"אלה הדברים" – מודל לתוכחה מועילה
בדרשותיהם על תחילת פרשת דברים, המהווה גם תחילת נאום התוכחה של משה, עומדים חז"ל על ענין התוכחה בצורות שונות. בשיחה זו נעיין בדרשה אחת, שיש בה הדרכה חשובה בענין התוכחה1:
דבר אחר 'אלה הדברים אשר דבר משה', זהו שאמר הכתוב (תהלים נ') 'אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך וגו", מהו 'אלה עשית והחרשתי', אמר ר' שמואל בר נחמן (שמות ל"ב) 'אלה אלהיך ישראל' עשיתם במדבר והחרשתי לכם, למה שהיה משה מפייס עלי ואומר לי 'סלח נא' ושמעתי לו. 'דמית היות אהיה כמוך', דמיתם את הצורה ליוצרה ואת הנטיעה למי שנטעה. 'אוכיחך ואערכה לעיניך', תרין אמוראין, חד אמר 'אעורר כל לעיניך', וחד אמר 'אסדיר כל לעיניך', אמר להם משה איני מוכיח אתכם על מה שאתם עתידים לעשות, אלא על מה שעשיתם לשעבר, 'במדבר בערבה מול סוף'.
הפסוק אותו דורשים חז"ל הוא2:
אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך.
דוד המלך עוסק בפסוק זה בחטא ובתוכחה עליו, וחז"ל במדרש מבינים, שדוד למד את דרך התוכחה הראויה, כפי שהוא מתאר זאת בפסוק, מתוכחתו של משה רבינו, המהווה דגם של תוכחה ראויה ונכונה. נבאר את הדברים.
"אלה עשית – והחרשתי". הקב"ה החריש והבליג על עשיית "אלה", עשיית העגל שעליו נאמר "אלה אלהיך ישראל". מהו החטא? "דמית היות אהיה כמוך" – עם ישראל התייחס למציאות החיצונית בלבד, ל"אלה", לדבר המוחשי והגלוי. זהו "דימוי צורה ליוצרה", לקחת את הצורה, הרובד החיצוני בלבד, ולומר שזהו היוצר, שאין כלל צד רוחני ונסתר המחיה את המציאות, אלא הכל גלוי, הכל נראה, על הכל ניתן לומר "אלה". זהו החטא החמור של חטא העגל, ובכל זאת, "והחרשתי", הקב"ה סולח ומחריש אף לחטא חמור זה.
מדוע סלח הקב"ה לחטא העגל? בזכות תוכחתו של משה. כיון שעם ישראל מונהג על ידי משה, ומשה יוכיח את העם וישיבו למוטב, הרי שהקב"ה יכול לסלוח אף לחטא כה חמור, שכן התוכחה תביא בהכרח לתיקון החטא. משה, שהוא חלק מעם ישראל, יפעל לרומם ולתקן את מעשיו ותפקיד התוכחה עובר מה' למשה. הקב"ה סלח על "אלה אלהיך ישראל", מכיון שבסופו של דבר יגיע "אלה הדברים", ותוכחתו של משה תשיב את העם למוטב.
כיצד מוכיח משה את ישראל? "אוכיחך ואערכה לעיניך". נחלקו אמוראים במדרש כיצד לדרוש מילים אלה: "אעורר כל לעיניך", או "אסדיר כל לעיניך". כיצד נובעות דרשות אלה מן המילים "ואערכה לעיניך"?
נראה, שדרשה זו היא על פי מדה י"א מל"ב מידות שבאגדה: "סידור שנחלק", האומרת שאף שיש בכתוב הפסקה בין הפסוקים ניתן לדרוש את הפסוקים על ידי חיבור ביניהם, על ידי דרשת המילה שבפסוק אחד, כאילו מצורפת לפסוק השני3. באותו אופן ניתן לדרוש גם מילים – אות הנמצאת במילה אחת נדרשת כאילו כתובה במילה הסמוכה לה4. נראה שכאן לקחו חז"ל את האות "כ" שבסוף מילת "ואערכה" (שכן הה"א נחה ואינה מבוטאת), וכן את האות "ל" שבתחילת מילת "לעיניך", וכך "נוספה" לפסוק המילה "כל" – ואערכה כל לעיניך".
אלא שנחלקו האמוראים כיצד יש לקרוא את הפסוק, האם "ואערוך כל לעיניך" שפירושו – "ואסדיר כל לעיניך" או שמא האות כ' עולה רק למילה הבאה, ויש לקרוא "ואעורר כל לעיניך". בהמשך נבאר את משמעות המחלוקת.
אלו דברי המדרש, וננסה לעמוד על משמעותו.
"אמר להם משה, איני מוכיח אתכם על מה שאתם עתידים לעשות, אלא על מה שעשיתם לשעבר". מדוע?
נראה, שכאן עומדים חז"ל על דרך התוכחה הראויה. "אוכיחך – ואערכה לעיניך". כיצד מוכיחים? על ידי שעורכים את הדברים מול עיני האדם. תוכחה היא לשון נוכח, ומטרתה היא להעמיד את האדם מול עצמו, להפוך את העבר, את מה שמנסה האדם להסתיר ולהדחיק – לנוכח, לעובדות שעל האדם לעמוד מולן ולהתמודד עימן.
התוכחה של משה היא "אלה הדברים" – משה מספר לישראל על עצמם, מעמיד את ההיסטוריה שלהם מולם "ומשקף" להם את מעשיהם ודבריהם, והם עושים את חשבון הנפש בעצמם.
תפקיד המוכיח איננו לעשות את חשבון הנפש עבור האדם שאותו הוא מוכיח, אלא להעמיד מולו את המציאות, ולגרום לו לעשות בעצמו את חשבון נפשו ואת ההתמודדות עם אישיותו.
נראה, שהבנה זו מעמידה אותנו מעמידה אותנו על ענין חשוב נוסף, והוא, שעלינו למצוא את הקשר מהותי בין המידה שבה דורשים את הפסוק, ובין תוכן הדרשה.
חז"ל לקחו את המילה "כל", שהיתה נסתרת בפסוק, והעמידו אותה בגלוי: "ואערוך כל לעיניך", וזהו תפקיד התוכחה – לקחת את הדברים שמנסה האדם להסתיר מעצמו, ולהעמידם בגלוי, להעמיד את האדם מול עצמו, לשמש את לו כראי המשקף לו את מעשיו.
שתי צורות מובאות במדרש כיצד נעשית התוכחה. "אעורר" או "אסדיר".
"אעורר" פירושו, שהמוכיח אינו אומר דבר, אלא מעורר את העומד מולו לומר את הדברים, להעלות את הבעיות והקשיים ולהתמודד איתן.
"אסדיר" פירושו, שהמוכיח בעצמו מסדר את הדברים – אומר את הבעיות לעומד מולו, ואז הוא מתמודד עם הדברים.
אלו הן שתי צורות של תוכחה, שמטרתן אחת – להביא את האדם להתמודדות עם אישיותו ומידותיו.
שתי הדעות רואות את התוכחה כהעלאת הדברים הנסתרים, ואת חשבון הנפש משאירה לאדם עצמו.
משה רבינו, בתוכחתו, מספר לישראל את העבר, וסיפור זה עצמו מהווה תוכחה, המעוררת את ישראל למחשבה ולתיקון דרכם.
1 דברים רבה, פרשה א', ג'.
2 תהילים נ', כ"א.
3 דוגמא לדרשה זו מביאים המפרשים מן הפסוקים ביהושע (י"ג, ז', ח'): "ועתה חלק את הארץ הזאת בנחלה לתשעת השבטים וחצי השבט המנשה. עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם אשר נתן להם משה בעבר הירדן מזרחה כאשר נתן להם משה עבד ה'". המילים "חצי שבט המנשה" שבסוף הפסוק הראשון, עולות גם לתחילת הפסוק השני (ומתייחסות לחציו השני של שבט מנשה) : "וחצי שבט המנשה עמו הראובני והגדי לקחו נחלתם".
4 עי' בברייתא של ל"ב המידות, הנדפסת בראש ספרי המדרשים, ובהערות עליה, שם מובא שניתן לדרוש מידה זו גם ביחס למילים, ולא רק ביחס לפסוקים.