב', "בביאור מידת הזהירות"):
ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם, עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה'): "תכבד העבודה על האנשים וגו'", שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת. כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה.
היצר מנסה למנוע מהאדם לחשוב אפילו מעט על דרכיו, כי יודע הוא שאם יחשוב על דרכיו – מיד יבין שעליו למלא את זמנו בדברים מועילים ונצחיים. על כן הוא ממלא את זמנו ואת מוחו של האדם בדברי הבל, בדברים המעוררים את יציריו, וכך אין מקום וזמן לאדם להכניס אל קרבו את דברי התורה, יראת שמים וערכים אמיתיים.
בשנים קודמות, כשהייתי מזכיר את דברי הרמח"ל האלו, הייתי ממחיש זאת מעולמנו.
פעם היה האדם הולך לקולנוע פעם בשבוע ודיו. בשאר ימות השבוע היה הוא עובד קשה, ולא היה לו פנאי לכך. כשנתמעטו שעות העבודה, התרבו שעות הפנאי. חשש היצר הרע שעלולים בני האדם לחשוב על דרכיהם בזמן שהתפנה להם, ועל כן מיהר להמציא את הטלויזיה. כעת יש לכל אדם בביתו מכשיר שמונע ממנו לחשוב על דרכיו בשעות הפנאי. ועדיין, הטלויזיה (היתה) מפסיקה לשדר בשעה מסויימת, ועלול אדם לחשוב על דרכיו בזמן בו הטלויזיה שובתת. על כן המציא היצר הרע את הוידיאו. גם עד לכתו לישון יכול האדם לצפות בסרטים ולמלא את מוחו בהבלים, ובלבד שלא יהרהר בדרכיו ובמטרתו בחיים.
אולם, חשש היצר הרע שהאדם יקום ממיטתו, וילך לכבות את מכשיר הוידיאו. עד שובו למיטה, עלול הוא להרהר מעט בדברים אמיתיים. על כן המציא את השלט רחוק. שוכב האדם על מיטתו, צופה בסרטים, אומר "המפיל", מכבה את המכשיר ומיד נרדם. אפילו רגע אחד אין לו שקט כדי לחשוב על דרכיו ועל חייו.
היום משל זה איננו מספיק. הבעיה איננה בזבוז הזמן שבטלויזיה, אלא הפגיעה לטווח ארוך – בהסתכלות על החיים, ביכולת להתרכז, ביכולת ללמוד תורה ולהתעלות ביראת שמים. הטלויזיה פוגעת ביסודות העמוקים ביותר של האדם, אף אם היא לא תופסת את כל זמנו.
איש טוב לא מוכן להישאר בכלא של הסיגים, למרות שהוא נראה נעים וטוב. הוא מביט תמיד למה שמעליו. הוא מציב בכל רגע רף גבוה יותר, ומנסה להגיע אליו.
בצורה כזו הוא יכול גם להתחבר לדברים שבקדושה. הסברות מדברות אליו, הוא יכול להתלהב מחידוש עמוק, מתפילה מעומק הלב, מברכה שנאמרה בכוונה. יש לו סיפוק מזה שהוא הצליח להתפלל מעומק הלב על אדם שזקוק לישועה. אין זה פשוט כלל ועיקר. מי ששטוף בטלויזיה לא יכול להתרגש מדברים אלוץ מוחו אטום וסתום.
על כן עלינו להימנע כמה שיותר מצפיה בטלויזיה, לחזור לעצמנו ולמה שמעלינו, וכך נהיה אנשים טובים.
1 Sigman A (2007), Visual voodoo: the biological impact of watching TV. Biologist 54(1) 12-17.