אל תשוה!
לרגל מלאת מאה שנים לעלייתו של הרב קוק זצ"ל ארצה (כ"ח אייר ה'תשס"ד), יצא לאור1 "פנקס י"ג", הנקרא "ראשון דיפו" – הפנקס הראשון שבו כתב הרב את מחשבותיו ורעיונותיו בארץ ישראל.
נעיין בפסקה מ"ט בקובץ זה.
הפסקה עוסקת בדברי הגמרא2:
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
כותב הרב:
זהו כלל גדול להחזיק לאדם במדריגתו ובעומק מוסרו הפנימי בין ברעיון בין במעשה, ולא יביט למה שחבירו, שהוא איש מעשי ביותר ממנו או שתכונתו אחרת ושונה, מתנהג באופן אחר. לא לענין הנוגע לחבירו שיבזה אותו עבור זה, ולא יחשוב עליו רעה, ואל יתאר הפסד הרוחני של חבירו במעשה ובתכונה ההיא, שהוא רואה שלפי תכונתו היה הדבר מפסיד אותו הרבה והיה משפיל אותו מערך מוסרו למטה מאוד, או על כל פנים היה זה אצלו אות על שפלות מוסר, אל יחליט שהוא כן בחבירו. שיתכן הדבר שמה שהוא אצלו אות על חסרון רגש פנימי או גורם הריסה מוסרית, אצל חבירו לפי תכונתו הוא אינו מפסיד ולפעמים גם כן מתקן. זהו מה שנוגע לחבירו.
אל לו לאדם לבנות את התייחסותו למעשים ולתופעות שונות באופן יחסי, אלא לדון בדבר עצמו. פעמים שאדם מביט על מעשים שעושה חבירו, וקובע את יחסו אליהם על פי מדרגתו – "אם אני הייתי עושה זאת – זה היה שלילי, ועל כן אני מבין שחברי עושה דבר שלילי". זוהי השוואה לא נכונה, שכן לכל אחד העולם שלו והמדרגה שלו, ואין לשפוט אדם אחר על פי עולמך ומדרגתך.
דוגמא יכולה להבהיר את הענין. כידוע, יש בקרב עם ישראל ציבור אשר באופן עקרוני איננו משרת בצבא. יכול לבוא אדם המשרת בצבא, ולומר: אילו אני לא הייתי משרת בצבא – היה זה "פרזיטיות", ועל כן מי שאיננו משרת בצבא – הוא "פרזיט". זוהי הסתכלות שאיננה נכונה. אף כי בעולמך ובסביבתך מתייחסים לצבא בצורה מסוימת, עליך לדעת שיכולות להיות הסתכלויות נוספות. אף אם אינך מסכים איתן, אין לך לשפוט אותן על פי עולמך ודרגתך.
גם בצורה ההפוכה, יכול אדם לומר – אם אני הייתי הולך לצבא – היה זה מלמד על קלקול רוחני וירידה מוסרית. על כן ההולך לצבא – מקולקל. שוב, אין לך לשפוט אנשים אחרים על פי עולמך, שכן יתכן שבעולמו ובדרגתו מעשיו טובים – אף שעבורך אין הם ראויים.
דוגמה נוספת. יש ציבור, שעל פי שיטתו החינוכית הוא מסתגר בד' אמותיו ואינו מעונין בהתערבות עם הכלל. לא תמיד ההתמודדות עם תופעה זו היא באידיאולוגיה אובייקטיבית. פעמים שנכון לומר שלציבור זה מתאימה ההסתגרות, ועל פי אופיים אם יתערבו עם הכלל ירדו מאד ממדרגתם ויושפעו לרעה. דבר זה נכון אף אם אנחנו חשים בעצמנו שההתערבות עם הכלל נכונה לנו ומרוממת אותנו.
בספר הכוזרי3 מבאר בדרך זו את חטא העגל:
והנה המעשה ההוא מוזר ומגונה בעינינו, כי בזמננו בטלה עבודת התמונות אצל רוב האמות, אולם הדור ההוא היה מעשה כזה מקובל כי כל האמות היו עובדות תמונות.
בזמננו (ואף בזמנו של מלך הכוזרים) עשיית תמונות לשם עבודת הא-ל היא דבר מגונה ומוזר. אולם, אין לנו לשפוט על פי מבטנו את אנשי הדור שחטאו בעגל, שכן אצלם היה זה דבר מקובל. יש לשפוט אותם על פי מצבם, ולא על פי דרגתנו.
באותה דרך יש להתייחס לדברים המובאים בכתבי קדמונים, שאילו אנו היינו אומרים או כותבים כך – היה זה דבר שלילי. אין זה אומר שאצלם היה זה שלילי, ואין לנו לשפוט אנשים בעולם שונה משלנו על פי מבטנו.
עלינו להתרגל לדון לכף זכות, ולהביט בעין טובה על העולם, ולהבין שהמעשה הזה טוב לעושה אותו, אף אם לנו זה נראה שלילי. "כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו" – אין למדוד דברים בצורה יחסית, אלא להתייחס לכל אדם ולכל מעשה על פי עניינו, מצבו ומדרגתו.
ממשיך הרב:
ומה שנוגע לעצמו, שלא יחשוב כיון שחבירו מתנהג כן והוא חושב עליו טוב, גם הוא ישלים דרכו המורגש לפי פנימיות לבבו שכה נחוץ הוא לו לשמירת דרך ד' הטובה, כי אין הדבר כן, כי קרוב הדבר שמה שחבירו מתנהג על פי תומת לבו ואינו מזיקו מאומה, אם הוא ינסה כחו בזה לא על פי תכונתו הפנימית כי אם על פי חיקוי חיצוני, לו יפסיד הדבר הרבה מאד.
גם הצד השני איננו טוב: יכול אדם לראות מעשה טוב, הנהגה מוסרית שחברו נוהג בה, ולומר – אם לו זה טוב – אף לי זה טוב, ולנסות לחקותו. אולם – יתכן שלחבירך טוב הדבר, ולך הוא מזיק, על פי דרגתך ומעלתך.
אנו קוראים סיפורים על דרגתם העליונה של גדולים.
הרב חרל"פ דבק ברב קוק, לאחר ששמע אותו קורא בשבועות את ה"אקדמות" בהתלהבות ובדביקות4. כיצד אנו מתייחסים לקריאת ה"אקדמות"?…
הרב הנזיר דבק ברב קוק לאחר ששמע אותו קורא את פרשת העקדה "בשיר וניגון עליון"5…
אדם שינסה לחקות את דרך תפילתו של הרב, בדבקות ובהתלהבות, עלול לצאת מדעתו. הרב, שנשמתו חצובה מעולמות עליונים, היה חי בדרגה כזו, אך מי שזה לא מתאים לו – לא יכול לעמוד במתח הרוחני המתמיד, וזה עלול לקלקל במקום להועיל.
כל אחד צריך לעסוק במה שמתאים לו, וחיקוי התנהגות של אנשים אחרים עלול להזיק.
מסכם הרב:
על כן צריך מאד להתחזק בתומתו ולחשוב עם זה טוב על הבריות ולקבלם בסבר פנים יפות.
הדרך הנכונה כוללת שני דברים: ראשית, צריך האדם לברור את דרכו, להחזיק בה ולבטוח באמיתתה, ויחד עם זה – לחשוב טוב על זולתו. עלינו להיות שלמים בדרכנו, ושלמים בהסתכלות הטובה על אדם אחר.
אמונה בצדקת הדרך לא צריכה להוביל לזלזול בדרכים אחרות. הרב צבי יהודה זצ"ל, היה נוהג ללכת ולצפות במצעדי צה"ל שנערכו ביום העצמאות, והיה מוחא כפיים ליחידות השונות שחלפו על פניו. ראה זאת אחד מתלמידי הישיבה, ולמחרת בא לרצי"ה ואמר שהוא רוצה להתגייס. הרי הרב כל כך מעריך את הצבא – אני רוצה להיות שם. אמר לו הרצי"ה – לא, תישאר ללמוד בישיבה. אמנם הצבא הוא דבר קדוש ואנו מרבים לדבר על חשיבותו, אבל לך הלימוד בישיבה חשוב יותר. הרצי"ה החזיק בדרכו החינוכית והאמונית, אך זה לא מנע ממנו לשבח דברים אחרים. שבח לצבא איננו אומר שאתה צריך להיות שם. זהו דבר טוב – אך לא בשבילך כרגע.
ניתן להתבונן על דרך בצורה חיובית ולא לעשות כך בפועל. כדי לחזק את הלימודים בישיבה – לא צריך להשמיץ את לימודי החול או את האוניברסיטה. אלה הם דברים יפים וטובים, ואף על פי כן – צריך ללמוד בישיבה ברצינות ובהתמדה.
הרב מדבר על הסתכלות על אדם אחר ביחס לאדם עצמו, ובהתבוננות על עצמו ביחס לאחרים.
ניתן ללמוד מכאן עניין נוסף – כיצד להתבונן על היחס בין שני אנשים.
אל לו למחנך להשוות בין ילדיו ותלמידיו. לכל אחד אופי משלו ומדרגה משלו, ומה שטוב לאחד – עלול להזיק לשני.
אמירה כמו: "תראה מה הוא עושה, הלואי וגם אתה תעשה כך", היא אמירה שאיננה נכונה. כל אחד נמדד לפי עניינו, ולא ביחס לאחרים.
ומסיים הרב:
אז ימצא חן בעיני אלקים ואדם, והחן הוא מקושר לשכל טוב. וההבדל שיש בין שכל טוב לשכל שאינו טוב הוא, שהשכל הטוב הוא השכל המקורי הנובע מעצמיותו, "אִמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", והשכל שאינו טוב הוא מה שנובע מהשכלה זרה המעוררת לחיקוי ואינה באה מעצם נקודת הלב. וזה אינו יכול להיות נלוה אל החן הפנימי, שאינו נמשך כי אם לדבר העומד בצביונו ושלא יצא מגדרו. ואפילו קדשים כיון שיצאו חוץ למחיצתן נפסלו, וביותר קדשים, שהחולין אין להם מחיצה קבועה, אבל הקדשים המתעלים לפעול דברים נעלים המה צריכים לשמור מחיצתם, איש על מחנהו ואיש על דגלו.
הרב מתבונן בצורה מקורית על הפסוק6: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם". מבאר הרב, שהחן נובע משכל טוב. שכל טוב הוא שכל מקורי, הנובע מן האדם עצמו, ולא מחיקוי או השוואה לאנשים אחרים. רק שכל כזה מוליד חן, הנובע מדבר הנמצא במקומו ולא מחיקוי. על כן צריך כל אדם לעסוק במה שמתאים לו, בדרגתו ובמעלתו, ולא לנסות לחקות אנשים אחרים, שכן מעשיהם אינם מתאימים בהכרח למדרגתו, ובכך ימצא חן בעיני אלקים ואדם.
1 בהוצאת המכון ע"ש הרצי"ה.
2 ברכות י"ז ע"א.
3 מאמר ראשון, צ"ז.
4 עי' "חיי הראי"ה" עמ' ס"ט.
5 עי' מבוא לאורות הקודש.
6 משלי ג', ד'.