עניינה של סמיכות פרשיות
בשני מדרשים בפרשה דורשים חכמים סמיכות פרשיות. האחד בתחילת הפרשה1:
"וזרח השמש ובא השמש", אמר ר' אבא בר כהנא: וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש, אלא עד שלא ישקיע הקב"ה שמשו של צדיק הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו. יום שמת ר' עקיבא נולד רבינו, וקראו עליו "וזרח השמש ובא השמש". יום שמת רבינו נולד רב אדא בר אהבה, וקראו עליו "וזרח השמש ובא השמש". יום שמת רב אדא בר אהבה נולד רבי אבון, וקראו עליו "וזרח השמש ובא השמש". יום שמת ר' אבון נולד ר' אבון בריה. יום שמת ר' אבון נולד אבא הושעיא איש טריא. יום שמת אבא הושעיא נולד רבי הושעיה, וקראו עליו "וזרח השמש ובא השמש". עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע, שנאמר (במדבר כז): "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון". עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז, שנאמר (שופטים ה): "וילכדה עתניאל בן קנז". עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל (שמואל א ג): "ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'". אמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא. עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח שמשה של רבקה, בתחלה "הנה ילדה מלכה גם היא בנים", ואחר כך "ויהיו חיי שרה מאה שנה".
במדרש זה דורשים חכמים את הסמיכות בין סוף פרשת "וירא" לתחילת פרשת "חיי שרה"2:
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם. וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל. וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם. וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה.
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.
המדרש השני3:
"ואחרי כן קבר אברהם", הדא הוא דכתיב (משלי כא) "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". "רודף צדקה", זה אברהם, שנאמר: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה". "וחסד", שגמל חסד לשרה. "ימצא חיים", "ושני חיי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמשה שנים". "צדקה וכבוד", אמר רבי שמואל בר יצחק: אמר לו הקב"ה: אני אומנותי גומל חסדים, תפסת אומנותי בוא ולבוש לבושי, "ואברהם זקן בא בימים".
מדרש זה עוסק בסמיכות הפרשיות בין קבורת שרה לפרשה הבאה, העוסקת במציאת אשה ליצחק4:
וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת.
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.
נראה, שבמדרשים אלה יש לימוד על עקרון יסודי במידות שהתורה נדרשת בהם, ובמקרה זה – מידת "סמוכים".
בלימוד על פי המידות שהתורה נדרשת בהם, אנו עוסקים בעיקר בתוכן הנלמד, ופחות במידה עצמה. אולם, נראה שהצורה שבה מופיע הלימוד – במידה שבה נלמד – יש לה משמעות גם לגבי תוכן הלימוד5. יש משמעות לשאלה האם הדין נלמד בגזרה שוה או בקל וחומר וכדומה.
גם כאן, יש קשר בין משמעות הלימוד בסמיכות, ובין הדבר הנלמד מן הסמיכות.
לאור הקדמה זו, נעיין בדרשות עצמן.
על המדרש הראשון, העוסק בפסוק "וזרח השמש ובא השמש", מעיר "יפה תואר":
אף על גב שאין הנמשל דומה אל המשל, כי במשל זה השמש השוקע הוא הזורח שנית, והצדיק אשר יגוע יבוא אחר במקומו. אבל זה כלל גדול שאין לנו לבקש אשר הנמשל ישוה אל המשל בכל פרטיו. וכל זה הוא מהשגחת ה' יתברך שלא ישאר הדור אלמן מצדיק מגין בעדו ומלמדו להועיל.
תירוצו קשה, שכן המדרש פותח בשאלה: "וכי אין אנו יודעין שזרח השמש ובא השמש?!", והדרשה על הצדיקים היא ביאור לפסוק, ועל כן במקרה זה ראוי היה שיהיה הפסוק דומה בכל פרטיו לביאורו.
מהי מידת "סמוכים"? מידה זו מלמדתנו, שהתורה כולה אחת היא. לא כל פרשה עומדת לעצמה, אלא הפרשיות כולם מהוות שרשרת אחת, המתארת את תהליך הופעת דבר ה' בעולם. סיפורו של אברהם קשור לסיפורו של יצחק, ופרשיות רבקה הן המשך לפרשיות שרה. הכל רצף אחד שלם ואחדותי.
דבר זה הוא שעומד בבסיס הדרשה על הפסוק "וזרח השמש ובא השמש". הופעת הצדיקים בעולם נעשית ברצף. לא כל צדיק עומד לעצמו ומגן על דורו. התורה מתארת לנו שלשלת של צדיקים, שכל אחד הוא המשך של הקודם לו.
התוכן הנלמד ממידת "סמוכים" – שרבקה היא המשכה של שרה ואין היא התחלה חדשה – קשור למידה עצמה, המלמדת שכל פרשה בתורה היא המשך הפרשה הקודמת לה, ואינה התחלה לעצמה.
על כן דומה הנמשל למשל בצורה מדוייקת. החידוש של מידת "סמוכים" הוא, שהתורה אחת היא, והיא מתפרטת לפרשיות שונות, הלכות שונות וסיפורים שונים. גם המציאות האלוקית בעולם אחת היא, והיא מתפרטת לאנשים שונים. בכל דור מופיע צדיק אחר, אך כלל הצדיקים מהווים הופעה רצופה אחת של דבר ה' המופיע בעולם דרך הצדיקים.
נראה, שאף המדרש השני מבואר בדרך זו, על פי עניינה של מידת "סמוכים".
לביאור העניין, נקדים מדרש נוסף6:
"וה' ברך את אברהם". אברהם היה מברך את הכל, שנאמר: "ונברכו בך". מי ברך את אברהם? הקב"ה מברכו – "וה' ברך את אברהם בכל".
משה ניסן של ישראל, דכתיב (דברים לד): "לכל האותות והמופתים אשר עשה משה", ומי הוא ניסו של משה? הקב"ה, שנאמר (שמות יז): "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי".
דוד רוען של ישראל, שנאמר (ד"ה א יא): "אתה תרעה את עמי ישראל". מי הוא רועה של דוד? הקב"ה, שנאמר (תהלים כג): "ה' רועי לא אחסר".
ירושלים אורו של עולם, שנאמר (ישעיה ס): "והלכו גוים לאורך". ומי הוא אורה של ירושלים? הקב"ה, דכתיב "והיה לך ה' לאור עולם".
וכבר ביארנו7 שכוונת המדרש היא, שאברהם, משה, דוד וירושלים הם הממצעים בין הקב"ה ובין העולם. אין השפע האלוקי יורד לעולם בצורה ישירה, שכן אין העולם יכול להכיל זאת. העולם זקוק למתווך, שבא מן העולם אך מחובר את המציאות האלוקית, והוא שמעביר את השפע של הברכה, הניסים וההנהגה אל העולם.
אברהם הוא הופעת החסד בעולם. דמותו של אברהם לבושה במידת החסד8, מורידה אל העולם מידה זו ומורה דרך לאנשים לבנות את חייהם על אדני החסד.
סמיכות הפרשיות אצל אברהם מלמדת שהחסד לא היה מקרי כי אם עצמי. החסד שייך לעצם חייו של אברהם, שהיו בנויים על מידה זו. אברהם תפס אומנותו של הקב"ה שהיא החסד, ועל כן היה החסד הציר שעליו סבבו שני חיי אברהם.
אין לך מידה בה ראוי ללמוד עניין זה יותר ממידת סמיכות פרשיות, המורה על כיוון ועל מגמה של הפרשיות הסמוכות זו לזו, ושל אברהם – נושא פרשיות אלו.
1 בראשית רבה פרשה נ"ח, ב'.
2 בראשית כ"ב, כ' – כ"ג, א'.
3 בראשית רבה פרשה נ"ח, ט'.
4 בראשית כ"ג, י"ט – כ"ד, א'.
5 ראה עוד באתר "תורת ארץ ישראל" (בתוך אתר הישיבה), במדור "כללים", בכלל: "קשר בין הדין לדרך בה הוא נלמד".
6 בראשית רבה פרשה נ"ט, ה'.
7 בשיחה לפרשה זו, שנת תשס"ד, המופיעה באתר.
8 כיצד נלמד הדבר מן המילים: "ואברהם זקן בא בימים"? ניתן לבאר זאת בשתי צורות. א. החסד האלוקי העליון הופיע אצל אברהם בימים. החלוקה ל"מנות קטנות" מאפשרת לעולם לקלוט את החסד האלוקי. על כן אברהם "בא בימים" – זוהי הצורה בה מתלבש החסד. ב. במדרש נוסף (מובא ברד"ל על המדרש בשם הילקוט) מובא על כך הפסוק (דניאל ז', ט'): "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק". הלימוד הוא מן המילים "ועתיק יומין יתב", שנדרשו על המילים "ואברהם זקן". על פי זה יתכן שלמדו גם מהמשך הפסוק: "ולבושה כתלג חור", שאברהם התלבש בלבוש הקב"ה, שהרי לבן הוא כנגד מידת החסד, ואכמ"ל.