שיחת עבדי בתי אבות, רחיצת רגליהם – ותורתם של בנים
כפל הדרשות של רב אחא
"ויתן תבן ומספוא וגו'", אמר ר' אחא יפה שיחת עבדי בתי אבות מתורתן שלבנים, פרשת אליעזר שנים ושלשה דפין הוא אומרה ושונה והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מרבוי המקרא, ר' שמעון בן יוחי אומר טמא הטמא (ויקרא יא כט) , ר' לעזר בר' יוסי אומר זה וזה (שם).
"ומים לרחוץ רגליו", אמר ר' אחא יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן שלבנים שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, ר' שמעון בן יוחי אומר טמא הטמא, ר' לעזר בר' יוסי אומר זה וזה1.
נשאל שלוש שאלות על המדרש:
1. רב אחא דורש שתי דרשות דומות: "יפה שיחת עבדי בתי אבות מתורתן שלבנים" – "יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן שלבנים". לשם מה הכפילות?
2. מדוע המדרש על: "שיחתן" מופיע בפסוק זה, ולא כאשר אליעזר2 מתחיל לדבר?
3. רש"י הביא את המדרש בפירושו לפס' מ"ב: "ואבא היום – היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה". והרי פסוק זה מופיע באמצע דברי אליעזר, ורש"י כבר פירש חלק מדבריו. מדוע לא הביא מדרש זה בתחילת דבריו?
שיחתן של עבדי בתי אבות
נתייחס תחילה לשאלה על רש"י. לפני שהביא רש"י את דברי רב אחא, שילב בפירושו שתי דרשות המדייקות במילות התורה:
1. אלי לא תלך האשה – אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך3:
2. ואבא היום – היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ4.
אומר רש"י: מנין שניתן לדקדק בסיפורי אבות? הרי זה בסך הכל סיפור ולא כל מילה שקולה! ועונה על כך: "מתורתן של בנים". מתוך תורתן של בנים למדנו זאת. שם רואים שהתורה אינה כותבת שום אות לחינם. ואם הוסיפה מילים שנראות מיותרות בפרשיות הסיפוריות, גם לכך יש תכלית, כי הכל תורה אחת: הפרשיות ההלכתיות, והפרשיות הסיפוריות, ואם מדקדקים כאן, נדקדק גם שם.
נראה שגם הזוהר הקדוש התייחס לנקודה זאת5:
אמר רבי ייסא: ודאי זכותיה דאברהם אערע קמיה דההוא עבדא, דההוא יומא נפק וההוא יומא מטא לעינא דמיא. דכתיב: "ואבא היום אל העין" – והא אוקמוה.
רבי אלעזר פתח ואמר (תהלים קי"ט): "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". כמה אינון בני נשא טפשין דלא ידעין ולא מסתכלין לאשתדלא באורייתא. בגין דאורייתא, כל חיין וכל חירו וכל טוב בעלמא דין ובעלמא דאתי… תא חזי באורייתא כמה רזין עלאין סתימין אית בה. בגין כך כתיב (משלי ג'): "יקרה היא מפנינים". כמה גניזין טמירין אית בה! ועל דא כד אסתכל דוד ברוחא דחכמתא וידע כמה פליאן נפקין מאורייתא. פתח ואמר (תהלים קי"ט): "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
תא חזי: "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת". "יוצאת"? "באה" מבעי ליה! מאי "יוצאת"? דקודשא בריך הוא אפיק לה מכל אינון בני מתא דכלהו חייבין והיא יוצאת מכללא דלהון.
"ותרד העינה" כתיב, בה"א. רזא איהו דאערעת תמן בירא דמרים ובגין כך כתיב: "העינה", בה"א, וסליקו לה מיא.
דבר אחר: "והנה רבקה יוצאת", כמה דכתיב: "יוצאות לשאוב מים". אמאי: "יוצאות" ולא: "הולכות"? ולא: "באות"? אלא בגין דטמירין הוו כל יומא ובההיא שעתא נפקין לשאבא מיא וסימנא נקיט בידיה…
פירוש הסולם:
אמר ר' יוסי. בוודאי, זכותו של אברהם היה עם העבד, שבו ביום יצא ובו ביום הגיע לעין המים, שכתוב: "ואבוא היום אל העין". וכבר ביארוה.
ר' אלעזר פתח ואמר: כתוב "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". כמה הם שוטים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לעסוק בתורה. שהרי התורה היא כל החיים, וכל חירות, וכל הטוב… בוא וראה, כמה סודות עליונים סתומים יש בהתורה, משום זה כתוב: "יקרה היא מפנינים". כמה אוצרות נסתרים יש בה. ועל כן, כשנסתכל דוד בהתורה ברוח החכמה, וידע כמה פליאות יוצאות מהתורה, פתח ואמר: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
ושואל, כתוב: "יוצאת". היה צריך לומר: "באה". כמו: "והנה רחל בתו באה". למה כתוב: "יוצאת"? ואומר שזה יורה, שהקב"ה הוציאה מכל אנשי העיר, שכולם היו רשעים, ורבקה יוצאת ונפרדת מכלל בני העיר, שהיתה צדקת.
"ותרד העינה" – כתוב, עם ה'. והוא סוד, כי נקרה לה שמה בארה של מרים. ומשום זה כתוב: "העינה", עם ה', והמים היו עולים לקראת רבקה.
דבר אחר: והנה רבקה יוצאת", כמו שכתוב: "והנה בנות העיר יוצאות לשאוב מים". ולמה כתוב: "יוצאות", ולא כתוב: "הולכות", ולא: "באות"? אלא הוא משום שהיו נסתרות כל היום, ובשעה ההיא, לעת ערב, יצאו לשאוב מים, והעבד עשה לו זה לסימן.
ואם בדיוקים עסקינן, נדקדק מעט יותר. רש"י לא הביא את דברי רב אחא על ד"ה "אלי לא תבוא האשה", כי אפשר היה לומר שדרשה זאת תלויה בכתיבת המילה בתורה בכתיב חסר, וזה לא תלוי בעבד. ואילו את המילה: "היום", אמר העבד בסיפורו, ומכאן למדנו שגם בסיפור דברים של "עבדי בתי אבות", ניתן לדקדק. וכן הזוה"ק הביא תחילה את הדרשה על קפיצת הדרך, המשיך לדבר על כך שסודות נפלאים טמונים בסיפורי התורה, ולאחר מכן עסק בכמה דיוקים בלשון הכתוב בסיפור העבד.
אף הרמב"ם בהקדמתו לפרק "חלק", נתן ביטוי לעיקרון זה6:
ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה, ושאלו התאריכים והסיפורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם… אלא כל אות שבה יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ה', ולא תושג תכלית חוכמתה, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח א-לוקי יעקב שהתפלל: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".
סיכום: המימרא הראשונה של רב אחא מתייחסת לשיחתן של עבדי בתי אבות, ורואה אף בה דבור של תורה, למרות שלכאורה מדובר בשיחה של עבד. המדרש עומד על יופיה של שיחת עבדי אבות, דרך ציון העובדה המפתיעה, שהתורה אינה חוסכת במילים, ומתארת בהרחבה הן את מה שעבר על אליעזר בחיפושו אחר אשה ליצחק, והן את הסיפור שסיפר למשפחתה של רבקה7.
רחיצת רגלי עבדי בתי אבות
רב אחא ממשיך ומציין את רחיצתן של עבדי בתי אבות, שמוזכרת בתורה. לאבות הקדושים היה בית, שהוא המסגרת החומרית שבה פעלו. בבית משמש העבד, ועיסוקו מתמקד באותם עניינים חומריים. לעבד יש רגלים, שהם האיבר הנמוך והגס ביותר בגוף האדם. העבד הלך מרחק רב (אמנם, עם קפיצת הדרך), ועתה רגליו מטונפות. נראה שקשה למצוא סיטואציה יותר רחוקה מעולמם הרוחני של האבות, יותר מזו שתיארנו. והנה, בוחרת התורה להתייחס לרחיצת רגלי העבד, למרות פחיתותו לכאורה של נושא זה.
ביאור הדבר, שהאבות הם ראש האומה, וכאן מסופר על התהוות האומה – לקיחת אשה ליצחק, ממנה יבנה ביתו ויהיה המשך לאברהם. הבנים הם כבר הגוף. לפיכך, כל דבר אצל האבות הוא בעל משמעות רבה באשר לבנים.
אצל הבנים, הדברים מופיעים בדרך של תורה. אך אצל האבות, הכל טבעי וחי, וכשמדובר בגוף חי, מגיעה חיות זאת אף לאיברים היותר רחוקים ופחותים כמו רגלי עבדי אבות.
החמורה המחמירה
הפיסקה הקודמת במדרש למימרא של רב אחא, מחדדת רעיון זה:
"ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים" – התיר זממיהם.
ר' הונא ר' ירמיה שאל לר' חייא בר רבה: לא היו גמליו שלאבינו אברהם דומין לחמורו שלר' פינחס בן יאיר?
חמרתיה דר' פינחס בן יאיר נסבו לה ליסטאי. עבדת גבהון ג' יומין ולא טמעת כלום. אמרין: "סופה מייתה ומסרייה מה דהבא עלנא". שלחו יתה ועלת בביתה דמרה. כיון דעלת, נהקת חכם קלה. אמר: "פיתחון לאותה ענייה והבו לה תיכול דאית לה תלתא יומין דלא טעימת כלום". יהבו לה שערין, ולא טעמתינון. אמר להון: "מתקנתא הינון"? אמ' ליה: "אין". "אפיקתון דמיי"? אמר' ליה: "לאו. ולא כן אלפן ר': הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ולסוך בו את הכלים פטור מן הדמיי"!? אמר: "ומה נעביד דהיא מחמרה על גרמה".
ר' ירמיה שלח לר' זעירא חד קרסטל דתאינים, ר' ירמיה אמר: "איפשר ר' זעירא אכיל להון דלא מתקנן"? ר' זעירא אמר: "איפשר לר' ירמיה משלח להון דלא מתקנן"? בין דין לדין איתאכלון תאינייא בטיבלא. מחר קם ר' ירמיה עם ר' זעירא אמר ליה: "תקנתא אילין תאיניה"? אמר ליה: "לא"!
ר' אבא בר' זמינא בשם ר' לעזר זעירה: אין הוון קדמאין מלאכין – אנן בני נש. ואין הוו בני נש – אנן חמרין.
אמר ר' מנא: אפילו חמרין לית אנן, חמרתיה דר' פינחס בן יאיר יהבון לה שערין טבילין ולא טעמתון ואנן אכלינן תאיניה בטיבלא.
המדרש מספר על חמורתו של רבי פינחס בן יאיר שגנבוה ליסטים, ולא אכלה אצלם. לא סמכה על הכשרות שלהם. החזירוה לביתו של ר' פינחס בן יאיר, וכשנתנו לה שם שעורים, לא אכלה. התברר שלא עישרו דמאי. שאלו בני ביתו: האם לא לימדתנו רבנו שמזונות הבהמה פטורים מן הדמאי!? השיב להם: מה נעשה, היא מחמירה על עצמה!
לאחר מכן מספר המדרש על חכמים שאירע להם ואכלו תאני טבל, דבר שאפילו חמורתו של רבי פינחס בן יאיר זכתה להינצל ממנו, והם לא זכו. מעשה זה הביא לאמירה הידועה על הפער בין דורות הראשונים לאחרונים.
נדגיש מתוך סיפור זה שתי נקודות:
1. יש כאן ביטוי לקשר בין האדם לממונו, שמקבל ממנו את תכונותיו, מתוך הקישור אליו. לכן דווקא חמורתו של צדיק כרבי פינחס בן יאיר זכתה להינצל מאכילת מזון שכשרותו מוטלת בספק. ומכאן נלמד על עבדי אבות, שכל עצמותם נובעת מן האבות, ולכן מעשיהם הם מעשי אבות.
2. ודאי חמורתו של רבי פינחס בן יאיר לא למדה משניות, וההיכרות שלה עם קיום המצוות היתה טבעית. כך גם קיום המצוות אצל האבות היה טבעי, ונבע מתוך צורת חיים שלימה, והדבר עבר אל עבדיהם.
סיכום: כפילות המימרות של רב אחא מבטאות שתי בחינות שאנו לומדים מעבדי בתי אבות. האחת, והעיקרית שבהם, היא שיחתן של עבדי בתי אבות. כאן ההתייחסות לכוח הדיבור, המדרגה המאפיינת את האדם, והחידוש הוא שאף שיחתן של עבדי בתי אבות, תורה היא. בחינה זו עיקרית, כיוון שהיא עולה מן הכפילות שבכל סיפור העבד.
הבחינה השניה, היא רחיצת רגלי עבדי בתי אבות. כאן ההתייחסות לרגלים, החלק הנמוך ביותר בגוף האדם. בחינה זאת מבטאת את טבעיות החיים8 אצל האבות, דרך ארץ שקדמה לתורת הבנים, ואף היא נחשבת כתורה.
רב אחא בחר לסדר את דרשתו על הפסוק: "ויתן תבן ומספוא לגמלים", בשל המשך הפסוק: "ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו". בפסוק זה, המספר על דבר שנראה כל כך שולי ולא "תורני", אנו למדים עד היכן מתפשט המושג "תורה", כשהוא הופך לתורת חיים עד כדי כך שאף העבדים דבקים בתורה זאת.
הבנה זאת קשורה לדרשה הקודמת, הפותחת בתמיהה מדוע היה צריך לשים זמם על פיהם של גמלי אברהם, וכי לא ידעו מעצמם שאסור לגזול!? ובהמשך מסופר על חמורתו של רבי פינחס בן יאיר שבאופן טבעי הבחינה בין טבל ובין מזון מתוקן.
בסוד שיח
משיחתן של עבדי בתי אבות, נבוא ל"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב"9.
שיחתו של יצחק, לפי חז"ל, הינה תפילת המנחה שתיקן. מבאר הרב ב"עין איה"10:
שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה בא-לוקים חיים… יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים.
בהמשך, קושר הרב בין טבעיות החיים, למידת הדין, מידתו של יצחק: א-להים = הטבע.
כי מידת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חוק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מידתו של יצחק.
משיחתו של העבד, עוברת הפרשה למעמד המרומם של שיחתו של יצחק בשדה. משיחת החולין של העבד, לשיחת התפילה של יצחק אבינו.
1 בראשית רבה (תיאודור – אלבק) פרשה ס'.
2 התורה אינה מציינת את שם העבד, אלא מכנה אותו: "האיש", או: "העבד". אנו נלך בעקבות חז"ל שזיהו את "עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", עם: "ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" שבפרשת לך לך.
3 בראשית כ"ד, לט.
4 פס' מ"ב.
5 זוהר חיי שרה דף קל"א ע"ב-קל"ב ע"א.
6 ביסוד השמיני מיסודי האמונה.
7 רק כאשר אליעזר אמור לספר ליצחק על הקורות אותו, נוקטת התורה לשון קצרה: "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה" (כ"ד, סו).
8 המדרש מדגיש: "עבדי בתי אבות". הבית מבטא את החיים.
9 כ"ד, סג.
10 ברכות דף כ"ו ע"ב.