שמיני עצרת ושמחת תורה
פרשת "וזאת הברכה" נקראת בשמחת תורה, שהוא גם יום שמיני עצרת.
האם ישנו קשר בין עניינים אלה שחברו ליום אחד?
בחוץ לארץ בה עושים יום טוב שני של גלויות, מספק, נחוג היום הראשון כ"שמיני עצרת", והשני כ"שמחת תורה". לדבר זה ישנה השלכה על סדרי הקריאה בתורה, כפי שכותב האבודרהם1:
(ביום השמיני) מוציא שני ספרים באחד קורין בחמשה בפרשת 'ראה אנכי' מן 'כל בכור' עד סוף הסדר. ואם חל בשבת קורין בו שבעה ומתחילין מן (י"ד, כ"ב) 'עשר תעשר'. ובשני קורא המפטיר בקרבנות המוספין שבפרשת פנחס מן (כ"ט, ל"ה) 'ביום השמיני עצרת' עד סוף הסדר. ומפטיר במלכים (מלכים א' ח', נ"ד) 'ויהי ככלות שלמה' עד 'לישראל עמו'. והטעם להפטרה זו מפני שכתוב בה 'ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וגו".
ולמחר מתפללין כמו ביום שלפניו ומציאין ג' ספרים וקורין באחד חמשה בפרשת 'וזאת הברכה'. קורא עם הארבעה עד 'ואתה על במותימו תדרוך'. וחוזר וקורא גם החמישי שהוא המסיים בתחלת 'וזאת הברכה' עד 'לעיני כל ישראל'. והטעם לפרשה זו על שם ששלמה המלך ברך את ישראל בשמיני של חג שנאמר (מלכים א' ח', נ"ה) 'ויברך את כל קהל ישראל וגו" לכך קורין בתשיעי ספק שמיני הברכה שברך משה את ישראל. ובשני קורא מתחיל 'בראשית' עד 'אשר ברא אלהים לעשות'. ובשלישי קורא המפטיר כמו אתמול ומפטיר בתחלת יהושע 'ויהי אחרי מות משה' עד 'כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך' (א', ט').
ונקרא יום זה שמחת תורה לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה.
הקריאה המיוחדת לשמיני עצרת היא "עשר תעשר" – פרשת המועדות שבפרשת ראה. ההפטרה המיוחדת ליום זה היא תיאור חנוכת הבית שעשה שלמה, כיון שמוזכר שם שביום השמיני, שהיה בשמיני עצרת, "שלח את העם ויברכו את המלך". למחרת, שהוא יום תשיעי של סוכות, קוראים בפרשת "וזאת הברכה". מדוע? כיון שבחנוכת הבית שנעשתה על ידי שלמה בירך שלמה את העם ביום השמיני2, אף אנו קוראים ביום שהוא ספק שמיני ברכה שבירך משה את ישראל. כיון שבקריאה זו מסתיימת התורה, אנו חוגגים ושמחים בסיומה.
יוצא, אם כן, שקודם שגלו ישראל מארצם ותיקנו לחוג שני ימים בגלות, היה היום השמיני "שמיני עצרת" בלבד, ללא כל קשר לסיום התורה ולשמחת תורה. רק בגלות התחדש ענין זה, ועלה עימנו לארץ ישראל, וכיום אנו קוראים בתורה את הקריאה של "שמחת תורה" ולא של "שמיני עצרת".
ננסה לבאר משמעות ענין זה.
הרב זוין זצ"ל כותב על ענין יום טוב שני של גלויות3:
'שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי' – על פסוק זה אמרו בירושלמי (עירובין פ"ג ה"ט) "מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים? על שם כרמי שלי לא נטרתי. מי גרם לי להיות משמרת שני ימים טובים בסוריא? על שלא שמרתי יום אחד בארץ, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים, ואיני מקבלת שכר אלא על יום אחד"…
מתאים הדבר למה שאמרו חכמי הרז. ב"ליקוטי תורה" להרב בעל ה"תניא" מבאר באריכות, שבחוץ לארץ אינם יכולים לקבל ההארה ביום אחד כמו שמקבלים בארץ ישראל, ולכן "איני מקבלת שכר אלא על יום אחד שהרי באמת אותה ההארה המאירה בחוץ לארץ בשני ימים, מאירה בארץ ישראל ביום אחד".
כדי לקבל הארת החג שנחוג בארץ ישראל יום אחד, יש לחוג יומיים בגלות. נראה, שמתאימים הדברים לדברי הגמ'4:
אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן. אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי.
תרגום: אמר אביי ואחד מהם (מחכמי ארץ ישראל) עדיף כשניים מאיתנו (מחכמי בבל). אמר רבא וחד מאיתנו כשעולה לארץ ישראל עדיף כשניים מהם, שהרי ר' ירמיה כשהיה כאן לא היה יודע מה אומרים חכמים, כשעלה לארץ ישראל קורא לנו בבלים טפשים.
כשם שחכם מארץ ישראל שוה לשני חכמים בבבל, כך יום אחד בארץ ישראל שוה לשני ימים בבבל.
הגמ' מוסיפה, שחכם מבבל שעלה לארץ ישראל, עדיף כשני חכמים מארץ ישראל. מדוע?
בבבל היא כחושך – "במחשכים הושיבני כמתי עולם – אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל"5 ואמרו חכמים, על היחס שבין החושך והאור6, על הפסוק "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך"7:
מקרא זה יש להסתכל בו, למה אמר וראיתי אני, וכי שאר בני העולם אינם יודעים ואינם רואים זאת, הרי אפילו מי שלא ידע חכמה מימיו, אלא הסתכל בה, יודע זאת, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, והוא משבח את עצמו ואמר, ראיתי אני?
ולמדנו, 'וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות', מן הסכלות ממש באה תועלת לחכמה, כי אם לא היתה נמצאת שטות בעולם לא היתה נודעת חכמה ודבריה. ולמדנו, חוב הוא על האדם שלמד חכמה שילמוד מעט מן שטות ולדעת אותה משום שבא תועלת לחכמה בשבילה כמו שיש תועלת אל האור מן החושך, שלולא החושך לא היה נודע האור ולא בא לעולם תועלת ממנה.
מהי התועלת שיש לאור מן החושך? אדם הנכנס לחדר חשוך ורוצה לדעת מה יש בחדר, ממשש ומגשש, ומצליח לזהות שיש בחדר כסא ושולחן ומנורה וכדו'. הוא יודע בדיוק את החלקים מהם מורכבים החפצים ואת העיצוב שלהם, אבל חסרה לו התמונה הכללית.
אדם הנכנס לחדר מואר, רואה בבת אחת את צורתו הכללית של החדר, ויכול לדעת למה הוא משמש ומה מטרתו, אך חסרה לו ידיעת הפרטים.
מי שהיה בחדר חשוך ואחר כך נדלק האור – יש לו את היתרונות שבשניהם, ועל כן הוא מעולה אף יותר מן הנמצא בחדר מואר.
בגלות, חסר האור. אור הנבואה, המלמד את ההתבוננות הכללית על התורה ועל המציאות אינו קיים, ותלמידי חכמים עוסקים בפרטים ומנסים דרכם להגיע אל עומק דברי התורה. העולה לארץ ישראל, יש לו ידיעת הפרטים, והוא זוכה גם למבט הכללי8.
נראה, שבאותה צורה יש להתייחס לשני ימים טובים של גלויות.
בחוץ לארץ יש לקיים יום טוב נוסף, כדי להוציא לפועל את כל הבחינות הקיימות בחג. בארץ ישראל מספיק יום אחד, הכולל את כל ענייני החג ואין צורך לפרוט כל בחינה לעצמה.
כך הוא גם בשמיני עצרת ושמחת תורה.
בארץ ישראל, קודם שגלו ישראל, נחוג יום אחד, שכלל את שתי הבחינות, אלא שכפי שראינו, בארץ ישראל מטשטש לפעמים המבט הכללי את הפרטים, וחלק מענייני החג נבלע בכלל ולא בא לידי ביטוי מפורש.
בחוץ לארץ ישנם יומיים, וכל יום מבטא בחינה אחרת, וכך באה לידי ביטוי בחינה שהיתה נסתרת בארץ ישראל. שני עניינים התגלו בגלות בקשר ליום זה. ראשית, מתברר שיש ביום זה ענין של ברכה, שמתבטא בכך ששלמה בירך את העם ביום זה, כמתואר בהפטרה, ומשום כך תקנו לקרוא את ברכותיו של משה בסיום התורה, ו"נולד" יום שמחת התורה.
עניין נוסף הוא התורה שמתבטא בכך שיום זה הוא שמחת תורה. עניינו של שמיני עצרת הוא התייחדות של עם ישראל עם הקב"ה כדברי המדרש9:
'ביום השמיני עצרת' זה שאמר הכתוב (תהלים ק"ט) 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה' את מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל רבון העולמים הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים והיו צריכין לאהוב אותנו והם שונאין אותנו שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני', לפיכך אמר להם הקב"ה עכשיו הקריבו על עצמכם, 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר בן בקר אחד איל אחד' משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה, כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה נגלגל אני ואתה במה שתמצא ליטרא בשר או של דג או ירק, כך אמר הקב"ה לישראל (במדבר כ"ט) 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' גלגלו במה שאתם מוצאים בפר אחד ואיל אחד.
לאחר המשתה עם כל האומות, נשאר הקב"ה עמנו יום נוסף, ואנו מתייחדים עמו. אין מצוות מיוחדות ביום זה, אלא עצם ההתייחדות של ישראל עם הקב"ה.
בשמחת תורה מובלט, כי ההתייחדות של ישראל עם הקב"ה היא באמצעות התורה, שהרי "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הם". על כן ביום בו אנו מתייחדים עם הקב"ה, אנו שמחים גם בשמחת התורה.
שמחת תורה מבליט את הנקודה שהיתה קיימת בצורה כללית כבר בשמיני עצרת שנחוג בארץ ישראל – ההתייחדות שלנו עם הקב"ה.
השיבה לארץ לאחר הגלות, שוב איננה מטשטשת את הפרטים, והם נשארים בהבלטתם, ולכן אנו חוגגים את שמחת תורה יחד עם שמיני עצרת, ביום אחד.
1 אבודרהם השלם, שמחת תורה, עמ' ש"א.
2 מלכים א' ח', נ"ה.
3 לאור ההלכה, מאמר "שיר השירים", עמ' ר"ס.
4 כתובות ע"ה ע"א.
5 סנהדרין כ"ד ע"א.
6 זוהר ח"ג דף מ"ז ע"ב בתרגום הסולם.
7 קהלת ב', י"ג.
8 על פי זהב הארץ, עמ' 9-11.
9 במדבר רבה פרשה כ"א, כ"ד.