למנין שאנו מונים
בפרשת השבוע אנו נפגשים מחדש עם ראשית התאריך העברי, המונה את השנים לבריאת העולם. בספר הכוזרי מצאנו התייחסות מעניינת לענין זה. בתארו את מעלותיו של משה רבינו אומר החבר1:
נביא זה הוא אשר הסיר פני הלוט מעל העבר בהודיעו איך היתה בריאת העולם, וכיצד התיחשו האנשים שלפני המבול אל אדם, ואיך היה המבול, וכיצד התיחשו שבעים האומות אל שם חם ויפת בני נח, איך נפרדו הלשונות, והיכן התישבו בני האדם, וכיצד צצו המלאכות ונבנו הערים, ושנות העולם מאדם הראשון ועד הנה מה היו.
אמירה זו מעוררת את מלך הכוזרים לשאלה:
(מד) אמר הכוזרי: אף זה תמוה האמנם יש אצלכם מנין ברור מבריאת העולם.
(מה) אמר החבר: אכן רק למנין זה אנו מונים ואין מחלוקת בזה בין היהודים למן ארץ הכוזרים ועד לארץ כוש.
(מו) אמר הכוזרי: וכמה אתם מונים היום לבריאת העולם.
(מז) אמר החבר: ארבעת אלפים וחמש מאות שנה ופרוטן פורש לנו מימות אדם ושת ואנוש עד נח ואחרי כן עד שם ועבר ומהם עד אברהם ואחרי כן מיצחק ויעקב עד משה ע"ה. אישים אלה היו לפי סדר יחשם הנמשך ללא הפסק כגרעין הפרי לאדם וכסגולתו ולכל אחד מהם היו גם בנים אחרים שלא היו כי אם כקלפה לגרעין ולא דמו לאבותם עד כדי התחבר הענין האלוהי בהם ולכן נמנה המנין לפי האלוהיים לבד כל אלה היו יחידים לא קבוצים עד אשר הוליד יעקב י"ב שבטים שכלם היו ראויים לענין האלוהי ואז נגלתה האלוהות בקבוץ ומאז נמנה המנין לפיהם. מונים אנחנו שנות הקדמונים לפי מה שנמסר לנו בתורת משה ע"ה ויודעים אנו מה שהיה ממשה ועד היום הזה.
סגנון השאלה לא ברור. המלך מחלק את שאלתו לשני חלקים: א. האמנם יש לכם מנין? ב. מהו המנין? הרי זה דומה לדו שיח הבא:
– סליחה אדוני, אתה יודע מה השעה?
– כן.
– אם כן, מה השעה?
בצורת כתיבה כזו מדגיש ריה"ל, כי השאלה הראשונה היא העיקרית – "האמנם יש אצלכם מנין ברור מבריאת העולם". מלך כוזר רואה חידוש גדול בכך שליהודים ישנו מנין מבריאת העולם. להבנת ענין זה, ננסה לעמוד על משמעותו של התאריך העברי. המדרש2 מביא את דרשתו של ר' נחמן על הפסוק3:
דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש.
תחילת הדרשה מתארת את חלומו של יעקב על שרי האומות העולים ויורדים, ובהמשך מובא:
'כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה' אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן אעשה כלה, 'ואותך לא אעשה כלה' אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם כמה דאת אמר 'לא תכלה פאת שדך', 'לא אעשה כלה'. 'ויסרתיך למשפט' מייסרך ביסורין בעולם הזה כדי לנקותך מעונותיך לעתיד לבא אימתי 'בחדש השביעי'.
נראה שר' נחמן בדרשתו בא לענות על שאלה בפשט הכתוב:
בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון.
מדוע השבתון בראש השנה הוא רק לישראל? לכאורה ראש השנה, יום בריאת העולם, הוא חג אוניברסלי, שכן כל האנושות נבראה ביום זה ולא רק ישראל.
נראה, שזוהי גם תמיהתו של מלך הכוזרים – אם ישנו מנין ברור מבריאת העולם, מדוע הוא אצלכם, מדוע רק היהודים מונים לפי מנין זה, ולא כל האומות?
בתשובת החבר לשאלתו השניה של המלך, הוא מאריך בתיאור הדורות מאדם עם משה רבינו, ומזכיר את אחד מיסודות הספר – היות צאצאי אדם מתחלקים לגרעין ("לב" בתרגומים אחרים) וקליפה, ולכאורה אין זה המקום לדברים אלה שהובאו בדרך אגב, כביכול.
נראה, שדוקא בדבריו אלה של החבר טמון יסודו של ענין התאריך.
ננסה להבין ענין זה בעזרת משל.
על פי תיאורית התפתחות המינים, התפתח האדם מבעלי החיים, ובמיוחד מן הקוף4.
מתי הופך יצור זה מבעל חיים לאדם? מתי אותו אדם התחיל למנות את השנים? מרגע בו התחיל ללכת על שתי רגליים, או שמא מהשלב בו "נפל" הזנב ונעלם?
משמעות הדברים היא, שעל פי ההסתכלות הטבעית, הרואה את האדם כחלק ממערכת הטבע בלבד, אין כל משמעות למנין השנים לבריאתו, שכן כל הטבע הוא יחידה אחת.
התורה מגדירה לנו את הנקודה בה הפך האדם לאדם, ומנקודה זו מתחיל המנין5:
ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה…
בשלב זה האדם הוא עדיין חלק מבעלי החיים, ממערכת הטבע, אך השלב השני הוא:
…ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.
מרגע בו נכנסה באדם הנשמה, הוא הופך ליצור אחר, הנפרד מבחינה מהותית משאר היצורים החיים, ומרגע זה מתחיל המנין.
המנין אינו היסטורי גרידא, לדעת את מנין השנים שעברו, אלא הוא מקשר אותנו אל הנקודה בה התחיל העולם לצעוד אל מטרתו – הנקודה בה הפיח ה' נשמה באדם, ובכך הטיל עליו תפקיד ויעוד ומטרה.
לא לחינם קושר הכוזרי את ענין השתלשלות הענין האלוקי לאורך הדורות אל התאריך, שכן שניהם הם ענין אחד. המונה תאריך לבריאת העולם והאדם מקושר בכך אל הרגע בו התחיל המנין, אל הטלת הנשמה. שאר העמים – באמת אין להם כל ענין במנין זה, שכן הם חלק ממערכת הטבע, לא נופחה בם נשמה אלוקית, וממילא אינם קשורים למנין.
הכוזרי מדגיש ענין זה בחלקו את שאלת המלך לשניים. ראשית יש להבין כיצד בכלל יש מנין אצלכם (בלבד!), ורק אז ניתן להמשיך ולברר את פרטיו של המנין.
נשוב אל המדרש. תשובתו של ר' נחמן היא, שאכן המנין שייך לעם ישראל בלבד, והוא מקשר ענין זה למצות הפאה, הסמוכה לפסוק אותו הוא דורש.
עם ישראל אינו מכלה את שדותיו, משום שהוא אינו כלה. רק עם ישראל מציין את היום הראשון לחודש השביעי, כיון שרק בו נפח ה' נשמת חיים באותו יום. אותה נשמה אלוקית אינסופית, מעלה את עם ישראל אל מעל לעולם הזה, הסופי, ומחברת אותו אל האינסוף, אל הנצח. לכן ישראל אינם מכלים שדותיהם, כי תפקידם בעולם הוא נצחי, ואינו מסתיים. שלא כמו כל האומות שהן סופיות ותפקידן סופי וכלה, ועל כן הן מכלות את שדותיהן. ישראל קשורים במהותם אל האינסוף, ולכן גם שדותיהם אינם כלים.
בכך יובן ענין נוסף בספר הכוזרי.
החבר6 מחלק את המצוות לשלשה חלקים: אלהיות, חברתיות ושכליות. בין המצוות האלהיות הוא מונה את מצות הפאה, וכבר תמהו על כך מפרשי הכוזרי, הרי פאה היא מצוה חברתית, שכן היא חלק ממתנות עניים. נראה, שביאור הענין קשור לדברים הקודמים. יסודה של מצות פאה אינו בנתינה לעניים, אלא בהימנעות מכילוי השדה. במעשה זה מבטא האדם מישראל כי תפקידו ומעשיו לעולם אינם נגמרים, והוא קשור אל הנצח. החל מרגע יצירת האדם ונפיחת הנשמה האלוקית בו, אנו קשורים אל הנצח ולאורו חיים את חיינו בעולם הזה.
1 מאמר ראשון, מ"ג.
2 ויקרא רבה פרשה כ"ט ב'.
3 ויקרא כ"ג, כ"ד.
4 רעיון זה מובא כאן להסברת הדברים ואין בו משום הבעת דעה בענין. להרחבת דברים בענין זה עי' אורות הקודש ח"ב עמ' תקל"ז והלאה, ובאגרות הראי"ה ח"א אג' צ"א.
5 בראשית ב', ז'.
6 מאמר שלישי, י"א.