בחירה ועדות
כפילות בפרשת וילך
השבת נקרא את הפרשה הקצרה ביותר בתורה – בסך הכל שלושים פסוקים. אלא שעד שאנו מתרשמים מקצורה של הפרשה, נראה לנו שניתן היה לקצר יותר: בחלקה הראשון של הפרשה מתואר כיצד משה מחזק את יהושע, כותב את התורה ונותנה לכוהנים בני לוי, מצווה להקהיל את העם ולקרוא את התורה באוזניהם. והנה, החל מפסוק י"ד חוזרת התורה על אותם עניינים: ה' מבקש לחזק את יהושע, ושוב יהושע שומע: "חזק ואמץ", ושוב משה מסיים לכתוב את התורה ומוסר אותה ללויים, ומצווה להקהיל את זקני השבטים ושוטריהם על מנת לדבר באוזניהם את הדברים האלה! הבה נתבונן בכפילות, בלשון הכתובים:
| חלק א' ( א'-י"ג ) | חלק ב' (י"ד-ל' ) |
| בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא… וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל ( ב'; ז' ) |
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת
קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ ( י"ד ) |
|
חֲזַק וֶאֱמָץ |
וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ: ( כ"ג ) |
| וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת
וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: |
וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר: ( כ"ד-כ"ה) |
| תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ ( י"א-י"ב ) |
הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
( כ"ח ) |
וקם העם הזה וזנה
יסודה של הכפילות נעוץ בכך שלאחר שמשה מצווה את יהושע ומסיים לכתוב את התורה, ולמעשה בכך היתה אמורה התורה להסתיים (להוציא אולי את פרשת "וזאת הברכה"), אומר הקב"ה למשה שעכשיו הוא רוצה לצוות את יהושע, וזה גורר הוספה לספר התורה, ונתינתו מחדש ללויים. מה טיבה של הוספה זו?
הכותרת לחלק השני של הפרשה, היא הבעת רצון מצד הקב"ה לצוות את יהושע. אך למעשה ציווי זה בושש לבוא, ובמקומו מופיעים פסוקים שהתעלמנו מהם עד כה1:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:
פסוקים אלו מתארים מצב קשה ביותר, בו עם ישראל זונח את נאמנותו לה' ופונה אחר אלוהי נכר. תגובת ה' לכך היא הסתר פנים, ועזיבת ישראל לרעות רבות וצרות שיפקדו אותם.
נראה שהקושי במצב המתואר אינו רק בעצם החטא והעונש שיבוא בעקבותיו, אלא בכך שיש כאן תפנית מהותית מכל מה שמשה מנסה למסור לישראל מתחילת הספר! מתחילת החומש מציב משה בפני בני ישראל שתי אפשרויות: הבחירה בדרך הטובה והישרה בעיני ה' תניב חיים ושפע, וחלילה, הבחירה בדרך ההפוכה, תביא קללה ומוות. כך בפרשת "והיה עקב תשמעון"; פרשת "והיה אם שמוע"; הברכה והקללה בפרשת ראה, ובהרחבה רבת בפרשות: כי תבוא וניצבים. הרושם העולה הוא שהכל תלוי בבחירה החופשית של ישראל.
משה חש שהמסר הועבר, וניתן לגשת לחתימת התורה. ופתאום הקב"ה פונה אליו ואומר באופן הנחרץ והברור ביותר שאין שתי דרכים! ברור שלאחר מות משה, יקום העם ויזנה, יבואו עליו הצרות, וכל שנותר לעשות הוא לכתוב את השירה וללומדה בעל פה, כדי שכאשר יבואו הדברים, וודאי שיבואו, תעיד בנו השירה שהסתר הפנים בא בשל עזיבתנו את ה'.
ברור עתה מדוע יש לצוות את יהושע פעם נוספת, והפעם על ידי ה'. בפניו של יהושע לא עומדת רק המשימה להיכנס לנעליו של משה רבינו, דבר שוודאי דורש חיזוק ועידוד, אלא משימה בלתי אפשרית: להנהיג את ישראל בדרך הטוב והישר, מתוך ידיעה ברורה שניסיון זה נידון לכישלון מראש!
כמו כן מובן מדוע אי אפשר להשאיר אצל הכוהנים את ספר התורה כפי שביקש משה לעשות זאת לפני כן. נוסף לתורה חלק חשוב ביותר, וזה דורש כתיבה וחתימת התורה מחדש.
ספר דברים – לשם מה?
כמובן שהדבר מעלה תהיות רבות: האם כל נאום הפרידה של משה היה לשווא!? כל ספר דברים כמעט, יורד לטמיון? ומה עם העיקרון של הבחירה החופשית? ואיך ניתן בכלל לעודד את יהושע אם הוא יודע שמוטלת עליו משימה שנידונה מראש לכישלון?
התשובה היא, שאלו ואלו דברי א-לוקים חיים. ישנו מישור בסיסי – אנושי, לפיו הכל נתון בידי האדם ובכוחו לבחור בטוב או ברע, והנהגת ה' תהיה בהתאם. ומעל מישור זה עומד המישור הא-לוקי שבו הכל צפוי, ומציאות החטא היא בלתי נמנעת. איננו מבינים כיצד יתכנו שני המישורים הסותרים זה את זה, אך בפועל זה עובד! אנחנו מרגישים שהבחירה תלויה בנו, ומאידך אנו מאמינים שהכל מאת ה'.
אלא שכל המהלך הזה נסתר לכאורה על ידי עובדה פשוטה2:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד ה' בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים: וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ: וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:
נבואת: "וקם העם הזה וזנה" לא התקיימה! זכה יהושע ועם ישראל המשיך ללכת בדרך ה' בימיו, ואף בימי הזקנים, לאחר מותו. אז מה קרה לדברי ה'?
שאלה זו שאל רש"י, וענה:
אחרי מותי כי השחת תשחתון – והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר: (יהושע כד, לא) "ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע", מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי:
אמור מעתה, שתפקידו של יהושע לא היה "להיכנס לנעליו של משה" כדימוי, אלא להביא למצב שנדמה שמשה עדיין חי! הנבואה על השחתת העם אכן התקיימה. אלא שנבואה זו תלויה במותו של משה, ובידיו של יהושע ניתנו התפקיד והבחירה החופשית לגרום לדחיית הגזרה. כאן נפגשים הידיעה הא-לוקית והבחירה החופשית מבלי שיסתרו אלו את אלו, וכאן מקבלת הברכה ליהושע "חזק ואמץ" משנה תוקף. זה פשר הכפילות בפרשתנו, הכפילות של הבחירה והעדות.
רמז לתחיית המתים מן התורה
פרשת וילך נקראת בעיצומם של עשרת ימי תשובה, והיא מלמדת אותנו מה גדולה העוצמה הניתנת ביד האדם לשוב אל ה' ולדחות ואולי למנוע כליל אפילו גזרה א-לוקית. הדברים רמוזים במדרש חז"ל תמוה3:
שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים? אמר להם מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו. מן התורה – דכתיב: " ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם", אמרו לו: ודילמא וקם העם הזה וזנה!
אין פלא שהמינים סרבו לקבל את המקור שהביא רבן גמליאל לתחיית המתים מן התורה. נראה שגם אנחנו היינו מעדיפים מקור אחר. מה ראה רבן גמליאל לעוות כל כך את משמעות הפסוק?
נראה שביאור הדבר כך: וודאי שפשט הפסוק מדבר על כך שעם ישראל יחטא לאחר מות משה. ובכל זאת, רמוזה כאן המשמעות שניתן להיחלץ מן המוחלטות של גזירה זאת, ומשה קם לתחיה על ידי יהושע תלמידו שהולך בדרכיו וכאילו לא היה הפסק לפועלו של משה. ומכאן רמז לתחיית המתים: גזירת המוות אינה סופית ונצחית, ובכוחו של האדם לדחות את קיומה ואפילו להביא לביטולה כליל, בסופו של דבר. מופלאים דרכי ה', שדווקא במקום הקשה ביותר ממנו נראה שחלילה אפסה כל תקווה, דווקא שם רמוזה הדרך לתיקון.
1 ט"ז – כ"א.
2 יהושע כ"ד, כח-לא.
3 סנהדרין דף צ' ע"ב.