"כל העולם במה"
עם ישראל נמצא בימים אלה בתקופה קשה: רוחות מלחמה מנשבות, מערכת בחירות סוערת.
ניתן למצוא קורטוב של נחמה בידיעה שאפילו בדברים קשים ובזמנים קשים הקב"ה שוחק1:
לכך אמר הקב"ה לישראל: בני, אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, ומיום שנברא העולם עד אותה השעה עד שדרשתי וחקרתי וצרפתי ובחנתי את כל דברי התורה כולה, ומיום שבראתי את העולם וישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה, ושליש היום אני דן את הדין לכל העולם, ושליש היום אני עושה צדקה ואני זן ומפרנס ומכלכל את כל העולם כולו ואת מעשי ידי שבראתי בעולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד.
ואימתי יש לפני שחוק? בשעה שעכו"ם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה, ואומרים בכמה גבורים הוא בא עלינו, יבא עלינו באלף אלפים גבורים, בכמה פרשים בא עלינו באלף אלפי פרשים, בכמה חרבות בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים חרבות, על אותו השעה אני משחק שנאמר 'למה רגשו גוים וגו' יושב בשמים ישחק וגו".
אף במקום אחר יש לפניו שחוק ואינו שחוק ממש שנאמר 'ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וגו". וחלבנה אינה נסרחת? אלא אימתי יש שחוק ואינו שחוק ממש, בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם שנאמר 'זומם רשע לצדיק וגו" מה כתיב אחריו 'ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו'.
המדרש מביא שתי "בדיחות" שמהן שוחק הקב"ה, ונעיין בהן אחת לאחת.
א. "בשעה שעכו"ם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה".
יושבות מדינות ומתכננות – כיצד משמידים את ישראל, בנשק כזה ובנשק אחר, הקב"ה מתייחס לזה כבדיחה – "יושב בשמים ישחק" – הקב"ה רואה את כל העולם כבמה, והוא הקהל שעושים לפניו את ההצגה.
עלינו להבין שאנו חלק ממשחק. ישנם דברים שאינם בשליטת ה"שחקנים" – שינויים דרסטיים בעולם, דברים הקשורים לעם ישראל – אלו דברים שנקבעים בידי שמים, אך ישנם אנשים שחושבים שהחלטה שלהם יכולה לשנות את כל העולם.
הדבר המצחיק הוא, שהשחקנים על הבמה חושבים שזהו העולם האמיתי, ולא מבינים שהם רק שחקנים. רק בודדים מבינים שזהו משחק.
ישנו סיפור של ר' נחמן מברסלב, המספר על מלך שראה בחלומו שכל מי שיאכל מן התבואה של השנה החדשה ישתגע. כינס המלך את יועציו כדת מה לעשות. אמר אחד, אם אין מספיק תבואה ישנה, לפחות נדאג שבית המלך ויועציו יאכלו מן התבואה הישנה וכל המדינה יאכלו מן התבואה החדשה.
אמר לו המלך, שוטה שבעולם, אם כולם יאכלו תבואה חדשה ורק אנחנו נאכל תבואה ישנה, יאמרו הכל שאנחנו המשוגעים והם הנורמלים. אלא, הציע המלך, כולנו נאכל מן התבואה החדשה, וההבדל בינינו לבין העם יהיה שאנחנו לפחות נדע שאנחנו משוגעים…
זוהי גם מעלה – לדעת שאתה משוגע – לדעת שזהו משחק, ולא לקחת אותו ברצינות יתירה. הרמב"ם קורא למי שמתייחס לצד החומרי של העולם ברצינות רבה מידי משוגע "לולא המשתגעים היה העולם חרב"2. המשתגעים הם אנשים שלוקחים את המשחק ברצינות.
הרציניים יודעים מהו משחק ומהו דבר רציני.
הדבר הרציני הוא "יושב בשמים ישחק" – לדעת על מה ה' שוחק, ולמה הוא מתייחס ברצינות, ולהתייחס לכך בהתאם.
"ה' אחד ושמו אחד" – זהו הדבר הרציני, יחד עם כל מה שמשתלשל ממנו. לדברים כאלה יש להתייחס ברצינות רבה. שאר הדברים, הם משחק, והקב"ה שוחק ממי שמתייחס לעצמו ולעולם החומרי כדבר רציני מידי.
ב. "אימתי יש שחוק ואינו שחוק ממש, בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם".
השחוק השני הוא השחוק של החלבנה. החלבנה ריחה רע, אך כאשר היא מתבטלת בתוך עשרת הסממנים האחרים – היא מוסיפה לריח הטוב הכללי.
כאשר החלבנה מרגישה את עצמה כעיקר הקטורת – זה דבר מצחיק – הרי את החלק הגרוע, החלק שריחו רע, עליך להסתיר ולא לשים בראש.
ישנם שחושבים שאם "יבלעו את הכשרים שבישראל", יזכו בכך לקולות רבים בבחירות. המחשבה שלהם שהם יצליחו לשנות דברים מהותיים מצחיקה – הרי יש בורא ומנהיג לעולם, ומה לכם לקפוץ? עליכם להסתתר ולהיבלע בתוך הציבור ולא להבליט את עצמכם.
אולם, שחוק זה אינו שלם, הרי אלו אנשים מישראל, "פושעי ישראל" וישנו כאן חילול ה', ולכן השחוק אינו מלא. השחוק המלא יהיה בתיקון מלא של העולם "אז ימלא שחוק פינו". עד אז, אנו מבינים כי זהו שחוק, אך הוא מלווה בקורטוב של עצב.
השחוק קרוב אל השמחה, ויכול להביא לשמחה. ננסה לראות מהי שמחה אמיתית. הגמ' בשבת3 דנה בסתירה בין שני פסוקים: "ושבחתי אני את השמחה"4, מול "ולשמחה מה זֹה עושה?"5. בפסוק אחד משבחים את השמחה, ובשני מתייחסים אליה בזלזול. התירוץ של הגמרא הוא "'ושבחתי אני את השמחה" – שמחה של מצוה, 'ולשמחה מה זֹה עושה' – זו שמחה שאינה של מצוה".
בשמחה יש שני דברים: מעשים של שמחה, ואישיות שמחה.
למעשים של שמחה יש מקום בעיקר בשמחה של מצוה. סתם כך אין עניין להצחיק, וזה לא ראוי, אך בשמחה של מצוה יש מקום להוספת שמחה גם באמצעים חיצוניים, אף שאינם נובעים משמחה פנימית ועמוקה.
אישיות של שמחה זוהי דרגה גבוהה יותר, הנובעת מהשקפת עולם שלמה.
הגמ' במסכת תענית6 מספרת:
רבי ברוקא חוזאה הוה שכיח בשוקא דבי לפט. הוה שכיח אליהו גביה. אמר ליה: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי?… אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי. אמר ליה: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו. אזל לגבייהו אמר להו: מאי עובדייכו? אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי אי נמי כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא.
תרגום: רבי ברוקא חוזאה היה בשוק. היה אליהו לפניו. אמר לו: האם יש בשוק זה מישהו שהוא בן העולם הבא?… בתוך כך הגיעו שני אנשים. אמר לו (אליהו): שני אלה בני העולם הבא הם. הלך אליהם (ר' ברוקא) אמר להם: מה מעשיכם? אמרו לו: אנשים שמחים אנחנו, משמחים עצובים, וגם כשאנו רואים שני אנשים רבים ביניהם אנו עושים ביניהם שלום.
רש"י: בדוחי – שמחים ומשמחים בני אדם.
הבדחן שהוא בן העולם הבא אינו "הליצן העצוב". זהו אדם שמתוך שמחתו הפנימית הוא גם משמח אחרים. זהו אדם שאישיותו מלאה שמחה מתוך תפיסת עולם עמוקה. כדי להיות שמח, צריך לדבוק בחלק הרציני והאמיתי של העולם, בדברים הנצחיים והקיימים. אי אפשר לשמוח אם כל מה שיש בעולם הוא משחק.
דווקא ההתייחסות הרצינית לעולם – מביאה לשמחה פנימית, ומתוך כך להופעת שמחה בסביבתו של האדם.
1 תנא דבי אליהו פרק י"ג.
2 הקדמה למשנה (עמ' נ"ט במהדורת הרב שילת בשינוי קל).
3 דף ל' ע"ב.
4 קהלת ח', ט"ו.
5 קהלת ב', ב'.
6 דף כ"ב ע"א.