פרשת אמור – לחיות על קידוש השם!

לחיות עם פרשת השבוע – אמור – לחיות על קידוש השם

בפרשת השבוע יש מצוה, שבשנתיים האחרונות נמצאת במרכז מציאות החיים שלנו – מצות קידוש השם. בע"ה ככל שנלמד על כך יותר, ונקיים מצוה זו בחיים – לא יהיה צורך למסור את הנפש על קידוש השם.

קידוש השם היא המצוה שבה נאמר הענין של מסירות נפש. יש דברים שאדם צריך למסור את נפשו עליהם. כמובן, שלוש העברות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. המנחת חינוך (מצוה תכ"ה) חידש שגם במלחמה יש חיוב למסור את הנפש. התורה ציותה אותנו להילחם, ובדרך הטבע במלחמה נופלים חיילים ח"ו, ואם כן, זו מצוה שיש לקיימה אף במסירות הנפש.

נעמוד על פסקה מדברי הרב קוק זצ"ל. הרב קוק מלמד, שמסירות נפש – נותנת ערך לחיים. עלינו להבין שערכם של החיים בא מן התורה והאמונה, מן העולם שמעל לחיים. ככל שנחיה יותר לאור הערכים העליונים הללו – כך לא נהיה זקוקים למסירות נפש על קידוש השם.
חשוב ללמוד ולעסוק במצות קידוש השם, ולקיים אותה בע"ה בחיים, לאורך ימים ושנים טובות.
כך כותב הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ה', רנ"ו):

החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות הנפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש. ומסירות הנפש היא ראויה להיות על תוכן כל כך עשיר ומלא, עד שכל העושר של החיים, עם כל תנובתו האידיאלית הרוחנית העליונה, יהיה נשאב אל תוכו ובטל אליו כניצוץ בלהבת, וזאת יוצאת אל הפועל על ידי מסירות הנפש שבקדושה, של קבלת מלכות שמים שבאמונה וכל קדושתה. חשק מסירות הנפש בשביל היסוד העליון שכל חי העולמים אצורים בו, הוא מבסס את החיים, ונותן להם את צביונם האמיתי, עד שכל מרץ, כל עז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים, היוצאת מן הכח אל הפועל בחיי יום יום, מאמונת המשפחה ואידאליותה, עד רום השאיפות היותר כלליות, המתבטאות במפעלותיהם ויצירותיהם של טובי החושבים ושל טובי הפועלים והיוצרים שבעולם, כולם יונקים הם מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם, וכולם הם מסתעפים מהאידיאליות הישראלית העליונה, אשר התבטאה בעומק וכל רוחב ועושר, בכל אמת וטוהר, בכל זיו וחדות עולמי עולמים, על ידי רבי עקיבא ברוממות נקודת קדושתו, כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, מתי יבוא לידי ואקיימנו. הוד העליון של המות בגניזת אורו, המתנוצץ על ידו, חי בו, והוא יוצר את החיים, ממתים ידך ד', ממתים מחלד חלקם בחיים, וצפונך תמלא בטנם. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' אלהיו.

מצות מסירות נפש מלמדת שיש ערכים שהם מעל החיים.
החיים הם ערך עליון. "וחי בהם – ולא שימות בהם", ועל כן פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.
עלולים לחשוב, שאין דבר ששווה יותר מן החיים, ואין ערכים שנמצאים מעל לערך החיים. אך חיים כאלו, שאין דבר מעליהם – הם דבר זול וקטן. לשם מה אדם חי? וכי בא האדם לעולם כדי לאכול ולשתות, כדי לנשום ותו לא?!
התורה מלמדת אותנו שיש דברים שמוסרים עליהם את הנפש, ומשמעות הדבר היא שיש ערכים שנמצאים מעל לחיים. הידיעה הזו נותנת משמעות לחיים – יש ערכים שאנו חיים למענם. יש משהו שבשבילו נועדה המציאות. המציאות איננה מעגל סגור בתוך עצמו, אלא יש מציאות אלוקית עליונה שבעבורה ניתנו החיים.
האנשים שמסרו את נפשם במלחמה נותנים ערך לחיים שלנו. הם מלמדים אותנו במסירות נפשם, שהחיים הם למען ערכים עליונים. כך אנו צריכים לחיות. כך יש משמעות לחיים וצורה לחיים. אנו חיים למען אידיאלים אלוקיים עליונים, ולמענם יש גם מצוה למסור את הנפש.
"אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד" – המשפט הזה בנוי על הספירות, ספירות ה"מוחין". קודש – שייך לחכמה ו"חופש" – אל הבינה.
הבינה איננה נשארת במציאותה העליונה, אלא יורדת ומתפשטת עד ספירת ה"הוד", המבטאת את החיים עצמם.
בצורה הפשוטה, החיים שייכים אל הגוף. אך בעומק מושג החיים, יש מציאות חיים של קודש. כל החיים אנו שואפים ומשתוקקים להידבק במדרגות העליונות של הקודש.

"וכל לֵחַ החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש. ומסירות הנפש היא ראויה להיות על תוכן כל כך עשיר ומלא, עד שכל העושר של החיים, עם כל תנובתו האידיאלית הרוחנית העליונה, יהיה נשאב אל תוכו ובטל אליו כניצוץ בלהבת" – התוכן שלמענו יש למסור את הנפש הוא כל כך עשיר וכל כך גדול, עד שכל החיים הם ניצוץ אחד קטן מן הלהבה הגדולה של קודש הנמצאת במציאות העליונה שאנו משתוקקים אליה.
ככל שנחיה את הערכים הללו בחיים – לא ידרוש מאיתנו הקב"ה למסור את הנפש למענם. החיים יהיו מלאי תוכן, מלאי קדושה והשתוקקות לדבקות אלוקית.

מסירות נפש נובעת מוודאות מוחלטת של אמונה. אילו יש לאדם ספק ולוּ הקטן ביותר – אין הוא מוכן למסור את הנפש. מסירות הנפש של חיילינו מלמדת על ודאות של אמונה בנצחיות עם ישראל, בקשר של עם ישראל לארצו, באמונה בה' ובזהות היהודית. אלו הם ערכים עליונים וודאיים שלמענם אנו חיים.
אנו צריכים לשאוף שחיינו יהיו למען כל מה ששם הקודש נקרא עליו, כל מה ששייך לקודש.
בעומק הדברים – הקודש מקיף את כל המציאות. כשעם ישראל יושב בארצו, אנו מצווים במצות "ישיבת ארץ ישראל". הדאגה לכלכלה חזקה, לבטחון, לחוסן של מדינת ישראל – היא מצוה. על כן העיסוק בצד הכלכלי, החקלאי או הבטחוני – הוא עיסוק במצוה והוא שייך אל הקודש.
ארץ ישראל היא ארץ הקודש, ולכן יש בה כח להפוך כל מה שמתחבר אליה – לקודש.

כך הסביר הרצי"ה קוק זצ"ל את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש".
הדבש הוא דבר מיוחד במינו. כיצד מותר לנו לאכול דבש? הרי נאמר במשנה ש"היוצא מן הטמא – טמא". הדבש יוצא מגופה של הדבורה הטמאה – ובכל זאת הוא טהור. הכיצד? מסבירים חז"ל שהדבורה לא ממצה את הדבש בגופה, אלא הוא רק עובר בגוף שלה. ההסבר הזה לא היה מתקבל על דעתו של אף בד"צ שבעולם. אילולא היה הקב"ה בעצמו מתיר את הדבש – אין מי שהיה מתירו באכילה.
יתירה מזו, לפעמים יש בדבש נקודות שחורות, שמקורן הוא בחלקים מגוף הדבורה. הרא"ש (ברכות פ"ו סי' ל"ה) כותב, שאין זה אוסר את הדבש, "כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש".
זהו כוחה של ארץ ישראל, להפוך כל מה שנמצא בתורה – לקודש. גם דברים שנראים כמו בעיות – פרנסה, בטחון – הכל הופך להיות מציאות של קדושה.
אדם שעוסק לפרנסתו – הוא עוסק בקודש, ולכן זה צריך לרומם אותו מבחינה רוחנית. אדם מתגייס לצבא – עליו לעלות ברוחניות ולא לרדת חלילה. אדם לומד לימודים כללים באקדמיה – הוא אמור להתעלות ולא לרדת מבחינה רוחנית.
לצערנו, מ"ראשית צמיחת גאולתנו", העיסוק בבנין הארץ גרם לאנשים ירידה רוחנית. בתחילת התפתחות הישוב בארץ, כמעט כל מי שעלה לארץ עשה זאת מתוך מרידה ברבותיו ובהוריו, ומתוך כפירה וניתוק מן התורה. גם בהמשך הדרך, השירות בצבא גורם לצערנו ירידה רוחנית. לימודים באקדמיה מלווים פעמים רבות בירידה רוחנית. חלקים רבים מן החיים במדינה נשלטים על ידי כוחות הרחוקים מתורה ומזהות יהודית.
אך האמת היא שאלו דברים של קודש, ולכן זה צריך לרומם את האדם. אם נחיה את כל הדברים מתוך חיבור אל הקודש, לא יצטרכו אנשים למות למענם.
הגיע הזמן שעם ישראל יחליט שארץ ישראל מרוממת אותנו למדרגות של קדושה. העיסוק בבנין הארץ – בצבא, בכלכלה, באקדמיה – מרומם אותנו. כשאדם הולך לצבא הוא כאילו מניח תפילין כל היום. הנשק הוא כלי קודש, והמדים הם כ"מדו בד" של הכהן הגדול. אם נרגיש כך ונחיה כך, נזכה להתרומם ולהתעלות מתוך השירות בצבא והעיסוק בפרנסה. נזכה לחיות על קידוש השם בבריאות ובשמחה לאורך ימים ושנים טובות, עם שובם של כל חיילינו לשלום, לגאולה שלמה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *