פסח – מצוות אכילת מצה
פסח – מצוות אכילת מצה
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכ עמוד א
אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. – ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומררים בזמן דאיכא פסח – יש מרור, ובזמן דליכא פסח – ליכא מרור. מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים ! – מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצת. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן. – אלא הכתיב בערב תאכלו מצת! – ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. דסלקא דעתך אמינא: כיון דפסח לא אכלי – מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן. ורבא אמר לך: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא, דלא גרעי מערל ובן נכר. דתניא: כל ערל לא יאכל בו, – בו אינו אוכל, אבל אוכל במצה ומרור. ואידך: כתיב בהאי, וכתיב בהאי, וצריכי. תניא כוותיה דרבא: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות – אף ששת ימים רשות. מאי טעמא – הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות – תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים – מנין? תלמוד לומר בערב תאכלו מצת – הכתוב קבעו חובה.
אכילת מצה ומרור בזמן הזה
הגמרא במסכת פסחים (דף קכ:) עוסקת בשאלה האם אכילת מצה ומרור בזמן הזה, שאין בית מקדש ואין קרבן פסח, היא מצווה מן התורה או מדרבנן. רבה פוסק שמצה בזמן הזה היא מצווה דאורייתא, משום שכתוב פסוק נוסף: "בערב תאכלו מצות", שאינו תלוי בקרבן הפסח. לעומת זאת, מרור הוא רק מדרבנן, שכן הוא תלוי בפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו", שנאמר על קרבן הפסח.
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנח
והמצוה הקנ"ח היא שצונו לאכול מצה בליל חמשה עשר מניסן יהיה שם כבש הפסח או לא יהיה. והוא אמרו יתעלה (בא יב) בערב תאכלו מצות. ובביאור אמרו (פסחי' קכ א מכיל') בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. וכבר התבאר בפסחים (כח ב) שאכילת מצה בלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. והנה התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים:
הרמב"ם בספר המצוות מונה את אכילת מצה בליל ט"ו בניסן כמצווה מדאורייתא, בין אם יש קרבן פסח ובין אם אין. הוא מתבסס על הפסוק "בערב תאכלו מצות". הוא מבדיל בין הלילה הראשון של פסח, שבו יש חובה מן התורה לאכול מצה, לבין שאר הימים, שבהם אכילת מצה היא רשות.
מנין המצוות לרמב"ם
קנו לבער חמץ שנ' ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם.
קנז לספר ביציאת מצרים בלילה הראשון של חג המצות שנ' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר וכו'.
קנח לאכול מצה בליל זה שנ' בערב תאכלו מצות.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה הקדמה – המנין שעל סדר ההלכות
הלכות חמץ ומצה. יש בכללן שמונה מצות, שלש מצות עשה, וחמש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. (ב) להשבית שאור מארבעה עשר. (ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה. (ד) שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה. (ה) שלא יראה חמץ כל שבעה. (ו) שלא ימצא חמץ כל שבעה. (ז) לאכול מצה בלילי הפסח. (ח) לספר ביציאת מצרים באותו הלילה. וביאור מצות אלו בפרקים אלו.
הרמב"ם כותב את המצוות במספר מקומות ובדרכים שונות – בספר המצוות, במניין הקצר, ולפני כל הלכה בספר "היד החזקה". במניין הקצר, הסדר הוא: השבתת חמץ, סיפור יציאת מצרים, ואחר כך אכילת מצה. בהלכות חמץ ומצה, הסדר הוא הפוך: קודם מצה, ואחר כך סיפור יציאת מצרים. הסיבה לכך היא שהלכות מסודרות לפי הביטוי המעשי בזמן – תחילה החמץ, אחר כך מצה, ולבסוף סיפור יציאת מצרים בליל הסדר.
ההבדל בין "חג הפסח" ל"חג המצות"
במניין המצוות, הרמב"ם מכנה את הלילה "חג המצות", כדי להדגיש שאכילת מצה היא מצווה עצמאית, ולא רק נלווית לקרבן הפסח. לעומת זאת, בהלכות הוא קורא לו "חג הפסח", משום שבליל הסדר נהוג לאכול את הקרבן (בעת שבית המקדש קיים) והפסח הוא המרכז. ההבדלה בין השמות משקפת את הדגש: במניין המצוות – עצמאות המצווה; בהלכות – ההקשר המלא של הלילה.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה א
מצות עשה מן התורה לאכול א מצה בליל חמשה עשר שנאמר (שמות י"ב) בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.
שלוש המצוות המרכזיות בפסח – השבתת חמץ, סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה – מייצגות שלושה רבדים בעבודת ה': מחשבה (השבתת חמץ נעשית בביטול בלב), דיבור (סיפור יציאת מצרים) ומעשה (אכילת מצה). זה מבטא שלמות בעבודת ה' בליל הסדר.
למה הרמב"ם משנה את הסדר?
אכילת מצה בליל הסדר כוללת שלושה דינים: מצווה עצמאית מדאורייתא, חלק ממצוות סיפור יציאת מצרים (כפי שנאמר "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך"), ודין כחלק מאכילת קרבן הפסח – "על מצות ומרורים יאכלוהו".
למה המרור זה לא מצווה בפני עצמה?
הסיבה לכך נעוצה באופיו – המרור מבטא את העבדות והמרירות, ואין קובעים מצווה על דבר שלילי. גם כשאוכלים אותו היום, עושים זאת יחד עם חרוסת כדי להמתיקו – לאכול את המרור מתוך מטרה להפוך את המרירות למתיקות. לכן הוא נחשב כמצווה רק מדרבנן.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מסביר: הקב"ה מכנה את החג "חג המצות" – על שם עם ישראל, שלא הספיק להחמיץ את הבצק והאמין ויצא ממצרים. עם ישראל מכנה אותו "חג הפסח" – על שם שהקב"ה פסח על בתי ישראל. כל צד משבח את הצד השני, וזה בא לידי ביטוי גם באגדה של פסח.