לחיות עם פרשת השבוע – מנהיגות מאחדת ולא מפלגת
1בפרשת פינחס אי אפשר שלא לעסוק בנושא המנהיגות בעם ישראל. זהו נושא שחורז את הפרשה.
בפרשה אנו מוצאים שתי גישות של מנהיגות.
א. בתחילת הפרשה מופיעה הברית שזכה לה פינחס (במדבר כ"ה, י'-י"ג):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
פינחס מסר את נפשו בקנאו את קנאת ה', ועל כן זכה לברית שלום ולכהונת עולם. הכהונה היא בחינה של מנהיגות, ופינחס ראוי להנהיג את ישראל בזכות מסירות הנפש שגילה למען ה' ועמו.
ב. בהמשך הפרשה אנו מוצאים דיון ישיר במנהיגות, כאשר משה מבקש מה' שימנה אחריו מנהיג ראוי (במדבר כ"ז, ט"ו-י"ח):
וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו…
משה מפרט מהי מנהיגות בישראל, ואלו תכונות אנו מצפים שיהיו למנהיג.
לאור שתי פרשות אלו, עולה שאלה: מדוע משה מחפש מנהיג, והרי פינחס ראוי, לכאורה, להנהיג את ישראל בעקבות מעשהו והברית שזכה לה?! מדוע פינחס איננו המנהיג שה' בוחר בו?
נראה, שהמדרש עוסק בשאלה זו, ויש בכך גם מסר חשוב בדרכי לימוד מדרש.
כך פותח המדרש על פרשת פינחס (במדבר רבה פרשה כ"א):
א. "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו, "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". גדול השלום שנתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום, שנאמר (משלי ג'): "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ואם בא אדם מן הדרך שואלין לו שלום, וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש כך שואלין בשלום, "שמע ישראל" חותמין "פורס סוכת שלום על עמו", התפלה חותמין בשלום, בברכת כהנים חותמין בשלום. אמר ר' שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כ"ט): "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
ב. "וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו'". הלכה, אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים. כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו, וכן הוא אומר (איוב כ"ח): "לעשות לרוח משקל", לרוחות של כל בריה ובריה. תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה, אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו, שנאמר: "יפקד ה'", 'הרוח' אינו אומר אלא "הרוחות", זהו שאמר הכתוב (ישעיה מ"ה): "האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני", משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה והיה לו שושבין, בכל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו. בא השושבין למות, התחיל מבקש מן המלך: בבקשה ממך תן דעתך על אשתך. אמר לו המלך: אם אתה מצוני על אשתי, צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי, כביכול כך אמר לו הקב"ה: עד שאתה מצווני עליהם "יפקד ה'", צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי, מה כתיב (במדבר כ"ח): "צו את בני ישראל את קרבני לחמי", תחלה הסדיר להן הקרבנות.
ג. מה ראה הקב"ה ליחס פנחס אחר מעשה זה…
המדרש תמוה. הפסקה הראשונה עוסקת בברית השלום שזכה לה פינחס, השניה מדלגת להמשך הפרשה, לבקשתו של משה מהקב"ה לךמנות מנהיג, והפסקה השלישית חוזרת לדרוש את עניינו של פינחס. הפסקה השניה נמצאת שלא במקומה.
המהרז"ו, מפרש המדרש, נדרש לכך והוא כותב:
כל סימן זה נדפס כאן שלא במקומו, ובתנחומא כאן הוא בסימן י' וי"א, וכאן ראוי לסדרו בסוף סימן ט"ו.
דבריו קשים. וכי בגלל קושי במדרש נעשה "גזור והדבק"? אין דרכנו לשנות מן הגירסא רק משום הקושי, אלא לעמול וליישב את הגירסא שלפנינו בצורה מעמיקה.
אכן, השם משמואל (פינחס, תר"פ) כותב על כך:
ולפי דברינו יתפרשו לנו עוד דברי המדרש הסמוך לו, מה שאמר משה רבינו ע"ה "יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר איש על העדה", מנה עליהם מנהיג שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו, והרבה מפרשי המדרש נתנו יד להגיה ולשנות מקומו להלן, ולפי הנ"ל יש לומר על פי דברי כ"ק זקיני האדומ"ר זצללה"ה מקאצק שהגיד שמשה רבינו ע"ה ראה את פינחס מצליח והולך חשב שזה הוא האיש על העדה, עכ"ד…
משה ראה שפינחס זכה למה שזכה, וחשב שיש לו פתרון לשאלת המנהיגות – פינחס יהיה המנהיג של עם ישראל.
מדוע לא זכה פינחס להנהיג את ישראל?
נראה שהסיבה לכך היא שפינחס הגיע למדרגתו בזכות הקנאות שנקט בה, וקנאות היא המידה ההפוכה ליכולת "לסבול כל אחד ואחד", הנדרשת ממנהיג כפי שמובא במדרש. מנהיג צריך להיות בעל יכולת להכיל גם דעות שהפוכות ממנו, ואין ראוי שיהיה קנאי.
הקנאים, וכן הכהנים שלפעמים ניחנו במידה זו של קנאות, זכו למידה של זריזות, של עמידה על אמת התורה. הכהנים מורים לעם את האמת התורנית, אך ההנהגה לא ניתנה להם. הרמב"ן אומר שבני חשמונאי נענשו משום שהיו כהנים ולקחו גם את המלוכה.
הקנאי מקבל ברית שלום. זו הברכה הגדולה שזכה לה פינחס, משום שהשלום אינו טבעי לו, שהרי הוא קנאי. אולם הנהגה דורשת תכונות אחרות. הנהגה דורשת יכולת הכלה, של דעות שונות ופרצופים שונים, של סבלנות וסובלנות. המדרש מביא בהקשר זה את ברכת "חכם הרזים". רק בעמידה על הרז ובראיה פנימית ניתן לראות את גדולת הנשמה הישראלית המופיעה בכל אדם ואדם. כלפי חוץ רואים דברים קשים, ודרושה יכולת גדולה של קבלה כדי להכיל את כל הדעות על ידי המנהיג.
גם אחר שזכה פינחס לברית שלום, משה עוד מחפש מנהיג. המשרה עדיין פנויה. פינחס איננו יכול להנהיג את האומה, שכן הקנאות איננה תכונה הראויה למנהיג.
בשם משמואל (פינחס, תר"ע) כותב:
"יפקוד ה' אלקי הרוחות וגו' צו את בנ"י וגו'", בספרי והובא ברש"י מה אמור למעלה יפקוד ה', אמר לו הקב"ה: עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי. ולהבין למה דוקא קרבנות. הנה כתיב: "קח לך וגו' איש אשר רוח בו", ופרש"י: שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, ע"כ. וזה יתכן רק אם כל ישראל באחדות, היינו שכולם יש להם תכלית אחת, היא עבודת ה', רק שזה דומה לו שהעבודה צריכה להיות באופן זה, ולזה נדמה שצריכה להיות באופן אחר. הא למה זה דומה לשר המפקד על צבא המלחמה שלכולם יש תכלית אחת לנצח את האויב והוא פוקד עליהם מה שיעשה כל אחד ואחד, ובזה הוא מאחד אותם. כן מנהיג ישראל צריך להנהיג לכל אחד ואחד סדר עבודתו כפי שורש נשמתו, וזהו רק אם תכלית כוונתם אחת, אבל אם אינה לתכלית אחת לא יוכל המנהיג להועיל להם… וזהו ענין התמידין שמאחדין את כל ישראל לעבודת השי"ת, וזה שאמרו חז"ל (במדב"ר פ' כ"א) מעולם לא הי' אדם בירושלים ובידו עון, דעל ידי התמידין שמאחדין את ישראל בא כל אחד למקור ישראל, והמקור של ישראל אינו יכול לסבול עוונות בכן ממילא נפרדים העוונות מהם.
כדי להנהיג את האומה דרושה אחדות, וקרבנות הציבור, הבאים על ידי כלל ישראל, הם מאחדים את כלל ישראל. על כן נסמכה פרשת הקרבנות לפרשת המנהיגות.
העבודה על האחדות היא עבודה חשובה במיוחד בתקופתנו.
לאחרונה נתפרסם כי רב כינה ציבורים ופסיקות שונות כרפורמים. אינני נכנס כאן לפרטי העניינים והפסיקות שסביבן סערו הרוחות. דיון ענייני ניתן לעשות, ולא כאן המקום לכך. כאן נדון בענין העקרוני.
זו קנאות שיש להיזהר ממנה מאוד. הדברים אמורים במיוחד כאשר זה נעשה פעם אחר פעם. אם סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית, אז מי שמפלג פעמיים בשנה זו סנהדרין פלגנית. גם כאשר אומרים ביקורת, צריך להיות לכך גבולות. כאשר אומרים על מישהו שהוא רפורמי, זה מוציא אותו מחוץ למחנה ישראל. זו אמירה חמורה ביותר, שלא יכולה להיאמר כלאחר יד, על ידי אדם בודד.
הקנאות של פינחס היתה טובה לשעתה, אך אל לנו להפוך זאת לדרך. אין הדרכה מפינחס להרוג מי שחושב אחרת ממך… גם פינחס עצמו נמלך בבית דינו של משה לפני מעשהו.
אפשר לדון, לחלוק ולהתווכח. אפשר לחשוב שצריך להצביע בבחירות למפלגה זו או למפלגה אחרת, ולהביע את דעתך. אבל להוציא מישהו מחוץ ליהדות – ורפורמי זה מחוץ ליהדות – זה בלתי נסבל. זה מעבר לגבולות הלגיטימיים של דיון.
אמירה כזו היא קנאות, שאיננה הולכת יד ביד עם הנהגה. על עבירה כזו צריך לקבל "שלילת רשיון" להנהיג.
מן הפרשה אנו למדים כיצד יש לקנא בצורה נכונה. הברכה שפינחס מקבל היא ברכת שלום. הקנאות צריכה את השלום. מי שהוא קנאי בטבעו – עליו לאחוז בדרך של השלום.
זו נקודה יסודית בדרכי עבודת המידות. אדם שהוא קנאי בטבעו לא יכול לנהוג בקנאות, כי זה יהיה בצורה קיצונית וללא גבולות. הרואה עצמו כקנאי באופן טבעי צריך לנהוג בשלום, ומי שתכונתו היא שלום – יכול לנהוג בקנאות. אז מובטח לו שהיא תהיה במקומה ובגבולותיה.
כך מובא בספרים, שהצפון שייך למידת הדין. משום כך הוא לח ורטוב, תכונה השייכת דווקא לחסד. אילו היה הצפון מקום של חום ושל אש השייכות למידת הדין – לא היה ניתן לעמוד בפני האש הזו. העולם היה נחרב. את הדין צריך לאזן ולצנן על ידי מי החסד.
הקנאי צריך להרטיב את קנאותו בשלום, ולא לנהוג בקנאות, שהופכת להיות דבר שאיננו נשמע.
כדי התורה תנהיג את המציאות ואת האומה, היא צריכה להיות כפי שהכתוב אומר (משלי ג', י"ז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". רק על ידי נעימות ושלום תוכל התורה להנהיג. עם קנאות, לעומת זאת, לא ניתן להנהיג.
רבי נחמן עוסק בעניינו של המנהיג (ליקוטי מוהר"ן מהדורא בתרא, ט'):
אך לפעמים, כשמנשב רוח סערה, אזי הוא מבעיר האש מאד חוץ מן המדה. כמו כן לפעמים יש שמנשב בהאדם בחינת רוח סערה, ומבעירו ביותר חוץ מן המדה, שזה בחינת הריסה, בחינת (שמות י"ט): "פן יהרסו לעלות אל ה'" וכו', כי 'במפלא ממך אל תדרש' (חגיגה יג), ואסור להרוס לעלות אל ה' מה שאינו ראוי לו לפי בחינתו. על כן כשרואה אדם שבוער ביותר חוץ מהמדה, ידע שזה בחינת רוח סערה כנ"ל. ואליהו היה יכול להכניע זאת (עין זהר פינחס דף רכז: ובזהר חדש על רות). וזה בחינת: 'איש אשר רכב על סוסי אש בסערה שהיה רוכב ומכניע סוסי אש בסערה', דהינו האש הדולק ביותר מן המדה, שבא על ידי הסערה כנ"ל, היה אליהו רוכב על זה ומכניעו. כי הרוח צריך לנשב במדה, כדי שידלק האש שבלב במדה על פי מזג השוה כנ"ל.
הרוח – המנהיג – יכול להבעיר את האש או לכבותה, וצריך לדעת אימתי יש להשתמש בכל צורה.
בדרך כלל הבעיה היא שהאנשים כבויים. המנהיגות צריכה להפיח רוח בלב האנשים, להסיר מהם את העפרוריות והכבדות, ולהבעירם. אולם, פעמים שיש רוח סערה, החורגת מגבולותיה, ואז יש צורך ברוח שתקרר ותצנן את הסערה, כמו שהיתה ברית השלום שניתנה לפינחס. כך הרוח מאזנת את הכוחות, ונותנת לכל כוח לפעול במקומו ובשעתו.
התפקיד שלנו עכשיו הוא "ברית שלום". לא לפלג את האומה, אלא לחבר, לסבול כל אחד ואחד, כדי שעם ישראל כולו יופיע בצורה הראויה לו.
איננו עוסקים באחדות של הציבור הדתי בלבד. איננו מקהילים קהילות פרטיות, אלא חפצים באחדות האומה כולה. איננו מוציאים אנשים או ציבורים מחוץ למחנה. כשהיתה תופעה של הפרדת קהילות יצא כנגד זה הרב קוק זצ"ל בצורה חריפה ביותר. מי שמוציא אחרים מכלל האומה, מוציא את עצמו מן הכלל. תפקידנו הוא להרבות שלום.
יש תפקיד גם להפיח רוח. האומה זקוקה להפחת רוח, להבעיר את הלבבות. על ידי "פנים אל פנים" אנו צריכים לעורר את הלבבות. אנשים רבים היום כבויים, פסימיים, חסרי אמון בהנהגה. אנו צריכים להסיר את העפרוריות מן הלב, ולהפיח רוח חיים באומה, להבעיר את האש הפנימית, כדי שנגיע, באחדות ובשלום, לגאולה השלמה.