האם אנחנו חיים
הגמ' בכתובות1 אומרת:
אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים שנאמר 'מתים בל יחיו וגו". תניא נמי הכי: 'מתים בל יחיו' – יכול לכל? ת"ל 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. אמר ליה רבי יוחנן: לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב, אמר ליה: מקרא אחר אני דורש דכתיב: 'כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל' כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער אמר ליה: רבי מצאתי להן תקנה מן התורה (דברים ד', ד') 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום' וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב 'כי ה' אלהיך אש אוכלה'? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר: (דברים ל', כ') 'לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו' – וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא, כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
ר' אלעזר דורש שעמי ארצות אינם חיים, אך ר' יוחנן מחפש פסוק המלמד שגם עמי ארצות חיים, והוא מוצא את הפסוקים המדברים על דבקות בה' שפירושה המעשי הוא דבקות בתלמידי חכמים השייכת גם לעמי הארץ.
יש לעיין בגמ' זו, מדוע בחרה הגמ' דוקא בשני פסוקים אלה שעוסקים בדבקות, מתוך פסוקים רבים המדברים על ענין זה2.
נראה שהגמ' מחפשת פסוקים, המלמדים שדבקות בה' ודבקות בתלמידי חכמים נותנים חיים, ולכן הביאה פסוקים המורים זאת:
ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום.
לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם.
שני פסוקים אלה מלמדים אותנו, כי הדבקות היא הנותנת חיים לאדם. מה משמעות הענין?
הדבקות נותנת תוכן לחיים, נותנת משמעות לחיים, חיים ללא דבקות אינם נקראים חיים. "רשעים בחייהן קרויין מתים"3, שכן החיים אינם רק חילופי חומרים וזרימת דם. חיים הם הקישור אל העולם הרוחני בעולם הזה, קישור הנותן תוכן ומשמעות לגוף החי. על כן גם עמי הארצות, שאינם עוסקים בתורה, יכולים לתת תוכן לחייהם בכך שישתפו בהם תלמידי חכמים, ובכך יהפכו כל חייהם להיות מקושרים לתורה ולשכינה.
הרמב"ם מתאר את האדם שהגיע לדבקות מלאה4:
אבל בהגיע איש מבני אדם מהשגת האמתיות ושמחתו במה שהשיג לענין שיהיה בו מספר עם בני אדם ומתעסק בצרכי גופו – ושכלו כולו בעת ההיא יהיה עם האלוה ית', והוא לפניו תמיד בלבו – ואף על פי שגופו עם בני אדם, על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נשאו לאלו הענינים, 'אני ישנה ולבי ער – קול דודי דופק וגו" – זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת משה רבנו ע"ה, הנאמר עליו, 'ונגש משה לבדו אל ה', והם לא יגשו', ונאמר בו, 'ויהי שם עם ה".
משה רבינו, גם בעסקו בצרכי גופו ובשיחתו עם בני אדם מחשבתו קשורה לה'. האם משה חי כל חייו בשניות, בהפרדה בין מעשיו למחשבתו?
נראה שהדבקות נותנת תוכן לכל חיי האדם, ולכן בכל מה שעושה נשארת מחשבתו קשורה לה', ומתוך כך מקבל אותו מעשה תוכן רוחני. אין כאן סתירה בין המעשה למחשבה. המחשבה מרוממת ומקדשת את המעשה. כל חייו של משה רבינו, גם בעסקו בענייני העולם, היו מתוך דבקות בה', ולכן היו מלאי תוכן ומשמעות.
הקישור לעולם הרוחני הוא הנותן חיים לאדם. אדם שאיננו מקושר לכך, שנשמתו אינה משפיעה על מעשיו – חייו אינם קרויים חיים.
נראה שענין זה נכון גם בתחומים נוספים.
הרב באגרת תפ"ג5 מאריך בחשיבות העסק בנשמת התורה, ובכך שעזיבת נשמת התורה גרמה לעזיבת התורה בכלל.
נראה, שישנו כאן אותו ענין. תורה בלא נשמה, בלא החיבור למקורה הרוחני, הרי אין בה חיות והיא אינה יכולה להחיות את העוסקים בה. רק חיבור לנשמת התורה, לצד הפנימי והרוחני שישנו בתורה, נותן משמעות לעיסוק בדברי תורה. בלי נשמה, הגוף אינו נקרא חי, והתורה איננה נותנת חיות וחיוניות לעוסקים בה בלא נשמה.
הרוצה לחיות חיים אמיתיים, עליו להידבק בשכינה, בתורה, בתלמידי חכמים, ודבקות זו תיתן תוכן לחייו, וחייו יהיו חיים.
1 קי"א ע"ב.
2 והמופיעים בתורה אף קודם לכן, עי' דברים י', כ'; י"א, כ"ב; י"ג, ה'.
3 ברכות י"ח ע"ב.
4 מורה נבוכים חלק ג', פרק נ"א.
5 את האגרת ניתן למצוא באתר בשיחת מוסר – "עזבנו את נשמת התורה".