הסנהדרין כיסוד למנהיגות ישראל (ע"פ שיעור כללי)
שאיפתנו לחיים ממלכתיים שלמים דורשת הגדרה של כל סוגי המנהיגות. פרשת שופטים אשר בספר דברים עוסקת בענין המנהיגות, ועיון בפרשה מלמדנו על ארבעה סוגי מנהיגות: א. סנהדרין, ב. מלך, ג. כהן גדול, ד. נביא. שלושת הראשונים קשורים במישרין לנושא המשפט ואף הרביעי לא ימלט ממנו.
א. סנהדרין – אין צורך להאריך בתפקידם אשר נאמר בו "והגידו לך את דבר המשפט"1.
ב. על המלך כתב הרמב"ם2:
…שאין ממליכין מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר 'ושפטנו מלכנו וגו".
ג. בכהן גדול אמרה התורה3:
ועשית חשן משפט מעשה חשב כמעשה אפד תעשנו זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר תעשה אתו.
ותרגם יונתן:
ותעביד חושן דינא דביה מהודע דיניהון דישראל דאתכסי מן דייניא וסדרי נצחן קרביהון ולמכפרא על דייניא…
ובמדרש4:
'ועשית חושן משפט' – מלמד שהוא נעשה לדין, וכן הוא אומר 'ושאל לו במשפט האורים'. בסדר האורים לא נאמר, אלא במשפט האורים, מלמד כשהן יוצאין למלחמה שואלין באורים ותומים אם לנצח אם לינצח לכך נאמר במשפט האורים.
ד. קישורה של הנבואה למשפט התבאר היטב באגרות ראי"ה5 אלא שמקורו שם הוא המקור דלעיל דהיינו כהן גדול אשר מקור שיפוטו הוא רוח הקודש.
ויותר מזה מצאנו בדברי חז"ל המובאים בילקוט שמעוני6:
ישעיהו ועובדיה נאמר בהם 'חזון' ונתנבאו על פי סנהדרין שחזון בגימטריא ע"א כמנין סנהדרין. אילו סנהדרין היתה זזה הימנו לא היה לו רשות להתנבא. 'את מי אשלח' – מפי הקב"ה, 'ומי ילך לנו' – מפי הסנהדרין.
ובדרך זו יש להבין ההלכה ברמב"ם7:
אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.
מקורו של הרמב"ם לצורך בנביא הוא בספרי, ששם נזכר נביא ולא סנהדרין, ומקורו לעניין סנהדרין הוא בתוספתא8, שם נזכר סנהדרין ולא נביא. ודקדק הרמב"ם לכתוב שבעים זקנים ועל פי נביא, ללמדך שהנביא מכלל שבעים ואחד דדיני הסנהדרין, אלא שיש להבין מנין לרמב"ם דין זה.
שלושת המנהיגים הראשונים (סנהדרין, מלך וכהן גדול) נזכרו יחדיו בפסוק אחד בדרשתו של ר' אליעזר בן יעקב9:
'ויצאו זקניך ושופטיך'. 'זקניך' – זו סנהדרין, 'ושופטיך' – זה מלך וכהן גדול. מלך דכתיב 'מלך במשפט יעמיד ארץ', כהן גדול דכתיב 'ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט'.
ואף זה יתבאר לקמן.
מינוי מלך וכהן גדול
בתוספתא10 אמרו:
אין מעמידין לא מלך ולא כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד.
הרמב"ם הביא דין מלך בהלכות מלכים, כפי שראינו11, ודין כהן גדול במקום אחר, בהלכות כלי המקדש והעובדים בו12:
אין מעמידין כהן גדול אלא בית דין של שבעים ואחד.
ותמוה שבהלכות סנהדרין13 בהביאו דיני בית דין הגדול פתח:
אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד…
והשמיט דין כהן גדול בהלכה זו.
ותמה על כך הלחם משנה:
ולא ידעתי אמאי לא הזכיר כאן רבינו דין הכהן שאין מעמידין אותו אלא בבית דין של שבעים ואחד… כיון דנחית למנות כאן כל הדברים הנעשים בבית דין של שבעין ואחד.
ואופייני מאוד תירוצו של הגרי"ז בחידושיו לזבחים14:
ונראה דחילוק דינא דמלך מכהן גדול בדינא דבית דין גופא. דבדין מינויו של מלך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים דאין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד כיהושע שמינהו משה ובית דינו, והיינו שבדין המינוי נאמר דינא דבית דין שהמינוי צריך להיות על ידי בית דין הגדול, אבל בדינא דכהן גדול לא נאמר הדין בית דין במינוי רק לקדושת כהן גדול בעינן גם כן דין מינוי, ומי הם הממנים הבעלים של כל ישראל והם הבית דין הגדול, אבל בעצם המינוי לא היה צריך בית דין, לכן בהלכות סנהדרין שמנה הדברים הצריכים בית דין מנה רק דין דמלך מפני שמלך המינוי שלו צריך בית דין.
הגרי"ז מתרץ, שבמלך בית הדין נדרש לעצם המינוי, ובכהן גדול בית הדין רק מחיל את קדושת הכהן הגדול, מתוקף תפקידו כ"בעלים" של כלל ישראל, ולכן לא הזכיר הרמב"ם מינוי כהן גדול בין תפקידי הסנהדרין.
אלא שעדיין יש לעיין, הרי בתוספתא הובאו שני הדינים כאחד ומניין למד הרמב"ם להפרידם.
נראה, שבגדר כהן גדול נחלקו המקורות התנאיים.
הברייתא של ר' אליעזר בן יעקב שהובאה לעיל אומרת במפורש: "שופטיך – זה מלך וכהן גדול", ומתאימים לפיכך הדברים לתוספתא שמלך וכהן גדול צריכים סנהדרין למינויים, שכן כדי להיות שופטים בישראל צריכים מינוי של סנהדרין הגדולה שהם מקור ועמוד התורה שבעל פה, כלשון הרמב"ם בהלכות ממרים.
אלא שברייתא זו לא נפסקה להלכה ולפיכך אין לנו מקור להיות הכהן הגדול שופט, בדרך מיוחדת לו. ועוד, לא מצינו מצות מינוי בכהן גדול לעומת מלך בו ישנה מצות מינוי כמו בסנהדרין15. בזה דומה הכהן הגדול לנביא שאין מצוה למנותו, אלא שדבר ה' בפיו והמצוה לנו היא רק לשמוע לדבריו, וכן בכהן גדול יש לו משפט האורים שמצוה לנו לשמוע לו אף כי אין מצוה למנותו.
ודברים בגו, שמצות המינוי היא הגורם לשררה ולסמכות הבאים מכח העם, ומי שמצוה למנותו הרי זה עצמו מקור סמכותו, ומי שאין מצוה למנותו אבל יש מצוה לשמוע לו הרי שמקור מנהיגותו אינו המינוי, אלא דבר ה' שבפיו16. מלך, אין מעמידין אותו תחילה אלא לעשות משפט, ומשפט המלוכה נובע ממינוי למלך ולשם כך יש צורך בסנהדרין, מעין סמיכה.
באופן זה יש להבין מה שכתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין17 בדין הסמיכה:
משה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר 'ויסמוך ידיו עליו ויצוהו'.
פסוק זה נאמר בפרשת "יפקד ה'… איש על העדה", שהיא פרשת מינויו של יהושע למלך והוא גם מקור לדין הסמיכה, כי אצל יהושע חברו הדברים יחדיו וכמו שכתב הרמב"ם18:
אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו…
ואף עניין זה הובא באותה פרשה, ושני הדברים נלמדו מאותו מקור: הסמיכה לשפוט, והמינוי למלך על פי סנהדרין.
ללמדך שבמלך המינוי הוא גם למשפט ולכן צריך סנהדרין כבית דין השופט.
ונראה שדקדק הרמב"ם לחלק בין מלך לכהן גדול, שבמלך כתב:
אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
ובכהן גדול:
אין מעמידין כהן גדול אלא בית דין של שבעים ואחד.
ולא כתב "על פי", ואף לא כתב "בבית דין" כלשון התוספתא, ורצונו לומר שאין זה מכח השררה והמשפט כפי שדמשמע מלשון "על פי" ("על פיו ישק כל דבר", "על פי התורה אשר יורוך", "על פיו יצאו ועל פיו יבואו") אלא שבית דין בפועל עושים זאת מכח בעלותם על ישראל ומכח "וקדשתו".
לסיכום: תפקיד בית הדין במינוי המלך הוא עצם המינוי, ומינוי זה נותן לו את סמכות המשפט המיועדת למלך, ואילו בכהן גדול "משפט האורים" אשר עליו ודבר ה' שבפיו, הם מקור סמכותו, ובית הדין רק מחיל את הקדושה מכח היותו "בעלים" של כלל ישראל.
1 דברים י"ז, ט'.
2 הלכות מלכים פ"ד ה"י, ועיין בדברי הרב ישראלי זצ"ל בעמוד הימיני סי' ג' ס"ק ו'.
3 שמות כ"ח, ט"ו.
4 המובא שם בתו"ש. ועיין שם עוד בשם הירושלמי יומא פ"ז ה"ג.
5 חלק א' אג' ק"ג, ועיין שם בעמ' קכ"ד.
6 ישעיהו רמז שפ"ה.
7 הלכות מלכים פ"א ה"ג.
8 סנהדרין פ"ג ה"ב.
9 סנהדרין י"ד ע"ב.
10 סנהדרין פ"ג ה"ב.
11 הלכות מלכים פ"א ה"ג הנזכר לעיל.
12 הלכות כלי מקדש והעובדים בו פ"ד הט"ו.
13 פ"ה ה"א.
14 י"ח ע"א.
15 עיין ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קע"ב – קע"ו.
16 לגבי המצוה לשמוע לאורים ותומים עיין רמב"ן בהוספותיו למצוות עשה – "תמים תהיה" ובסוף השגותיו ד"ה "ויש לי ענין מסתפק עלי".
17 פ"ד ה"א.
18 הלכות מלכים פ"א ה"ג.