התמדה, העמקה וזכרון
נעיין במדרש חכמים על הפסוק1: "קווצותיו תלתלים"2:
ר' יוחנן דצפרין פתר קרא בתלוליות של עפר. מי שהוא טפש מהו אומר, מי יכול לקצות את זה, מי שהוא פקח מהו אומר, הריני קוצה שתי משפלות ביום ושתי משפלות בלילה, ולמחר כן, עד שאני קוצה את כולה. כך מי שהוא טפש אומר מי הוא יכול ללמוד כל התורה, נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים. והחכם אומר הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומדה כולה.
אמר ר' ינאי (משלי כ"ד) 'ראמות לאויל חכמות', לככר נקוב שתלוי באוירו של בית. הטפש אומר מי יכול להוריד לזה, והפקח אומר ולא אחר תלאו?! אלא הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה עד שאני מורידו. כך הטפש אומר מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי, והפקח אומר והוא לא מאחר למדה, הריני לומד היום שתי הלכות ושתים למחר עד שאני למד התורה של חכם זה.
אמר רבי לוי לקרסטל (=חבית) נקוב ששכרו בעליו פועלים למלאותו מים. אומר הטפש, מה אני מועיל – מכניס בזו ומוציא בזו. והפקח אומר ולא שכרי אני נוטל, ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל מבעל הבית?! כך הטפש אומר הריני לומד תורה ומשכחה – מה אני מועיל, והפקח אומר ולא שכר יגיעה נותן לי הקב"ה.
א. המשל הראשון מלמדנו על כח ההתמדה.
הטפש מושפע מהתלהבות רגעית גדולה. אין הוא מאמין בכוחו של לימוד יומיומי קטן או עשיה יומיומית קטנה. הוא פועל רק ב"דברים גדולים באמת". בשלב הראשון נראה כאילו הטיפש מוכן לעבוד יותר – ללמוד שעות רבות יותר, לעשות פעולות גדולות יותר, וכך להפוך את העולם…
אך מתברר, כי לא ניתן להפוך את העולם בזמן מועט, ועל כן הטפש מתייאש – ובסופו של דבר איננו עושה כלום. הרצון לעשות "דברים גדולים" מוביל לחוסר עשיה.
כדוגמא לכך ניתן להתבונן בצורת ההתמודדות עם תוכנית ההתנתקות.
הפקח מבין, כי עליו לעבוד למען עם ישראל, כח עמידתו וערכיו, והוא פותח במבצע "פנים אל פנים" לטווח ארוך. שתי משפחות היום ושתי משפחות למחר, ולאחר מספר שנים ניתן לראות תוצאות.
הטפש רואה את המשימה כולה, ואינו מאמין בהתמדה ובעקביות: "איך ניתן להגיע למאות ואלפי משפחות? צריך לעשות פעולות חזקות ומיידיות". אך פעולה חד פעמית, חזקה ככל שתהיה, איננה משנה אנשים ותכניות, וכך הטפש איננו עושה כלום, ופעולתו של הפקח – בעקבות כח ההתמדה – משפיעה ופועלת.
הסוד הגדול הוא הקביעות. זהו כח שיכול לעקור הרים ולשבר סלעים. "אבנים שחקו מים"3. סלע גדול ואדיר נשחק מטיפות מים קטנות, כיון שהן מתמידות, טיפה אחר טיפה, יום אחר יום, וכך גורמות לשינויים גדולים בסלע.
יכולת ההתמדה נבחנת בתחומים רבים.
למשל, בניגון. היום מקובל, משום מה, לשיר כל שיר זמן קצר – ולעבור לשיר או לניגון הבא. אין זו התמדה, ועל כן השפעתם של הניגונים פחותה. חסידים נוהגים לנגן כל ניגון זמן רב. בתחילה זהו ניגון חיצוני, אך לאחר כמה זמן מצליח האדם "להיכנס פנימה" ולהרגיש את הניגון בנפשו. כל חזרה עליו גורמת להבנה מעמיקה יותר שלו, לחשיבה נוספת, להתבוננות פנימית מעמיקה יותר. אף כאן ההתמדה היא הפועלת על האדם.
כך גם בריקוד. רק ריקוד ממושך, בהתמדה, יכול לגרום לאדם להתרומם באמת מעל הקרקע, מכוחו של הריקוד. שינוי הריקוד בכל זמן קצר גורם לכך שזהו ריקוד של הרגליים, ולא של הרגש או של הלב…
התלהבות חד פעמית – איננה משפיעה ופועלת, וכוחה הוא חיצוני בלבד.
ההתמדה בכוחה לשבר הרים, סלעים ולבבות, ואף בתורה – קניין התורה הוא בהתמדה. לימוד חד פעמי, גדול ככל שיהיה, אינו פועל כפי שפועל לימוד בהתמדה אף אם קטן הוא בכמותו.
"כל התורה כולה" הוא דבר שיש ביכולתו של האדם להקיפו4, והתנאי ההכרחי לכך הוא התמדה. הלומד שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר – זוכה באמת ללמוד את כל התורה כולה.
חשיבותה והכרחיותה של ההתמדה גורמות לכך שהיצר מתקומם בכל כוחו בענין זה. יכול אדם ללמוד בהתלהבות רבה בצורה חד פעמית, ולהספיק הרבה, אך להתמיד באמירת פרקי התהילים היומיים – הוא אינו מצליח.
ההתמדה והקביעות דורשות כוחות נפש גדולים במיוחד, משום התגברותו של היצר דוקא בנקודה זו.
מצד אחד אומר היצר: שתי משניות זה קטן, אתה צריך ללמוד הרבה יותר, ומצד שני הוא גורם לאדם להפסיד מקביעותו ולבטלה, וכך יוצא האדם קרח מכאן ומכאן.
על כן כה חשוב להתמיד בדבר זה ולהשקיע בו, כי הוא היסוד לקנין התורה.
ב. המשל השני עוסק בענין אחר. "התורה שבלב רבי" איננה נמדדת בהיקף ידיעותיו, אלא בהעמקתו. ר' ינאי מעמידנו על יכולת ההעמקה של הלומד.
שומע אדם שיעור עמוק מפי רבו, והוא שואל את עצמו: "הכיצד יכול אני להגיע לכך? וכי ביכולתי להעמיק כל בהבנת הסוגיות?". שוכח אותו אדם, כי מי שמולו, המעביר את השיעור, התחיל כמוהו, מאותה דרגה, ועבר דרך ארוכה עד לשיעור זה. אף אתה, הלומד, מסוגל לכך.
ליכולת העמקה נדרשים שני דברים עיקריים:
א. אמונה. ראשית, אמונה בדברי התורה – בכך שיש עומק לדברים, שמתחת לפני השטח של התורה טמונים אוצרות גדולים ונפלאים, וכל שנדרש הוא שבירת המחיצות בין הלומד ובין הדברים העמוקים.
שנית, צריך האדם אמונה בעצמו כי הוא שייך לכך, והוא מסוגל להגיע להבנה מעמיקה של דברי התורה.
האמונה נותנת לאדם מוטיבציה להתמיד ולהעמיק, לשאול ולחפש תשובה, ולא להסתפק בהבנה ראשונית ושטחית.
ב. נכונות להתמסר. מי שישקיע בלמוד את מספר השעות שמשקיע רבו בהכנת השיעור – יגיע אף הוא לעומק דברי התורה.
הכנתו של השיעור שאתה שומע היתה במשך עשרות שנים בהם ישב הרב ולמד בהתמדה ובמסירות – וכך הגיע למדרגתו. אף אתה – בהתמדה ובמסירות במשך שנים – תגיע למדרגתו של הרב ואף למדרגה גבוהה יותר. הן אתה שומע את דברי הרב, ובונה על גביהם את הנקודה המיוחדת לך, ועל כן ביכולתך להגיע למדרגות גבוהות יותר. כל שנדרש הוא אמונה בדברי התורה, אמונה בעצמך ונכונות להשקיע ולהתמסר ללימוד.
דבר זה נוגע גם לענייני העולם, ולא רק לדברי התורה. כל אדם מסוגל, וצריך, לחיות את חייו בצורה גדולה ועמוקה. הדרך לכך היא באמונה – אמונה בכך שיש משמעות לחייו, שנשמתו היא נשמה אלוקית ועל כן הופעתה בעולם היא בגדלות – בין בעבודתו, בין בחיי משפחתו ובין בעיסוקיו האחרים. נדרשת גם אמונה בעצמו וביכולתו לחיות כך, ונכונות להשקיע ולהתמסר להגשמת משימה זו.
כל אדם הוא ככיכר התלויה באויר הבית – נשמתו עליונה, והיא "תלויה" מעל המציאות ועל כן יכולה לרומם את האדם אל מעל למציאות המעשית. המאמין בכך והמאמין בעצמו – יתמסר לכך ויזכה לתוצאות.
ג. המשל השלישי עניינו הוא: "לעסוק בדברי תורה" – חשיבות העמל בתורה כשלעצמו, בלא קשר לתוצאות.
אף לאחר שרכש אדם את תכונת ההתמדה ואת האמונה וההתמסרות המובילות להעמקה, נותר ליצר פתח מילוט: הרי בכל מקרה אינך זוכר את שאתה לומד, אז לשם מה ללמוד?
הפתרון המובא במדרש הוא: "ולא שכרי אני נוטל?!" במפרשים יש שני כיוונים להבנת המדרש: א. אמנם אדם איננו זוכר אך יש לו תועלת מן הלימוד. ב. השכר ניתן על עצם היגיעה.
נעיין תחילה בכיוון השני.
מובן, כי ציוויו של הקב"ה ללמוד תורה אינו ציווי על "מעשה קוף" – לשבת ליד הספר, להתנדנד בקצב מסוים ולמלמל מילים. הנמשל במקרה זה אינו דומה בצורה מוחלטת למשל, שכן מילוי חבית נקובה הוא באמת חסר משמעות, ואין זה נראה שכך יצוה אותנו ה'.
דוגמא לכך ניתן לראות במצות הקהל, שנצטוו ישראל להביא אף את הילדים הקטנים, "כדי ליתן שכר למביאיהן". אם הציווי הוא רק בשביל השכר, ניתן לקחת איתנו אבנים, ולא ילדים, ואמנם במצות הקהל ביאור המפרשים את משמעות הבאת התינוקות5. מובן שהשכר ניתן על מעשה בעל משמעות. מעשה סתם בשביל השכר איננו נראה הגיוני, תורני אלוקי.
הביאור הוא, שאף אם האדם איננו זוכר את לימודו, עצם הלימוד הוא דבר גדול. אדם שזוכה לשבת ולעסוק בדברי אלוקים חיים – כל רגע הוא רגע גדול, והוא מכיל בתוכו חיים שלמים. מה יהיה בעתיד? מה יזכור מן הלימוד? אין זה משנה! הלימוד עצמו הוא עניין גדול וחשוב, אף אם איננו נשאר בעתיד. וכי נבטל רגעים גדולים בגלל העתיד?
"והערב נא… את דברי התורה". דברי התורה ערבים וטעימים לנו – מדוע לא לעסוק בהם? העובדה שלא נזכור את הלימוד איננה גורעת מערֵבותו וגדולתו.
אם המלך ציווה לעשות מעשה כזה – הרי שזהו מעשה גדול, וצריך לעשותו. הלומד תורה על פי ציוויו של ה' – יש בכך ערך רב. גם אם שוכח, עצם הלימוד הוא חלק מבנין אישיותו.
וכי משום שאדם איננו זוכר את שעבר עליו בהיותו בן שנה, נאמר שאין חשיבות לגיל זה? אין זה נכון. לכל גיל יש חשיבות מצד עצמו. הצורה בה תינוק בן שנה מביט על העולם, בה הוא רואה את עצמו ואת סביבתו – יש לה חשיבות, והיא חלק מאישיותו של האדם. אין זו רק תקופה שיש "לעבור" אותה כדי להיות בשל לעתיד, אלא יש לחיות אותה בצורה המתאימה לגיל זה. יש חשיבות להווה מצד עצמו, ולא רק מצד הכנתו את העתיד.
כך גם הלימוד עצמו הוא בעל ערך, בהיותו מעשה נכון, ראוי וחשוב, אף אם איננו בונה את העתיד. עשיית ההווה בצורה נכונה חשובה מצד עצמה.
אולם גם הכיוון השני נכון. פירוש נוסף לביטוי "והערב נא" – שיהיו דברי תורה מעורבים בנו.
הלימוד משפיע על התנהגותו ותגובותיו של האדם, אף אם איננו מודע לכך ואיננו זוכר את פרטי הלימוד.
כשם שחוויות שחווינו בהיותנו בני שנה מעצבות את אישיותנו לעתיד – אף שאיננו זוכרים חוויות אלו, כך הלימוד משפיע על חיינו בעתיד – אף אם איננו זוכרים אותו.
כיום אנו יודעים כי ישנו חלק בנפש במכונה "תת הכרה", ובו נשמרים זכרונותיו של אדם. קל לנו להבין כיצד הדברים משפיעים עלינו אף אם איננו זוכרים אותם – הרי הם נמצאים אצלנו, מעורבים בנו ונשמרים בידינו, אף אם אנו לא מודעים לכך.
בספרים הקדושים מובא, כי כל מה שלמד אדם בעולם הזה – יזכירו לפניו בעולם הבא. דבר אינו הולך לאיבוד, הכל נשמר ב"מאגר מידע" עולמי, ויזכר בעולם הבא.
הלימוד הופך את התורה לחלק מאישיותו של האדם, ומשאיר רושם. חייו בעתיד נבנים מכך – מכיוון שדברי התורה נמצאים אצלו, והעולם כולו נבנה מהתורה האצורה בו, ועל כן בעולם הבא יוזכרו הדברים ויבואו לידי ביטוי.
1 שיר השירים ה', י"א.
2 שיר השירים רבה פרשה ה' פסוק י"א, ב'.
3 איוב י"ד, י"ט, ועי' אבות דר' נתן פ"ו ה"ב במעשה בר' עקיבא.
4 עי' אורות התורה ט', ג'.
5 עי' במצוה ברה א', מהדו"ב עמ' רמ"א.