התנהגותו של יצחק

מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)

בשיעור זה ננסה להתמקד בהתנהגותו של יצחק אבינו בפרשת החלפת הברכות, שנראית לא פחות תמוהה מהתנהגותו של יעקב.

הדברים מתחילים כבר בהעדפה הראשונית שיצחק מעדיף את עשו על פני יעקב וזה מוזר. נראה שיצחק לא מבין מה קורה בדיוק בביתו, ואין לו את היכולת להבחין בצורה הנכונה. כאשר נולדים הילדים נאמר (כ"ה,כ"ח):

וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב:

יש כאן חוסר סימטריה בולט: אצל עשו צריך לומר מדוע יצחק אוהב אותו ואילו אצל יעקב רבקה רק אוהבת אותו. לא כתוב מדוע אך לא קשה להבין. על עשו יש טעם וסיבה וזה נראה לגריעותא. גם הטעם עצמו תמוה – "כי ציד בפיו" – יצחק אוהב את עשו בגלל שהוא מביא אוכל טוב. הדבר הזה נראה מעט מוזר. כל מה שכתוב על יצחק זה שהוא כל הזמן מחפש רק אוכל ח"ו וזה נראה מאוד תמוה. בנוסף, כאשר יצחק מגלה שבירך את יעקב ולא את עשו, הדבר הראשון שמעניין אותו הוא מי הביא לו את האוכל. האם זה מה שמלחיץ אותו כעת? אלו הדברים הקשורים יותר להתנהגות שקודמת עוד לאותו סיפור. על הרקע הזה אנו לא מתפלאים ש"ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך" (כ"ה,כ"ג) – רבקה היא זו שמבינה בעניינים האלה.

ודאי שיש כאן מהלך אלוקי שאמור להוביל את הדברים בצורה כזאת שזה לא אמור להגיע לתודעתו של יצחק אבינו. מדוע רבקה לא סיפרה ליצחק את מה שאמר לה הקב"ה? יצחק כל הזמן מקרב את עשו, ומדוע רבקה לא מספרת ליצחק שזה לא כמו שהוא חושב? התשובה היא משום שהיא מבינה שאם הקב"ה היה רוצה שיצחק יידע מזה הוא היה אומר לו את זה בצורה ישירה. עצם זה שהקב"ה גילה את הדבר לרבקה, אומר שיצחק לא אמור לדעת. יצחק כביכול לא בעניינים כאן.

החשש של יצחק

יצחק הוא לא אחד שלא מבין מה קורה איתו. כאשר יעקב נכנס הוא חושד ולא מתבייש לבדוק את הדברים. יש לו חשש. בתחילה הוא שואל אותו (כ"ז,י"ח-י"ט):

וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:

יצחק שואל: "מי אתה בני"? זה לא כמו "מי אתה", כלומר, הוא יודע שזה אחד מבניו, הוא כבר חושד.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: (כ"ז,כ'-כ"א)

יצחק חושד אך ברור לו שיש כאן רק שתי אפשרויות – יעקב או עשו. כיוון שהוא לא בטוח בעצמו הוא מבקש מיעקב לגשת אליו (כ"ז,כ"ב-כ"ג):

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:

זה דבר מוזר מאוד. הוא לא הכיר אותו ויש לו ספק, הקול קול יעקב והידיים ידי עשו. יצחק לא יודע מי זה ולכן הוא מברך אותו. ומה נראה יותר מובהק – הקול או מישוש הידיים? ישנו פירוש מעניין שמקורו ככל הנראה הוא הרמ"א, שיצחק לא מישש את יעקב בצורה רצינית. מישוש בצורה רצינית הוא למשל כמו שכתוב אצל לבן: "וימשש", ואילו כאן כתוב רק "וימישהו" עם ש' אחת. אם הוא היה ממשש קצת יותר חזק השערות מידו של יעקב היו נתלשות כי הרי הן היו מודבקות. הוא לא עשה בדיקה מאוד יסודית. אבל הקול הוא בכיוון ההפוך והוא זה שאמור לשכנע יותר. אך בסופו של דבר יצחק מברך אותו ובדעתו הוא חושב שזה עשו, שהרי ברגע שמתבררת לו טעותו הוא חרד חרדה גדולה. אם כך, מדוע יצחק מברך כאשר זה לא ברור לו?

קול יעקב

ישנו הסבר מעניין¹ על הפסוק "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם" (משלי,י"א,ג'). מאוד בולט שליעקב מאוד קשה עם הסיפור הזה והוא לא רוצה ללכת. חז"ל מספרים לנו כמה הוא מתמהמה עד שהוא עושה את הדברים. אמו אומרת לו ללכת להביא מהצאן ויעקב עושה זאת לאט (כ"ז,י"ד):

וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:

לקח לו זמן לעשות זאת למרות שצריך להזדרז. יעקב שואל את אמו (כ"ז,י"ב):

אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:

הוא רצה שאביו יגלה את הדבר. הגר"א מסביר שיש הבדל בין "פן" ל"אולי":
"פן" – כאשר האדם מקווה שהדבר הזה לא יקרה.
"אולי" – אני רוצה שזה כן יקרה.
בתוך תוכו יעקב מעוניין שזה יקרה, אך הוא שומע בקול אמו ולא עושה שום דבר מעבר למה שהיא אומרת. היא שמה לו את הבגדים על ידיו ועל חלקת צואריו, אך היא לא אומרת לו שום דבר בעניין הקול, היא לא אמרה לו לשנות את הקול. יעקב היה יכול לשנות מעט את הקול אך הוא לא רצה. הוא אמר לעצמו: אם בשמיים יש לזה הסכמה אלוקית אני אעשה את ההשתדלות שלי ואדבר בקולי הרגיל. אם הקב"ה רוצה שאני אצליח, אבא שלי לא ישים לב, ואם הוא רוצה שאני אתפס סימן שזה לא מרצונו של הקב"ה שזה יעבוד כך.

במקביל, עשו גם חשש. הוא פחד וראה שרבקה אוהבת את יעקב. הוא שומע שיצחק רוצה לברך והוא חושש שיעקב יעשה לו כזה טריק, ולכן הוא נכנס לפני כן ליצחק ואמר לו "בטח יעקב יבוא מחופש וינסה לחקות את קולי, אז תדע שאני אכנס פנימה ואחקה את קולו של יעקב". ואכן כך היה, יעקב נכנס ויצחק לא ידע מי זה. הוא מרגיש שהידיים שעירות והוא שואל: "מי אתה"? ואז "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". זה בדיוק הסימן שהיה אמור להיות לעשו ואכן כך הוא בירך את יעקב.

"הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו"

ניתן ללכת גם בצורה דומה ללא התכנית של עשו ולראות זאת אחרת. מדוע יעקב עצמו לא שאל את אמו על הקול? הרי זה הדבר הראשון שחושדים בו. זה הדבר הראשון עליו יעקב היה צריך לשאול, ומדוע הוא לא שואל?

יעקב ועשו היו תאומים ולא בהכרח שהיה הבדל גדול בקול שלהם. מן הסתם, לא יקשה על יעקב לדבר בצורה הקרובה קצת לעשו. אבל לא ניתן לומר זאת כי יצחק אומר "הקול קול יעקב". לכן כאן נלך בכיוונו של רש"י (כ"ז,כ"ב):

קול יעקב – שמדבר בלשון תחנונים: קום נא. אבל עשו בלשון קנטוריא דבר: יקום אבי.

רש"י לא מדבר על הטונים של הקול אלא על הצורה בה הוא מדבר. אם כך, זו לא ראיה מוכחת. הוא שומע כאן את הסגנון שמתאים יותר ליעקב. אבל אז הוא ממשש אותו ומגלה שזה עשו. הוא מבין כאן שעשו למד לדבר. זה רמוז גם בצורה בה המסורה מביאה את הדבר: "הקל קול יעקב" – הראשון בכתיב חסר והשני בכתיב מלא. זה מרמז שהכוונה היא לצורה העניינית של הקול ולא על איך שזה נשמע באוזן. לכן ליצחק אין בעיה עם הדבר הזה והוא מבין לחלוטין שעשו לפניו.

ניתן לאפשרות הזאת מימד נוסף: נראה שהקול הוא אותו הקול, והראיה לדבר היא שכאשר יעקב נכנס אל יצחק נאמר (כ"ז,י"ח):

וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:

יצחק שואל "מי אתה בני" ואין לו שום סיבה לחשוד. מדוע הוא שואל אותו "מי אתה בני"? כנראה זו הייתה שאלה שגרתית כשאחד התאומים נכנס. אם היה צריך להתאמץ במיוחד יצחק היה אומר: "שלום יעקב". הקול שלהם מאוד דומה ולכן יצחק שואל "מי אתה בני". יעקב עונה לו (כ"ז,י"ט):

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:

זו תשובה מספקת לחלוטין וליצחק ברור שמדובר בעשו. אלה בדיוק הביטויים שיצחק אמר לעשו.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי: (כ"ז,כ')

יצחק אומר "בני" כי הוא רגוע. הוא לא חושד בשום דבר והכל בסדר. הוא יודע שהוא מדבר עם עשו.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא: (כ"ז,כ"א)

רק כאן נכנס הספק אצל יצחק. יעקב מזכיר שם שמיים ולכן יצחק מתחיל לחשוד ומנסה לבדוק במי מדובר (כ"ז,כ"ב-כ"ד):

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו:
וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:
וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי:

יצחק בירך אותו כאשר הוא יודע שזה הוא, ומיד לאחר מכן הוא אומר לו: "אתה זה בני עשו"? זה לא הגיוני! אלא שצריך לפרש כך: אין אדם יותר שמח מיצחק כשהוא שומע ומבין שעשו מדבר אליו בלשון הזאת. אין לו שום ספק שברגע שהוא אומר לו "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" זה הדבר הכי שלם שיצחק אבינו ציפה לו, זה כל מה שהוא רצה ולזה הוא קיווה. לכן על התשובה הזאת הוא שמח מאוד והוא מברך אותו. לאחר מכן הוא לא שואל אותו שוב "אתה זה בני עשו?" אלא הוא אומר לו "אתה זה בני עשו!" – זה מה שרציתי, ויעקב אומר לו "אני". כיצד אנו יודעים שזו לא שאלה? הרי יצחק אמר את זה כבר קודם (כ"ז,כ"א):

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:

כאן יצחק שואל "האתה זה בני עשו", ואילו בפסוק כ"ד הוא אומר: "אתה זה בני עשו!" ללא ה'. הוא אומר זאת כמסקנה שהוא מאוד שמח להגיע אליה ולכן הוא מברך אותו.

ברכת השלטון – הצד הפיסי

יצחק אבינו ידע מי זה עשו. הוא ידע שהוא איש ציד ואיש שדה, וזו מידתו של יצחק אבינו. הוא מתעסק באוכל, בצד הפיסי והגשמי. מהבחינה הזאת יצחק אבינו הוא איש השדה – "ויצא יצחק לשוח בשדה". אומרים חז"ל: "אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה" (בראשית רבתי, ויצא. מדרש תהלים,פ"א,ב'). ודאי וודאי שהוא אוהב את עשו שהוא איש שדה. המשמעות של איש שדה היא לקחת את השדה, את הציד, האוכל, הבארות והמטעמים ולרומם את הכל ולגלות את דבר ה' בדברים הללו בארץ ישראל. יצחק אבינו הוא הבחינה של ארץ ישראל, עולה תמימה, נאסר עליו לצאת מן הארץ – "גור בארץ הזאת" (כ"ו,ג'), הוא צריך להישאר מחובר לארץ ישראל.

יצחק אבינו מבין מראש שלא את הברכה הרוחנית הוא הולך לתת לעשו. את זה הוא יתן ליעקב. לעשו הוא יתן את היכולת להנהיג את המציאות, את ההנהגה המדינית והפיסית, הגבורה, עשו הוא האיש שצד ויודע לחיות על חרבו, לשמור ולהגן, לדאוג לכך שתהיה כאן מדינה, מדינה עם דין – מידתו של יצחק אבינו. יעקב יתן את הרובד הרוחני לכל התפיסה, אבל בשביל היכולת להתחבר אל הארץ צריך מישהו שיעשה את זה בתפיסה הארצית, אך ירומם את הדברים ויקדש את החומר.

לאחר שכל הסיפור נגמר יש עוד ברכה בסיום הפרשה. יעקב נאלץ ללכת פדנה ארם ושם יצחק מדבר אחרת לגמרי (כ"ח,ג'-ד'):

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים:
וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם:

עשו שאל את יצחק: "הברכה אחת היא לך אבי" (כ"ז,ל"ח) – האם אי אפשר לברך שוב? מה הבעיה? בסוף הפרשה יצחק נותן ברכה נוספת ליעקב. ברכת אברהם הייתה מתוכננת ליעקב כל הזמן. הברכה שהייתה מתוכננת לעשו היא ברכת השלטון – "הוה גביר לאחיך", ובזה יש רק ברכה אחת – או שזה גובר או שזה גובר, אי אפשר לומר ששניהם גוברים. זה הדיון שיש בין עשו ליצחק בעניין הזה. לאחר מכן יצחק אומר לעשו: אתה גם תוכל לקבל את ברכת השלטון בתנאי שתוותר על ארץ ישראל – "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך" (כ"ז,מ') – אתה רוצה לקבל שלטון עצמי משלך? אז תעשה זאת בחוץ לארץ. בארץ "ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד (שם)" – תחיה בחרבך על מנת שתעבוד את אחיך. בתור שלטון עצמאי אתה צריך לוותר על הארץ, כפי שבסוף עשו עושה – "וילך אל ארץ" (ל"ו,ו').

יצחק מקרב מאוד את עשו כי הוא איש העשייה והוא נקרא בשמו על שם העשייה. לכן הוא רוצה לתת לו את ברכת השלטון – ברכת הבכורה. לכן חשוב כל כך ליצחק הסיפור של האוכל. הוא לא מחפש את האוכל בשביל עצמו. אדם כזה לא היה מוקרב על גבי המזבח. יצחק אבינו הולך ולוקח הכל כדי לרומם את אותה קדושה בארץ, ביכולת של ההנהגה הפיסית של הדברים. והנה כאן קורה דבר נפלא: הוא יודע שיעקב הוא משהו עליון יותר ברמתו הרוחנית, וכעת בסוף ימיו (כך לפחות יצחק חשב – "לא ידעתי יום מותי") הוא שומע את עשו מדבר ומגלה שהוא למד לדבר כמו שצריך. לכן הוא אומר: "ב"ה, הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" ומברך אותו. עשו למד סוף סוף, אז נכון שהביטוי "ה' אלוקיך" מזכיר את הבן הרשע באגדה, והביטוי "אשר הקרה" מזכיר את "אשר קרך בדרך", אבל יצחק אבינו רואה שהוא מתקדם, ולכן לא היה לו ספק בקולות, אלא רק בלשון, בצורה בה הוא מדבר. הוא לא חשב שיעקב ילך ויעשה דבר כזה, הרי הוא איש תם יושב אוהלים. לכן הוא לא היה צריך למשש יותר מידי. הוא ממשש ואומר: זכיתי! יצחק רואה לנגד עיניו דמות שלימה – קול יעקב וידי העשייה של עשו. זו באמת דמות שלימה, כך התורה תופסת אותה.

כוונת הקב"ה

זו הייתה עומק הכוונה האלוקית במהלך הזה. אם הקב"ה היה מגלה ליצחק שבאמת יעקב צריך להיות הבכור, יצחק היה מברך את יעקב כיעקב, כלומר הצד הרוחני מנצח. אבל הקב"ה רצה שיצחק אבינו יברך את יעקב בתור עשו, שזו תהיה דמות כזאת של קול יעקב וידי עשו – זו הדמות השלימה. כאשר יש קול יעקב אז מנצחים את הידיים של עשו. בצורה מחודדת יותר: כאשר הקול קול יעקב זוכים לכך שיש לנו גם ידי עשו. זה מה שרבקה רצתה, שיעקב יוכל לנהל גם את העניינים הארציים ולא רק את העניינים הרוחניים המנותקים. יצחק מנותק מחיי העולם הזה בבחינה הזאת ולכן הוא רוצה שדווקא עשו יעשה את זה. יצחק כבר לא חי איתנו במציאות הזאת, הוא חי במושגים אחרים לגמרי, ועשו הוא זה שיוכל להתחבר אל אותו שדה. לכן הוא מבקש להביא את המטעמים, ועל המטעמים מברכים. יעקב נכנס ויצחק מריח את ריח בגדיו. אומרים חז"ל: והרי אין ריח רע יותר משטף העיזים! אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן (רש"י,כ"ז,כ"ז). במציאות הפשוטה, יצחק מריח את ריח הבגדים ואומר ליעקב (כ"ז,כ"ז):

… רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה':

זהו ריח שדה אשר ברכו ה'. הברכה היא מהקב"ה, זו שדה מבורכת ואת זה יצחק מחפש. זה מה שאמור לבטא עשו מבחינתו, הוא איש השדה שיקבל ברכה והוא צריך להבין שברכו ה'. תביא את המטעמים והאוכל ונרומם אותם, והקב"ה מברך את הדבר הזה.

עניינה של ארץ ישראל

רבקה מוסיפה ליעקב ביטוי. יצחק אמר לעשו (כ"ז,ד'):

וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת:

רבקה מצטטת אותו ומוסיפה תוספת קלה (כ"ז,ו'-ז'):

וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:
הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי:

רבקה מוסיפה שזה "לפני ה'". מדוע? הביטוי "לפני ה'" בתורה הוא ביטוי שמבטא את ארץ ישראל, "הארץ אשר לפני ה'". זה בדיוק מה שאומרת לו רבקה: אתה אמור לקבל את הארץ ואת השלטון בארץ בכדי שזה יבוא לידי ביטוי בצורה האמיתית. זה עניינה של הארץ, לגלות את רצון ה' שצומח מן האדמה, לדעת שהשפע מגיע מהקב"ה.

יש עוד דבר אחד שהתורה מזכירה את טעמו הטוב, וזהו המן. זה בדיוק הרעיון כאן. המן הוא השפע הגשמי שיורד לעם ישראל אבל כולם מבינים שהוא מגיע מן השמיים. זה כל כך חשוב לעם ישראל בהכנה שלהם לקראת הכניסה לארץ. עם ישראל עומד להיכנס לארץ ועוד מעט הוא יעבוד בארץ ויוציא בעצמו לחם מן הארץ, והוא יכול לחשוב ולטעות שזה מן הארץ, מן המציאות וזה שלו ומכוחו. לכן מחנכים אותו שנים במדבר, שהלחם הזה שבא מן הארץ, יסודו הוא בלחם מן השמיים, ומי שמוציא לחם מן השמיים הוא גם זה שמוציא לחם מן הארץ. זו החכמה הגדולה: להוציא לחם מן הארץ ולהבין שזהו בעצם לחם שמימי. זה קידוש החומר וזו עניינה של הארץ. זהו פשר המטעמים כאן – להכניס את הקדושה בדיוק בצורה הזאת.

המדרש דורש (בראשית רבה,ס"ו,ג'):

מטל השמים, זה המן שנאמר (שמות טז) ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

יש כמה דרשות בחז"ל, ועניינן הוא לבטא את קידוש כל האוכלים הללו לקרבנות, לנסכים וכו'. זה מתחיל מהמן במדבר ומהמים שמגיעים מאותה באר ניסית שמלווה אותם, הקב"ה שמוציא מים מן הצור ומן הסלע, הוא זה שגם דואג שייצאו המים מסלעיה של ארץ ישראל. לכן יצחק אבינו לא מוטעה מבחינתו אלא הוא כל כך שמח, ולכן הוא אומר: "אתה זה בני עשו!" זו הצורה השלימה שאותה רציתי. הוא לא אומר זאת בסימן שאלה בפעם השנייה אלא בקביעה, משום שכל כך טוב לו עם הדבר הזה, עד שמתברר שהייתה כאן טעות – זה לא מעניין את עשו, הוא מבין שיעקב הוא זה שקיבל את הברכה המיועדת לעשו, והוא מבין שזו הכוונה האלוקית, ועשו יהיה גביר בארץ אם יידע איך להתנהג בארץ. זו הצורה היותר שלימה שבסופו של דבר מתגלגלת ע"י תפיסתה של רבקה, שקבלה את זה מהקב"ה. זהו צירוף אמיתי ונכון של קול יעקב וידי עשו, היכולת לחבר את קול יעקב עם הידיים, ואז יש הופעה שלימה של הצורה הזאת משום שמתברר שהידיים בלי הקול בסופו של דבר לא מחזיקים מעמד, והקול נותן את המשמעות והיכולת גם לידיים להחזיק בצורה נכונה.

---

¹ פירוש זה נאמר מפי רב כלשהו בשיעור ברדיו, אך לא ידוע מיהו הרב ומהו מקורו של הפירוש.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *