מעֵשָׂו לר' מאיר
ערך: יעקב קופל.
רשימת האלופים
לקראת סוף הפרשה הקודמת מופיעות תולדותיו של עשו. הרשימה ארוכה ומרשימה ומכילה אלופים רבים. כמו כן הרשימה מכילה גם מלכים רבים, והפסוק המקדים רשימה זאת, הוא המפליא מכולם (ל"ו, ל"א):
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מְלָךְ מֶלֶךְ לבני ישראל.
כל הרשימה הזאת שייכת לזמן שקדם להמלכת מלך על ישראל.
לעומת זאת, בתחילת פרשתינו מופיעות תולדותיו של יעקב בצורה יותר מצומצמת (ל"ז, ב'):
אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה…
כאשר משווים את הרשימה של תולדות יעקב, דהיינו רק יוסף, לעומת הרשימה הארוכה והמרשימה של האלופים והמלכים, מתעוררת תמיהה על גודל ההבדל. לא רק שיוסף הוא אחד לעומת רבים ברשימה של תולדות עשו, אלא שאותו אחד מסתבך עם אחיו, יורד למצרים, והתיאורים הראשוניים עליו לא מראים תכונות של שלטון רב.
אם כן, שאלת השאלות היא איך יתכן שעשו הגיע למימדים כאלה הרבה לפני יעקב? איך הקב"ה נתן לו עוצמה כל כך רבה עוד לפני שנתן לישראל להמליך עליהם מלך?
רש"י (ל"ז, א') מציע פתרון לשאלות אלו:
וישב יעקב וגו' – אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החורי, פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח פלוני הוליד פלוני וכשבא לנח האריך בו, וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם ומשהגיע אצל אברהם האריך בו.
משל למרגליות שנפלה בין החול אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית.
דבר אחר – וישב יעקב – הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה? היה פיקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו.
כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן מה כתיב למטה "אלה תולדות יעקב יוסף" וכתיב "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם.
רש"י מציע שני פירושים לשאלה הגדולה הזו. ההסבר הראשון הוא שכוונת התורה לסיים מהר את כל תולדות עשו ולאחר מכן להתחיל ולתאר מההתחלה את תולדות יעקב בפירוט יותר גדול, ולאורך יותר עמודים. אך מכיוון שעדיין נשארה השאלה בדבר העוצמה שתולדות עשו מפגינים במספר האלופים והמלכים שלהם, על כן רש"י הביא תירוץ נוסף. בתירוץ הנוסף מופיע המשל של הפחמי שניצוץ אחד שלו שורף את כל ערימת הפשתן הגדולה של חברו. בהמשך השיעור נפרט מדוע בחר רש"י דוקא במשל הזה וננסה לחדד את ההבנה של הנמשל.
דברי הימים
על פי היחס הנכון שנתן לנו רש"י, נבוא לבחון את רשימת השושלת שמופיעה בתחילת ספר דברי הימים.
דברי הימים א' (א', כ"ח) – "בני אברהם יצחק וישמעאל". ניתן להבין מדוע הקדים את יצחק לישמעאל על אף היותו הצעיר מבין שניהם, וזאת מפני חשיבותו היתירה. אולם לאחר מכן ישנו פירוט של התולדות ושם מופיע בתחילה (כ"ט) "אלה תלדותם בכור ישמעאל…" ורק לאחר מכן (ל"ד) "בני יצחק…". מדוע כעת הקדים את ישמעאל ליצחק?
כעת ניתן להשתמש בתירוצו של רש"י ולהסביר שרצתה התורה לסיים את רשימת בני ישמעאל ואחר כך להיות פנויה לעסוק בעיקר, תולדות ימי עם ישראל. אולם, בהמשך מתעוררות שאלות חדשות על הסדר.
(ל"ד) "ויולד אברהם את יצחק, בני יצחק עשו וישראל" – מדוע הוקדם כעת עשו לפני ישראל, והרי בפסוק כ"ח יצחק קודם לישמעאל? וכן גם בפירוט בהמשך עשו קודם את יעקב – (ל"ה) "בני עשו…" לפני (ב', א') "אלה בני ישראל…". לגבי חילוף הסדר השני ניתן לתרץ כפי שאמר רש"י שרצינו לסיים עם הרשימה של עשו מהר ואז לתאר באריכות את תולדות יעקב. אך עדיין נותר קשה, מדוע הקדימו את עשו ליעקב בכותרת (פסוק ל"ד)?
הציפיות מעשו
לעשו היה מיועד תפקיד חשוב. לא לחינם יצחק רצה לבחור בו. כמו כן, רש"י מתאר בפרשה הקודמת בצורה מעניינת את תגובתו של יעקב לבואו של עשו (ל"ב, ז') "ויירא יעקב מאד ויצר לו …" :
ויירא שמא יהרג ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים.
רש"י נזקק להסביר את הכפילות בפסוק, והסביר את "וירא" כפשוטו ואת "ויצר" כמתאר הרגשה פנימית. יעקב חשש שמא יהרוג את עשו. על סמך ההבנה שגם לעשו יש תפקיד, החשש מפני הריגתו מובן בהחלט.
התורה מתארת לנו את חיבתו של יצחק לעשו (כ"ה, כ"ח) "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו…", ועל כך מפרש רש"י:
בפיו – כתרגומו בפיו של יצחק ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.
השאלה הראשונה שהנחתה את רש"י היתה בפירוש המילה "בפיו", בפה של מי מדובר? על פי ההבנה הפשוטה עשו לא צד בעזרת פיו אלא בעזרת כלי נשק שונים שלקח עמו, ועל כן נראה לפרש שזהו פיו של יצחק. אך אז מתעוררת השאלה, לשם מה צריך לציין שהביא את הציד לפיו של יצחק, וכי חשבנו שהוא יאכל מהאוזן? אלא צריך לדרוש שאכן מדובר על פיו של עשו והכוונה שהיה צד ומרמה את אביו בפיו. רש"י מפרט רמאות זאת בפירושו על הפסוק הקודם (כ"ז) "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה"
יודע ציד – לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן כסבור אביו שהוא מדקדק במצות.
הקושי המרכזי שהתעורר כאן לרש"י הוא הצירוף של "יודע ציד". מן הסתם הוא לא רק ידע לצוד אלא הוא צד ממש. על כן, פרש רש"י שאותו ציד היה קשור לידיעה מסויימת והיא זאת שפרט בפירושו. אותה שאלה שרש"י1 שם בפיו מנוסחת בצורה מאוד ספציפית וצריך לעמוד על ניסוח השאלה הזאת. מה זה משנה מה עשו שאל את יעקב?
גרעין וקליפה
יעקב ועשו נולדו תאומים מחוברים2 (כ"ה, כ"ו) "וידו אחזת בעקב עשו" אלא שהאחד נולד שעיר והאחד חלק. לשניהם יש תפקיד בעולם, האחד הוא גרעין והאחר הוא הקליפה. אנו רגילים לזלזל בקליפה אך יש לה תפקיד חשוב בשמירת הגרעין. משל לכך הוא החיטה החלקה שאותה עוטף ומגן המוץ שהוא שעיר.
שאלת השאלות היא, האם גם בקליפה יש קדושה? זוהי הנקודה שנבחנת אצל עשו.
יצחק רצה לייעד את עשו לתפקיד המלכות כפי שמופיע בברכה אותה קיבל לבסוף יעקב (כ"ז, כ"ט): "הוה גביר לאחיך". יצחק תכנן שעשו יהיה זה שידאג לכל הצדדים הגשמיים ובעצם ישמור על הקניינים של יעקב3. על כן כל הברכות שכוונו בתחילה לעשו עסקו בשלטון גשמי ובעוצמה כלכלית. לעומת זאת, הברכה הרוחנית היתה מיועדת ליעקב מלכתחילה.
מה שהתברר לבסוף הוא שעשו אינו ראוי אף לברכה של השלטון והעוצמה. כל זאת מפני שלא היה מוכן לדבוק ביעקב. ממש כפי שהמוץ שאינו נדבק לגרעין נידף ברוח4. כאשר הקליפה מתנתקת מהגרעין מתגלה שאין בה כלום ואין לה כוח עמידה בפני עצמה. כך קרה עם עשו כאשר ברח מלפני יעקב ולא היה מוכן להשאר איתו בארץ, מפני שידע שהדבר יחייב אותו לעבוד את יעקב, אף שלא מדובר על עבודות בזויות אלא יותר על שיתוף פעולה אמיתי. ייעודו של שיתוף הפעולה הזה הוא שמירה על הקניינים הרוחניים של יעקב. כלל נקוט בידינו שלעולם החלק השומר קודם לחלק הפנימי, ועל כן מובן מדוע הוקדם עשו ליעקב בדברי הימים. כמו כן, ניתן להבין מדוע לעשו יש את כח ההנהגה והמלכות לפני מלוך מלך בישראל.
לבסוף, עשו לא רצה את הייעוד הזה ולכן מכר את בכורתו, ובכך התברר שהוא לא שייך לתפקידו הייעודי. אך עם כל זה, עדיין נשאר בו משהו ממידתו המיוחדת. אותו דבר שיעקב הרגיש ולכן פחד שמא יהרוג אותו.
ר' מאיר ועשו
הגמרא בעירובין (י"ג:) מתארת את דמותו של ר' מאיר:
אמר רבי אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים על טהור טמא ומראה לו פנים.
ניתן לראות שהיחס אל ר' מאיר היה שונה, מפני נקדה מיוחדת שהיתה בו. אותה נקודה מיוחדת שהיתה אצלו היא זו שגרמה לכך שחבריו לא יכלו לרדת לסוף דעתו, ואנו ננסה לעמוד עליה.
ברשימת האלופים מופיע (ל"ו, מ"ג) "אלוף מגדיאל", ורש"י מזהה אותו כרומי. כמו כן, הגמרא בגיטין נ"ו. מספרת לנו שמנירון קיסר יצא ר' מאיר. מה שמוביל למסקנה הפשוטה שר' מאיר היה מצאצאיו של עשו.
הקשר של ר' מאיר לעשו אינו סתמי, ובראיה עמוקה ניתן לראות שדוקא ר' מאיר הוא המתאים לחדש את תפקידו של עשו בעולם. הוא זה שילמד מהי הקדושה שקיימת בקליפה ומה היחס בינה לבין הגרעין. נקודות אלו מאוד מורכבות ולכן נאמר שלא ירדו לסוף דעתו.
בשלושה מקומות מופיע שהיה לר' מאיר גירסאות שונות של פסוקים, ואנו נזכיר את המקומות הללו בהמשך ונבאר אותם אחד לאחד.
אחד המקומות בהם היה לר' מאיר גירסא שונה הוא בפסוק בבראשית (ג', כ"א), המתאר את הכתנות אותם עשה הקב"ה לאדם ולאשתו מיד לאחר החטא (בראשית רבה כ', י"ב):
"ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב "כתנות אור" אלו בגדי אדם הראשון…
הבגד של האדם הוא הקליפה שלו, ותפקיד הבגד להגן על גופו ממש כפי שהקליפה מגינה על הגרעין. אצל האדם הראשון היתה בושה גדולה לאחר החטא והיה צורך להסתיר. לשם כך השתמשו בעור, אותיות עוור, מפני שדרך כותנות העור אי אפשר לראות.
אולם, האמת שלבגד יש תפקיד כפול. לפעמים יותר משהוא מכסה הוא מגלה לנו. כאשר אנו רואים אדם לבוש במדים של שוטר, אנו כבר יכולים לדעת הרבה דברים על אותו האדם. הבגד משמש לנו כלי לראות את התוכן כאשר הוא צמוד יותר ושקוף יותר. החומר השקוף ביותר הוא האור, חומר שאפשר לראות דרכו. בכתנות האור האדם היה לבוש לפני החטא, ובגד מעין זה יש לקב"ה (תהילים ק"ד, ב'): "עוטה אור כשלמה", האור הוא לבושו של הקב"ה והוא מתבטל אליו עד כדי כך שאפשר לומר (תהילים כ"ז, א'): "ה' אורי".
עניינו של ר' מאיר גם הוא אור וכך גם נדרש שמו (עירובין י"ג:):
תנא לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו ולמה נקרא שמו רבי מאיר שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה, ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו ולמה נקרא שמו נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה.
העומק שנמצא בדרשת "כתנות עור" מתבטא במקצועו של ר' מאיר שהיה סופר סתם5. לקחת עור של בהמה ולהפוך אותה לאור של תורה, לחפצא של קדושה, זוהי תכונה שמיוחדת לר' מאיר.
במסכת מגילה (י"ח:) מובא סיפור על ר' מאיר:
אמר רבי יוחנן אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב.
מיתיבי אמר רבי שמעון בן אלעזר מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא ולא היה שם מגילה וכתבה מלבו וקראה אמר רבי אבהו שאני רבי מאיר דמיקיים ביה "ועפעפיך יישירו נגדך" אמר ליה רמי בר חמא לרבי ירמיה מדפתי מאי ועפעפיך יישירו נגדך אמר לו אלו דברי תורה דכתיב בהו "התעיף עיניך בו ואיננו" ואפילו הכי מיושרין הן אצל רבי מאיר.
למרות שר' יוחנן פסק שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב, ר' מאיר שונה בכך מהאחרים. אדם רגיל שרואה משהו ומסיר את עיניו ממנו מיד הוא מתחיל לשכוח (משלי כ"ג, ה'): "התעיף עיניך בו ואיננו" ואילו אצל ר' מאיר המראות נשארו אצלו כאילו היו מול עיניו תמיד (משלי ד', כ"ה): "ועפעפיך יישירו נגדך".
מעניין שהסיפור שבא לתאר את ייחודיותו ר' מאיר עוסק במגילת אסתר. המגילה שמסמלת יותר מכל את הסתר הפנים של הקב"ה, שמוסתר בתוך המגילה, ממש כמו היחס שבין גרעין לקליפה. דוקא על מגילה זו מסופר שלר' מאיר לא היה כל קושי לכתבה בעל פה.
מקום נוסף בו היה לר' מאיר גירסא שונה מופיע בירושלמי תענית (ג.) לגבי פסוק בישעיה (כ"א, י"א):
אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו בספרו של רבי מאיר מצאו כתוב "משא דומה" "משא רומי".
בקריאת הקשרו של הפסוק6 הזה ניתן להבין בבירור שמדובר כאן על אדום. וכוונתו של ר' מאיר לפרש שגם לרומי יש מה לתת וגם להם יש תפקיד שיופיע אחרי שיתוקנו.
שאלתו של עשו
שאלתו של עשו יכולה להתבהר מעט יותר. "היאך מעשרין את המלח ואת התבן". עשו מנסה להביע בשאלתו עניין לכאורה בתפקידה החשוב של הקליפה. שאלתו היא, כיצד אפשר לעשר את התבן ולהעלותו ברמת הקדושה? ואכן יצחק מאמין שזהו רצונו של עשו. הבעיה היתה שלא כך היו פני הדברים ולא באמת עניינה את עשו קושיא זו.
בשאלתו של עשו הופיע גם עניין עישור המלח. המלח משמש לשמר בשר וכן המלח מופיע בדברי חז"ל רבים כסמל לשימור. השימור הוא תפקידו של הקליפה וכך המלח מתקשר באותו העניין לתבן. כעת יובן מדוע רש"י נקט במשל של הפחמי והפשתן, כאשר בנמשל הוא מביא פסוק מעובדיה (א', י"ח) "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש" – עשו הוא הקש, התבן ובעצם הקליפה.
במסכת חגיגה (טו.) מופיע סיפורו של אלישע בן אבויה שיצא לתרבות רעה, ומתואר מפגשו עם ר' מאיר בשבת כאשר הוא רוכב על הסוס ור' מאיר היה לומד ממנו תורה באותה השעה, רצוי לעיין בסיפור המלא בפנים. בעמוד ב' הגמרא שואלת כיצד ר' מאיר למד ממי שיצא לתרבות רעה תורה? ועונה "רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק". היחס אל אלישע בן אבויה היה כאל קליפה, והתכונה המיוחדת של ר' מאיר שאיפשרה לו ללמוד תורה היא למצוא את הטוב גם בקליפה.
בירושלמי חגיגה (ט:) מופיע ששאלו את ר' מאיר את מי הוא מעדיף לבקר תחילה, את אביו או את רבו, וענה שיעדף לבקר תחילה את רבו. נימוקו הוא:
ולא כן תנינן7 "מצילין תיק הספר עם הספר, תיק תפילין עם התפילין" מצילין לאלישע אחר בזכות תורתו.
שוב ניתן לראות שהיחס אל אלישע בן אבויה הוא כאל קליפה שקדושתה נובעת ממה שבתוכה. אמנם חכמים לא ירדו לסוף דעתו בתפיסה הזו והסתכלו על אלישע בן אבויה כמקולקל.
ישנה משנה באבות שגורסים אותה במספר אופנים, ונראה שהגרסא הנכונה היא (ד', כ') "רבי מאיר אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". אחד האחרונים בנה על כך מהלך יפה. בפרשיית י"ג מדות הרחמים כתוב "ונקה לא ינקה"8 וקשה לראות בביטוי זה את הקשר לרחמים. אולם אם מורידים את האותיות קנק"נ, משני המילים "ונקה" ו- "ינקה" ישאר לנו שמו של הקב"ה, שמבטא את מידת הרחמים. על כך נאמר, אל תסתכל על הקנקן אלא במה שיש בו. זוהי תכונתו המיוחדת של ר' מאיר שידע כיצד לברור את הטוב שבתוך הקליפה.
במסכת הוריות (י"ג:) מסופר על התרגיל שעשו ר' מאיר ור' נתן לרבן גמליאל הנשיא, במטרה להוציאו מבית המדרש. הם התכוונו לעשות לו מבחן במסכת עוקצין, ולבסוף הופרה עצתם על ידי אדם אחד ששמע את התרגיל שהם תכננו לעשות, למד כל הלילה את מסכת עוקצין מחוץ לחדרו של רבן גמליאל בקולי קולות. רבן גמליאל הבין שיש כאן משהו, ולמד בעצמו את מסכת עוקצין וכך היה מוכן לשאלה המתקילה שהכינו לו ר' מאיר ור' נתן. לאחר הסיפור הזה רבן גמליאל הוציא אותם מחוץ לבית המדרש ולאחר זמן הסכימו להכניסם חזרה על תנאי שלר' נתן יקראו "יש אומרים" ולר' מאיר "אחרים" (בדומה לרבו "אחר").
הכינוי שנבחר לר' מאיר, "אחרים" גם הוא מבטא את עניינו של ר' מאיר מעבר לעניין הקליפה. 'ח' בגימטריה הוא שמונה והוא המספר שמסמל את מה שמעל הטבע, ושאר האותיות שנשארו מרכיבות את השם "מאיר". כפי שמונה הוא מספר שמבטא את מה שמעל הטבע כך היה גם ר' מאיר ועל כן לא ירדו חבריו לסוף דעתו. מכיוון שאנו עומדים לפני חנוכה נרמוז שיש כאן קשר לחנוכה שהוא חג של שמונה ימים. וכמו כן נאמר בו "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". מה שנמצא בתוך הקנקן הוא שמסמל את מהותו של חג החנוכה.
מדוע בחרו דוקא את מסכת עוקצין?
מעבר לעובדה שהיא המסכת האחרונה שבש"ס, ובכך ניתן לראות בה קליפה, גם תוכנה עוסק כולו בקליפות השונות. הסוגיות המופיעות במסכת עוסקות בשומר הפרי וקליפתו בהקשר לדין קבלת טומאה. השאלה העיקרית היא, האם הקליפה ושומר הפרי מהווים חלק מהפרי או שלא. על כן, מובן מדוע ר' מאיר בקי במסכת הזו ויודע לברור נכון בעניינים הללו.
ניתן לראות רמז מאוד מעניין לייחודיותו של ר' מאיר ברש"י על התורה (ל"ב, ז') לגבי פחדו של יעקב מפני עשו:
ויירא שמא יהרג ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים.
הלשון התחבירית של רש"י שגויה, שכן או שיכתוב "שיהרוג אחרים" או שיכתוב "את האחרים", אולם בלשונו של רש"י נראה שהוא מתכוון למשהו ספציפי שנקרא "אחרים". והאמת שאם יעקב היה הורג את עשו, מי שהיה נפגע מכך היה גם ר' מאיר שיצא מחלציו, ועל כן נכון לומר שיעקב פחד להרוג את עשו בגלל הנקודה הטובה הגנוזה בו ועתידה לצאת והוא ר' מאיר. זה מסתדר עם מה שראינו בהוריות יג: שר' מאיר נקרא אחרים.
נקודה מעניינת נוספת שמתחברת לאשיותו של ר' מאיר היא אשתו. מאחר ור' מאיר היה מיוחד בכך שידע כיצד לברור את הגרעין מהקליפה, מן הראוי שלאשתו של בעל מלאכת הברירה יקראו ברוריה.
לסיום נביא את שינוי הגירסא השלישי של ר' מאיר. בראשית רבה (ט', ה'):
בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב "והנה טוב מאד" "והנה טוב מות".
ניתן להסביר שינוי זה על פי מאמר בירושלמי נדרים (כט:) בשם "אחד מזקני הגליל, אית דאמרין ר' שמעון בן אלעזר הוה" :
ואית דאמרי מקלו של ר' מאיר היתה ביָדִי והיא מלמדת לי דעה.
המוות הגיע לעולם בעקבות חטא עץ הדעת. ור' מאיר אינו מפחד מאותו מוות שירד לעולם. כל זאת מפני שהיה לו מקל מיוחד שאיתו הוא ניגש נכון אל הדעת.
האדם הראשון צווה לאכול מעץ החיים (ב', ט"ז) "מכל עץ הגן אכל תאכל". רק לאחר מכן היה מתאפשר לו לאכול גם מעץ הדעת. אלא שהאדם הראשון חטא והקדים את אכילת עץ הדעת, ועל כן נענש. לאחר העונש הלביש אותו הקב"ה בכותנות עור, ולעתיד לבוא יתוקן המצב וכותנות העור יהפכו לכותנות אור. ר' מאיר היה בעל התכונה המיוחדת שידע כיצד להפוך את ה"עור" ל"אור" וממילא ידע כיצד לראות את הטוב שבמוות. ניתן לראות את המוות כדבר רע, כקליפה ותו לא. אך התבוננותו המעמיקה של ר' מאיר ראתה במוות דבר יותר נעלה והוא המעבר לחיים יותר עליונים. על כן דווקא הוא גרס בתורתו "והנה טוב מות".
עניינו המיוחד של ר' מאיר, כפי שראינו הוא ראיית המציאות בעיניים יותר מעמיקות, שמאירות לנו את תחומי חיינו ויהי רצון שדרכו של ר' מאיר תמשיך ותאיר לנו גם בימינו אנו ונזכה לראות באורו של משיח צדקנו במהרה בימינו.
1 מקורו של רש"י נובע מפסיקתא דרב כהנא (נספחים אות א') "מים ומלח צריכין מעשר או לאו?" וכן בתנחומא (תולדות פרק ח') "המלח, מהו שתהא חייבת במעשר?". כל אחד מהמקורות מזקיק את השאלה מדוע דוקא נקט עשו בשאלה זו, אך על כל פנים באף אחד מהמקומות הללו לא מוזכר התבן.
2 עיין בשיעורו של הרב מידן לפרשת תולדות התשס"ד, מופיע בארכיון שבאתר ישיבת "הר עציון" – http://www.etzion.org.il/vbm/archive/9-parsha/07toldot.rtf
3 אמנם תחילת הפסוק הוא "יעבדוך עמים וישתחו לך לאמים" אך אין הכוונה ב"עמים" ו"לאומים" ליעקב, אלא לשאר העמים והלאומים. על כן אין זה סותר שיעקב ועשו היו אמורים לעבוד בשיתוף כאשר עשו כפוף ליעקב.
4 תהילים א', ד'.
5 גיטין סז. " דתניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים – רבי מאיר חכם וסופר…".
6 "משא דומה אלי קֹרֵא משעיר שֹׁמֵר מה מלילה שֹׁמֵר מה מִּלֵּיל".
7 מסכת סופרים ט"ו, ב'.
8 שמות ל"ד, ז', במדבר י"ד י"ח, נחום ', ג'.