יציאת צדיק מהעיר עושה רושם

מעובד ע"פ שיעור מפי הרב מנשה וינר. ערך: שחר שטרן (לא עבר את הגהת הרב)

הפרשה פותחת בתיאור יציאתו של יעקב מבאר שבע (כ"ח,י'):

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה:

רש"י מביא את דברי חז"ל המפורסמים:

אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה.

לכאורה היה הכתוב צריך לומר רק "וילך יעקב חרנה". אין משמעות לזה שהוא יצא מבאר שבע, הרי לא מספרים לנו מה קרה בבאר שבע ואין לזה שום משמעות. ברור לנו שעצם זה שהתורה הזכירה שיעקב יצא מבאר שבע בא לדרשה, ורש"י בא ללמד על דבר שעושה רושם – יציאת הצדיק מן העיר. רש"י מביא ראיה לדבר ממקום נוסף:

וכן (רות א ז) ותצא מן המקום, האמור בנעמי ורות.

נשאלת השאלה: מדוע רש"י מוסיף שזה נאמר אצל נעמי ורות?

שאלה נוספת: רבים מתייחסים למושג הזה של יציאת צדיק מן העיר, הוא היה הודה זיוה והדרה, וכשהוא יוצא העיר מתפוגגת מקדושתה, וזו ודאי אמירה נכונה, אך היא לא רלוונטית לסיפור שלנו, הרי יצחק כן נשאר שם בעיר! הוא יושב שם ויעקב הלך. והאם כעת לא נשאר שם כלום?

המצבה

כאשר יעקב מגיע הוא לוקח מאבני המקום ומופיע סיפור הסולם שהוא רואה בחלום. בסופו של דבר הוא לוקח אבן ומקים אותה מצבה, יוצק שמן ונודר את הנדר שלו (כ"ח,כ"ב):

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

הדבר הזה גם מצריך הסבר, כיצד יעקב אבינו בונה מצבה? הרי נאמר (דברים,ט"ז,כ"ב):

וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ:

הקב"ה שונא מצבות! כיצד ניתן לומר דבר כזה? כיצד הקב"ה שונא מצבות אם האבות עשו מצבות? חז"ל מסבירים שהקב"ה שונא מצבות כי עובדי עבודה זרה עשו מצבות. והרי הם עשו גם מזבחות?! אם כך, מה בדיוק ההבדל? רש"י שם שואל את השאלה הזאת:

ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה.

באמת פעם המצבות היו אהובות על הקב"ה, אבל אח"כ הם עשו אותן חוק לעבודה זרה ולכן הוא חזר ושנאה. ומדוע המצבות נאסרו ואילו המזבחות לא נאסרו?
ננסה להסביר בכיוון אחר מכיוונו של רש"י.

יעקב מקים את המצבה הזאת והרושם שעולה מן הפסוקים הוא שיעקב מתעורר מהחלום, לוקח את האבן ושם אותה מצבה, כאילו שבעקבות החלום הוא מקים את המצבה הזאת. והרי לכאורה אין קשר בין החלום לבין המצבה הזאת. אבל מהפסוקים עולה שיש קשר, ואולי זה יתן פתח להבנת העניין.

יציאה שעושה רושם

בלי ידיעה מוקדמת בעניין יציאתו של יעקב מבאר שבע, התמונה העולה לנגד עינינו היא של אדמו"ר מפורסם שעוזב את העיירה ועולה לארץ ישראל, ואז זה עושה רושם כי הוא יוצא מן העיר וכל העיירה מלווה אותו ועושים לו כבוד. אבל בסוף הפרשה הקודמת היה סיפור אחר שבעקבותיו יעקב בורח על נפשו, עומדים להרוג אותו, אף אחד לא מלווה אותו, כי אם מישהו היה מלווה אותו יתכן ועשו היה תופס אותו. האם זה "יציאת צדיק מן העיר עושה רושם"? אדרבה, במצב שכזה יותר קשה להבין מה העניין להגיד כזה דבר?

את זה רש"י בא להגיד לנו מהסיפור ברות, משם ניתן להביא ראיה חזקה בפסוקים (רות,א',ז'):

וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁמָּה וּשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ עִמָּהּ וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה:

גם כאן כתובה אותה לשון. מה זה מוסיף על "ויצא יעקב מבאר שבע"? אלא שכאן הדברים מוכחים מאוד, צריך לראות את הפסוק בהקשר שלו (שם,ד'-ו'):

וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים:
וַיָּמוּתוּ גַם שְׁנֵיהֶם מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ:
וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב כִּי שָׁמְעָה בִּשְׂדֵה מוֹאָב כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם:

היא קמה ושבה משדה מואב. כעת היא כבר עשתה עלייה והגיעה לארץ. בפסוק הבא כתוב שהיא יוצאת מן המקום בו היא הייתה. זה לא סדר הפסוקים שצריך להיות, הרי היא כבר שבה! קודם יוצאים, ואח"כ שבים אל המקום שממנו יצאנו בהתחלה. כאן הפסוקים ודאי באו להדגיש שקודם היא באמת שבה, ורק אז מתברר שהיא יצאה מן המקום. היציאה הזאת עשתה רושם. רק כאשר היא לא שם מתברר לכולם שהיא יצאה מן המקום. גם שם ניתן לחשוב שזה עשה רושם עצום, אך לא! הם יצאו משם בבושת פנים ללא שום דבר, וגם על יציאה עלובה שכזאת הפסוקים באים לומר שהיא עושה רושם. זו גם כוונת סדר הפסוקים, לקח קצת זמן לקלוט שהיא נעלמה משם ולכן רק אז זה עושה את הרושם.

גם יציאת יעקב אינה נראית יציאה מכובדת כי הוא נאלץ לברוח. לאחר שהוא כבר ברח אומרת לנו התורה: דעו לכם שיעקב יצא מבאר שבע וזה עשה רושם גדול מאוד. גם אם ברגע היציאה זה עדיין לא הורגש, הרושם הוא רושם גדול מאוד.
מהו הרושם הזה אם יצחק עדיין נשאר בבאר שבע?

המעבר מיצחק ליעקב

קל לנו מאוד להתחבר אל גדולתם של האבות. אברהם אבינו הוא האדם הגדול שבענקים, מתמודד עם המלכים, מקריב את בנו בעקידה, הולך להציל את לוט וכו'. זו עוצמה גדולה מאוד. גם אצל יצחק אבינו לא נמצא חטאים. אמנם הוא מנותק מן העולם אך הוא תמים מידי לעולם הזה. גם ליעקב אבינו יש עוצמה וגדלות, עוצמה מוסרית מאוד. כאשר הוא עבד בבית לבן, הוא שמר ביום ובלילה, בקיץ ובחורף, אדם עם עוצמות גדולות. אך כאשר מגיעים לשבטים יש ממש קטסטרופה, הכל זה חטאים לכאורה: ראובן עם הפילגש, יהודה עם הסיפור של תמר, שמעון ולוי עם מה שהם עושים בשכם, שאר האחים בכל סיפור מכירת יוסף ומה שמסביבה, יוסף שמסלסל בשערו וכו'. אלו דברים שנראים קשים מאוד – זה מה שהם עושים? מאוד קשה להבין את הפער הגדול הזה.

יש מצוה אחת אותה השבטים כן עושים וזו התשובה – התיקון. חז"ל אומרים שראובן עסוק בשקו ובתעניתו (בראשית רבה,פ"ה,א'), יהודה אומר צדקה ממני (מסכת סוטה דף ז' ע"ב). זו היכולת לעשות תשובה ולתקן ועם זה אפשר להמשיך הלאה, גם אם נופלים אפשר לתקן. מעל גבי הדבר הזה נמצאים האבות, שהם באמת משהו מיוחד. הקב"ה בוחר לו צדיק אחד עליון שאיתו אפשר להתנהל: "אחד היה אברהם", וכך גם בדורם של יצחק ויעקב. אבל אח"כ בא החידוש הגדול שהקב"ה מתגלה ובוחר לא רק בצדיק אחד אלא גם באומה, בציבור. צבור – צדיקים בינונים ורשעים. אין ציבור שכולו צדיקים אלא יש מדרגות. כיצד ניתן לנהל כך ממלכת כהנים וגוי קדוש, ציבור שלם? כאן יש נקודה אחת והיא שאמנם לא כולם צדיקים אך יש להם אפשרות לחזור בתשובה ולתקן. זו הצורה אותה התורה מציינת לנו, שהאבות הם צדיקים, כל אחד מהם הוא צדיק עולם, ואילו אצל השבטים יש נפילות, אך יש את האפשרות לתקן ולשוב בתשובה. זה נותן כוח עמידה גם לציבור שלם.

בתקופה בה הקב"ה נמצא עם האבות, הקב"ה נמצא כל פעם רק עם אב אחד. הקב"ה לעולם לא מתגלה לשני אבות במקביל – זו הנהגה של יחידים. כשהקב"ה מדבר עם אברהם אבינו הוא לא מדבר עם יצחק, סוג ההנהגה בה הקב"ה מנהיג את העולם מתאימה למידתו של אברהם אבינו – מידת החסד. כשהוא עובר אל יצחק אבינו זו הנהגה אחרת לגמרי – מידת הדין, פחד יצחק. כשהוא נמצא עם יעקב זו הנהגה אחרת. אין דבר כזה שהקב"ה יהיה עם שני אבות בעת ובעונה אחת. המעבר בין אברהם ליצחק נמצא בסוף פרשת חיי שרה (כ"ה,י"א):

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי:

רק לאחר מות אברהם הקב"ה נמצא עם יצחק. כך גם במעבר בין יצחק ליעקב, כשהקב"ה עובר ליעקב הוא לא חוזר ומתגלה ליצחק יותר. יצחק אבינו מבחינה מסוימת בשלב הזה של חייו כבר לא נמצא איתנו, הוא עיוור ועיוור חשוב כמת. זה מה שאומרים כאן הפסוקים וזה גם מה שאומר כאן רש"י. הודה זיוה והדרה אלו ביטויים של שכינה. כעת הקב"ה יוצא מן העיר. מדוע? כי הקב"ה הולך עם יעקב. כיצד אנו יודעים זאת? שהרי נאמר (כ"ח,ט"ו): "והנה אנכי עמך". כעת הקב"ה נמצא עם יעקב ולא נמצא עם יצחק. גם אצל יעקב קורה דבר דומה. חז"ל מספרים על תקופה ארוכה בה הסתלקה ליעקב רוח הקודש, בכל התקופה בה יוסף נמצא במצרים. מדוע? כי הקב"ה נמצא עם יוסף ונסתלקה השכינה מיעקב אבינו. יוסף הוא החוליה המקשרת בין האבות לבין הבנים, הוא גם אב וגם שבט. כעת הקב"ה נמצא עם יעקב ואין כבר את יצחק – "פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה". זה תיאור של גילוי שכינה והשכינה כאן מלווה את יעקב.

תיאור הסולם

התיאור שהקב"ה נמצא עמו זה גילוי הופעה של שכינה שמתלווה עמו. בתיאור הסולם יעקב רואה מלאכי אלוקים עולים ויורדים. אין עוד סולמות שמופיעים בתנ"ך, ויש להבין מהי המשמעות שלו?
אומר רש"י (כ"ח,י"ז):

כי אם בית אלהים – אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש, שבאר שבע עומד בדרומה של יהודה, וירושלים בצפונה בגבול שבין יהודה ובנימין, ובית אל היה בצפון של נחלת בנימין בגבול שבין בנימין ובין בני יוסף, נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים.

מה בדיוק פשר הדבר הזה "אמצע שיפועו"? הרי בסולם יש שתי נקודות חשובות – הרגליים שלו וראשו. מהי משמעות אמצע שיפועו? נראה שירושלים לא תופסת כאן מקום חשוב וראוי.

רש"י גם מוסיף (שם):

אומר אני שנעקר הר המוריה ובא לכאן.

מה רש"י בא לומר לנו כאן? המקום זהו מקום מיוחד שלא צריך לומר דבר יותר מ"המקום". יש כאן דבר מרתק מאוד. בקריאת הפסוקים אנו רואים שהאבן אותה יעקב שם מצבה מודגשת מאוד. לאחר מכן נאמר (כ"ט,ב'):

וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר:

מדוע "האבן" בה"א הידיעה? התורה באה לומר שזו אותה האבן. התורה רוצה לקשור בין האבנים הללו. לאחר מכן יעקב גולל את אותה אבן.

יש כאן תיאור מרתק מאוד. אומרים חז"ל (בראשית רבה,פ"ב,ו'):

ויעל מעליו אלהים, אמר ר"ל האבות הן הן המרכבה שנא' (בראשית יז) ויעל אלהים מעל אברהם ויעל מעליו אלהים (בראשית כח) והנה ה' נצב עליו, ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך, יצק עליה שמן, כמלא פי הפך.

האבות מרכבה למקום. יש כאן אבן ועליה מונח ראשו של יעקב אבינו. משני הצדדים ישנם מלאכים עולים ויורדים. מתחת לאבן הזאת יש מים – הבאר. הרב מדן מסביר¹ שמדובר בסולם של צַבָּעים בצורת:∧. זה מסביר כיצד מלאכי אלוקים עולים ויורדים, וגם כיצד אמצע שיפועו מקבל משמעות. הרגליים עומדות בבאר שבע, ראשו נמצא כנגד בית אל, ואמצע שיפועו נמצא כנגד ירושלים. ירושלים קבלה עליית מדרגה.

בקודש הקדשים יש את אבן השתייה, מתחתיה יש את המים, התאום. מעל האבן מונח הארון עם דבר ה' בתוכו. מעל הארון ישנם שני כרובים אשר נמצאים משני הצדדים, והם פורסים כנפיים אחד אל השני, סוככים בכנפיהם. הקב"ה נמצא שם ומדבר מבין שני הכרובים.

זה בדיוק התיאור כאן אצל יעקב אבינו. יש כאן אבן על המים, ומעליה יש סולם לכאן ולכאן עם מלאכים. בביטוי של המקדש המלאכים הם הכרובים, והקב"ה ניצב עליו – על יעקב. ראשו של יעקב נמצא בדיוק במקום בו נמצאים הלוחות, המקום ממנו הקב"ה מדבר. זהו תיאור של קודש הקדשים בדיוק. לכן אומר רש"י שזה תיאור של בית המקדש. זה המראה אותו רואה יעקב בחלום, ולכן הוא מקים מצבה.

מזבח ומצבה – הראיה והשמיעה

מה ההבדל היסודי בין מצבה למזבח? מצבה זה המקום שעליו אין להקריב קרבנות. קרבנות קשורים למזבח, ומזבח הוא חיצוני, זה המקום בו רואים. עניינו העיקרי של המזבח הוא האש, שנראית לעיני כולם. לכן הוא לא נמצא בתוך ההיכל אלא בחוץ, בחצר, כולם יכולים לראות את המזבח הזה. המצבה עניינה כמעט הפוך, היא פנימית ואסור להקריב עליה קרבנות. במצבה אתה לא רואה כלום, אתה בא רק כדי לשמוע, לשמוע את דבר ה' שמדבר מעל המצבה. מצבה מלשון "והנה ה' נצב עליו". לכן יעקב מקים מצבה. הוא רואה בסולם שה' נצב עליו ולכן הוא מקים מצבה. לסולם יש רגליים וראשו מגיע השמימה. יעקב אבינו לוקח את האבן ושם שמן על ראשה. המצבה מבטאת בדיוק את אותו סולם שהוא רואה. הסולם מגיע עד השמים ויעקב שם שמן. "שמן" – גימטרייה "שמים". זה מה שיעקב רואה והוא מבין שזו הופעת שכינה והקב"ה מדבר דרכו. הקב"ה מדבר תמיד עם האבות ולא עם האמהות. הדיבור הוא קודש הקדשים, מקום הדביר, וזה תפקיד האבות. בפרשה הקודמת נאמר (כ"ה,כ"ג):

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:

אומר רש"י: ע"י שליח. לא יתכן שהקב"ה דיבר אל רבקה. הוא לא רצה שזה יגיע אל יצחק אך הוא לא מדבר אל רבקה ישירות.

עובדי עבודה זרה שעשאוה חוק לעבודתם ערבבו את הדבר הזה. להיכנס פנימה לקודש הקדשים ולהקריב שם קרבנות ולהגיד שאני רואה שם משהו – זהו חילול ה' הכי גדול שיש. האבות עשו מצבות אך מעולם לא הקריבו על גבי המצבות אלא יצקו שמן. להקריב זה על גבי המזבח, המקום בו רואים. המצבה היא המקום בו מדברים. כשיעקב יחזור בחזרה לארץ זה מאוד בולט (ל"ה,א'):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ:

וכן בהמשך (ל"ה,ז'):

וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו:

המזבח זה המקום שנגלה, שרואים בו. לאחר מכן יעקב עושה גם מצבה (ל"ה,י"ג-ט"ו):

וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ:
וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל:

מודגש כאן שהמצבה היא "במקום אשר דבר איתו". רש"י אומר שם שהוא לא יודע מה בא ללמד הביטוי "במקום אשר דיבר איתו". ביטוי זה מופיע שם שלוש פעמים ומודגש מאוד שהמצבה היא המקום בו הקב"ה דיבר איתו, ואילו המזבח הוא המקום בו הוא ראה. יש שלבים: אתה נכנס למקדש ובתחילה אתה נפגש בצורה החיצונית – במזבח, שם אתה עוד רואה. בדרגה הפנימית יותר אתה מבין שאתה לא רואה אלא אתה בא רק לשמוע.
זה סדר ההופעה של הדברים: כשאתה פוגש באדם אתה קודם כל רואה אותו, אתה רואה את החיצוניות שלו. כשהוא מתחיל לדבר אתה שומע אותו מבפנים, החלק הפנימי שלו.
הבן הראשון נקרא "ראובן" כי ראה ה', והבן השני "שמעון" כי שמע ה', הראיה קודמת לשמיעה, האות ע' קודמת לאות פ' ועוד דוגמאות נוספות בעניין הזה. השמיעה היא פנימית יותר, אתה לא מסוגל לראות פה שום דבר, הקב"ה ניצב ומדבר. יעקב אבינו ראה כאן את דבר ה' והוא לא מקריב קרבנות אחר כך. יש כאן תיאור של קודש הקדשים, הוא המקום בו נמצאות עשרת הדברות, דבר ה'. קודש הקדשים נקרא דביר מלשון דיבור. זה מה שרואה יעקב וזה הסולם שהוא רואה.

יעקב והשכינה

זה הרושם הגדול שנעשה כשיעקב יצא מן העיר, השכינה הייתה עמו. יעקב אבינו יוצא כעת לגלות וזה בדיוק מה שיקרה לאחר מכן לעם ישראל. כשעם ישראל גולה, בכל מקום שגלו, שכינה גלתה עמם, וזה עושה רושם. כשעם ישראל גלה מארץ ישראל, גם הקב"ה לא נמצא בה ולכן הארץ שוממת. קודם כל יוצאים ואז הרושם נשאר, מתברר שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם. יתכן והכוונה שהיא משאירה את רישומה באותו מקום, שכעת חסר שם משהו חשוב, וזה רע מאוד לאותו מקום. לכן לא משנה אם הצדיק יצא בתופים ובמחולות ועשו לו ליווי מכובד או שהוא ברח מן העיר – השכינה יצאה מאותו מקום. את זה רואה יעקב ולכן הוא מקים מצבה: "והנה ה' ניצב עליו", "והנה סולם מוצב ארצה". הסולם הזה שמוצב ארצה זה עניינו של יעקב, וזו היכולת לחבר שמיים וארץ, מלאכים עולים ויורדים ונפגשים ומדברים. יעקב לאחר מכן מבין שהוא קיבל את הכוח הזה לדבר עם הקב"ה ע"י מלאכים שעולים ויורדים, ולכן לא תהיה לו שום בעיה לשלוח מלאכים לפניו. ליעקב יש שליחים שהם מלאכים ממש, הוא אף יודע להיאבק עם מלאך ולהתגבר עליו. זה מה שהוא רואה, וזה מה שהקב"ה מראה לו בחלום המיוחד הזה – שהשכינה עכשיו נמצאת עמו. מבין יעקב שהוא יוצא לגלות והשכינה עמו, אך זה לא המצב הרצוי. המצב הראוי הוא ששכינה תהיה עמנו בביתנו הקבוע – בית אלוקים. יש כאן תהליך, וזהו הנדר של יעקב – שאם הוא חוזר מכל המסע הזה אז ניתן לקבע את הדברים במקום הזה.

אלו השלבים – אברהם יצחק ויעקב. יעקב משלים את התמונה בהקשר הזה כאשר הוא חוזר על הסיפורים של אברהם. הגמרא במסכת פסחים (דף פ"ח ע"א) אומרת:

ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו', אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר (בראשית כב) אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר (בראשית כח) ויקרא את שם המקום ההוא בית אל.

אברהם הוא הר גבוה, אברהם טיפס עד למעלה, צעד ענק. הבעיה היא שאף אחד לא יכול לעמוד שם בשפיץ למעלה, ולכן צריך ליישר את השטח ולחרוש איזושהי שדה בה יהיה אפשר לעמוד. "מי יעלה בהר ה'" זו מדרגה אחת, "ומי יקום במקום קדשו" – זו מדרגה שנייה, מי מסוגל להישאר לעמוד שם, זה תמיד דבר מאוד קשה. זה מה שעושה יצחק אבינו. אבל שדה זה עדיין לא קביעות, זה לא מקום ישיבתו של האדם. בא יעקב ועל אותה שדה מקים כבר בית, בית כביטוי למקום המקבע, ולכן המקום נקרא "הר הבית", הבית שבסופו של דבר משלים את התמונה של ההר. זה גם רמוז בפרשת הבארות. אברהם אבינו חפר בארות, ואלו המים שמתחת למקדש. הפלישתים עשו שני דברים: א. סתמו אותם. ב. מלאו בהם עפר. יש מילוי עפר ויש גם סתימה מלמעלה. יצחק בא, חופר שוב את הבארות ומוציא את כל הסתימות. ליעקב נשאר רק לגול את האבן מעל פי הבאר, זה הכיסוי. זו בדיוק ההשלמה של הדברים. אלו אותן בארות ואותה משמעות רוחנית ואלו השלבים בדרך להשראת שכינה בעם ישראל.

---

¹ בשיחה על פרשת ויצא – "בית אל", בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון:
http://www.etzion.org.il/vbm/update_views.php?num=1332&file=/vbm/archive/9-parsha/08vayetze.rtf

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *