עת לשבת
ביקש יעקב לישב בשלווה
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן1:
ועוד נדרש בו: "וישב" – ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה2:
דומה שמאז בא יעקב לארץ כנען, הצרות לא מפסיקות לרדוף אותו. קראנו על כך בפרשה הקודמת, וביתר שאת, בפרשת וישב. ביקש יעקב לישב בשלווה, אך השלווה ממנו והלאה: שנאת האחים; "מות יוסף" – אסון שממנו יעקב לא מתאושש; מות בניו של יהודה; הביזיון של יהודה שתחילה בא על הקדשה ולבסוף התברר שבא על כלתו.
בעומק העניין, יעקב זה עתה חזר מגלות ארוכה, שב אל אביו ומבקש לישב בארץ ולמלא שם את ייעודו. והנה נפתחת שרשרת של מאורעות שגוררת את בית יעקב אל גלותו הראשונה ואל השעבוד.
אך בתוך פרשיית "רוגזו של יוסף", באה פרשת בית יהודה, שיש מקום להבין את המסר העולה ממנה, והקשר שלו למכלול פרשיות יוסף.
מעשה תמר
תמר איננה נקלטת בבית יהודה. מהבן הראשון אין לה זרע. הבן השני לא מאפשר לה להעמיד זרע, ויהודה מסרב לתת לתמר להינשא לבנו השלישי. תמר עשויה להישאר עגונה כל ימיה, עד שמתה אשת יהודה, ובדרך עקלקלה תמר זוכה להתעבר מיהודה. ועדין, כמעט מקיץ הקץ על תקוותיה, יהודה דן אותה לשריפה, וברגע האחרון היא ניצלת.
גם סיפור ההצלה מופלא. תמר מחדשת שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש, ובלבד שלא ילבין פני חברו ברבים. גם יהודה מצדו, מגלה תכונת נפש לא כל כך מצויה: במקום לכסות על מעשהו, הוא מודה, תמר יולדת לו את פרץ וזרח, והאווירה הכללית היא שדבר לידתם של פרץ וזרח הינו פרי מעשים שנעשו לשם שמים, מתוך אצילות נפש, ולא מתוך חטא והפקרות.
בסופו של דבר מתברר שהאישה שנדחתה שלוש פעמים מבית יהודה, היא הראויה להקים זרע ליהודה בכבודו ובעצמו.
אולם אנו יודעים שההשלכות של מעשה זה חורגות הרבה מעבר למגמה של הקמת זרע ליהודה, והן מובילות אותנו להקמת בית המלכות של עם ישראל, דבר שיתברר רק במגילת רות ובספר שמואל.
רמז לכך ניתן למצוא כבר בסיפור המופיע בתורה, אודות העירבון שנותן יהודה ל"קדשה" – המטה והחותם, שהם מסימני המלכות.
גם סיפור תולדותיו של יוסף מבטא השתלשלות אירועים המובילים הרבה מעבר לכוונות האישים הפועלים אותם. נעיין במספר הקבלות בין סיפורו של יוסף לסיפורו של יהודה:
* יוסף חולם על דברים הרומזים למלכותו העתידית, אלומות התבואה וההשתחוויה של השמש, הירח והכוכבים אליו. תמר מקבלת, כאמור, עירבון שרומז למלכות שתצא ממנה.
* חלומותיו של יוסף משמשים גורם פעיל בתהליך התגשמותם. הם מביאים למכירתו של יוסף, ובסופו של דבר, לעלייתו למלכות. אצל תמר, העירבון שקבלה מוביל להתגשמות התוכן הרמוז בו. תמר מוסרת אותו ליהודה, והוא מודה: "צדקה ממני".
* במכירתו של יוסף לעבד בקשו אחיו לסתום את הגולל על חלומות המלכות שלו, והתברר שדווקא מכירתו הובילה להתגשמות החלום. אף אצל תמר, יהודה מנסה לנתק אותה מביתו, ודווקא מאמצים אלו הובילו לכך שתמר תזכה לזרע מיהודה בעצמו.
בשני המקרים פעלה יד ה' והביאה לתוצאות שהנפשות הפועלות יתכן ולא ציפו להם ולא ידעו עליהם עד יום מותם. כאשר יוסף מתוודע לאחיו, הוא מציג את ההבנה שלו לכל התהליך3:
וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
יוסף מבין שיד ה' סובבה את האירועים במטרה להחיות את המשפחה בכבוד בשנות הרעב. האם יוסף ידע מה שמשה רבנו ידע? – יוסף נשלח מעמק חברון, מעצתו העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך"4!
יהודה ותמר ראו איך הנסיבות הובילו אותם באופן מופלא להקמת זרע שיבנה את בית יהודה. אך האם הם צפו את מלכות בית דוד שתצא מהם? – על כך אפילו משה רבנו לא כתב בתורה!
מן האבות אל השבטים
עד פרשת וישב, עסקנו בתולדות חייהם של היחידים, בעיקר האבות. תולדות חיים אלו מאופיינים במעש רב ובלקיחת העניינים לידיים. בפרשת וישב אנו עוברים לדבר על תולדות חייהם של השבטים, וכאן נראה שבולטת יותר יד ה'. לאדם נדמה שהוא פועל, אולם באמת הרי הוא בבחינת: "וישב". מתחת לפני השטח פועלים זרמי ההשגחה הא-לוקית, ומה שנדמה לאדם כהצלחה, מתגלה בסופו של דבר ככישלון, ומה שנראה לו כירידה, מתברר כעבור זמן כעליה רבתי.
כך תיארו במדרש את היחס בין מחשבות בני האדם לעומת מחשבת ה'5:
רבי שמואל בר נחמן פתח: (ירמיה כט) "כי אנכי ידעתי את המחשבות". שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה – והקב"ה היה עוסק: בורא אורו של מלך המשיח. "ויהי בעת ההיא וירד יהודה", (ישעיה סו) "בטרם תחיל ילדה", קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון, ויהי בעת ההיא, מה כתיב למעלה מן הענין והמדנים מכרו אותו אל מצרים.
השבטים ואביהם היו עסוקים בענייני ההווה, והקב"ה סלל בעת ההיא את הדרך לאחרית הימים, דרך אותם מאורעות שהשבטים ראו אותם רק מנקודת המבט ההווית.
וישכחהו
יתכן וניתן להסביר לאור זאת מדרש תמוה6:
ד"א: "בכל עצב יהיה מותר", זה היה יוסף שנצטער בבית האסורים, והיה לו יתרון: "ויוסף הוא השליט". "ודבר שפתים אך למחסור", על ידי שדבר בשפתותיו ואמר: "כי אם זכרתני אתך", א"ל הקב"ה: חייך, הואיל שדברת בשפתותיך דברים שלא כראוי, חייך שאתה עושה עוד בבית האסורים שתי שנים, שנאמר: "ויהי מקץ שנתים ימים".
וכי אסור לו ליוסף לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקו ולפעול להוצאתו מבור הכלא?! האם היה אמור לסמוך על הנס בלבד?
נראה שיוסף היה צריך להבין שגלגוליו והתהפוכות שעבר לא נועדו להשגת מטרה מזערית של יציאתו מן הכלא בלבד. דווקא יוסף היה אמור להבין שפרשת השבוע היא: "וישב": אל לו להסתפק בקטנות ולפעול להשגתן, אלא עליו לשבת ולהמתין ליד ה' שתנחה אותו לגדולה שאליה נועד. יוסף לא קלט זאת, ונשאר לשבת שנתיים, עד שה' גלגל את יציאתו מבור הכלא היישר אל כיסאו של המשנה למלך מצרים.
בהמשך, יוסף למד את הלקח, ועל כן לא מיהר להודיע לאביו על הקורות אותו ועל המעמד שהגיע אליו. כעת יוסף כבר הבין שיד ה' מכוונת את האירועים למגמות עליונות, וכדי לפעול עם א-ל עליו לסגל את מידת הענווה. יוסף ממתין לשעת כושר שה' יגלגל לפתחו, וגם אז לא מיהר להתוודע לאחים, עד שהתברר ששבו בתשובה שלמה ואז האיחוד המשפחתי הופיע בהתאם למגמה הא-לוקית.
1 בראשית ל"ז, א.
2 רש"י.
3 מ"ה, ה-יא.
4 רש"י, ל"ז, יד.
5 בראשית רבה פרשה פ"ה.
6 מדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ, סימן ב'.