עד מתי עצל תשכב?
נעיין בכמה פסוקים בספר משלי העוסקים בעצל1:
לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. אשר אין לה קצין שטר ומשל. תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. מעט שנות מעט תנומות מעט חבק ידים לשכב. ובא כמהלך ראשך ומחסרך כאיש מגן.
ישנן כמה נקודות שיש ללמוד מפסוקים אלו.
א. חז"ל דרשו2:
מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה? רבנן אמרי הנמלה הזו שלשה בתים יש לה ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינה אלא באמצעי, ואינה חיה אלא ששה חדשים למה שמי שאין לו גידים ועצמות אינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצא חטין ושעורין ועדשים. אמר ר' תנחומא וכל חייה אינה אלא חטה ומחצה והיא כונסת את אלו, ולמה היא עושה כן שאמרה שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול.
אפשר לראות את עיסוקה של הנמלה כהשקעה לטווח ארוך, שהיא היפוכה של העצלות. העצלות מתגברת כאשר אין תוצאות מיידיות וממשיות, וזה מרפה את הידיים. מהנמלה אנו למדים, שכאשר אין צורך מיידי בעשייה, יש לשקול גם מה יהיה לאורך זמן, ולהתחשב בכך.
"ראה דרכיה וחכם" – הסתכלות כזו היא ביטוי לחכמה ולאינטליגנציה. חכם הוא מי שמשקיע לטווח ארוך. מי שמוכן לסבול עכשיו כדי להרוויח בעתיד. החכם פועל לפי שיקולים שכליים ולא לפי האינסטינקט וצרכי הגוף המיידיים בלבד, ותכונה זו מנוגדת לעצלות.
ב. שלמה המלך מדגיש: "אשר אין לה קצין, שוטר ומושל". הנמלה פועלת בלי חיובים של מסגרת, אלא מתוך עצמה.
מכאן נלמד, שבטבע הבריאה מונח המושג של עשייה מתוך חופש. הנמלה מלמדת אותנו כי זהו דבר שקיים בבריאה, ועלינו ללמוד אותו.
הדרך להיות חכם, היא להתבונן בנמלה ולראות שאין לה קצין ומושל. רק כך ניתן להתפתח לאישיות חכמה, אישיות שהחכמה משתלבת בה והופכת לחלק ממנה. במסגרת בלבד לא ניתן להיות חכם, רק ללא מסגרת, רק בחופש, יתפתח האדם בצורה שלמה. המסגרת כופה על האדם צורת חשיבה מסוימת, צורת התנהגות מסוימת. רק חופש הנותן יכולת חשיבה עצמאית – הופך את האדם לחכם.
אדם צריך להגיע לכך שיעשה את שצריך לעשות מתוך עצמו, מתוך אמונה בעצמו ובכוחו, ומתוך רצון לבנות את אישיותו בצורה נכונה. דבר זה נלמד מהתבוננות בטבע.
הטבע הוא ראי לדברים שקיימים אצלנו בפנים, אלא שלא היינו מזהים אותם לולא היינו רואים שזה קיים בטבע. כאשר אדם מתבונן בטבע, עליו לראות אילו תכונות שהוא רואה קיימות בו, ועליו לפתח אותן. אחת מהתכונות האלה, המצויה בנמלה, היא היכולת לעבוד בחריצות רבה, בלא קצין, שוטר ומושל.
ג. "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך?". השואל יודע מהי התשובה שהוא יקבל: "רק רגע, אני כבר קם", ולכן הוא ממשיך ואומר: "מעט שנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב – ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן". העצלנות באה במנות קטנות. אדם לא ישן כל היום, אך חמש דקות בבוקר, חצי שעה בצהרים וכמה דקות בערב, מצטרפות להרבה זמן.
אדם עצל לא מרגיש שהוא משנה סדרי בראשית. הוא אינו הופך יום ללילה ולילה ליום. רק בכמה נקודות קטנות הוא מתעצל – וזהו הכישלון הגדול. הנקודות הקטנות שמצטרפות לחשבון גדול – זו הבעיה של העצלות.
מלבד חסרון הזמן, הבעיה היא באישיותו של האדם. האם הוא אדם שמתגבר כארי, או אדם עייף, שכל יומו עובר עליו בעייפות ובאיטיות.
מי שמתעצל לקום בבוקר, הרי זה משפיע על כל היום – זה מה שמלמד האם האדם יוצר ופועל, או שבעצם אין לו בשביל מה לקום.
אדם בא לרבי והתלונן שקשה לו להתגבר כארי בבוקר. ענה לו הרבי: "מי שהולך לישון חמור, לא יקום אריה".
אדם שלא עושה דבר במהלך היום, אז גם כשיקום למחרת אין לו לְמה לקום. הקימה בבוקר, החריצות, מלמדת אותנו על אופיו של היום כולו.
אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח3.
מסביר המלבי"ם במקום:
… והוא נמשל גם כן על העצל מלעסוק בתורה וחכמה, שאם יאמרו לו לעסוק בחוץ, במחקר וחכמה חוץ מתורה, יאמר שיש שם ארי, כמו שמפרש 'שוחה עמוקה פי זרות', שמתירא שלא יפול בכפירה.
אדם שמפחד ללמוד חכמות חיצוניות פן יפול בכפירה – הוא עצל. ישנו כאן פחד מהתמודדות, שהמלבי"ם מזהה כעצלות.
אדם חרוץ, זריז, מלא בערכים, לא מפחד מהחוץ. הוא מתמודד עמו – ומנצח. אין הוא מזלזל בסכנה, אך הוא מכין עצמו היטב לקראתה, ואיננו חושש מההתמודדות עמה.
ה"שפת אמת" בפרשת "ויצא"4 מביא את דברי הזוה"ק5:
בזוה"ק מי שרוצה לירד לבור עמוק צריך מקודם לקשר עצמו בחבל חזק שלא ישתקע שם. כן ויצא יעקב מבאר שבע שנשבע להקב"ה בכל לבו. כנודע ששבועה הוא כלל חיות האדם. שהוא הז' מדות שיש באדם. ואז הלך לחרן. וזה שאמרו במדרש אז תלך לבטח כו'. כי כשמוסר אדם כל הז' מדות שלו ונעשה בו רק רצון אחד תמיד להשי"ת. נקרא אז. והוא למעלה מהטבע. ואז יכול לילך לכל מקום שרוצה בלי פחד.
יעקב יצא החוצה, וכדי להצליח בהתמודדות, קשר עצמו היטב לבית אביו ולקב"ה. אדם שיוצא צריך לוודא שהוא מחובר היטב, ואז אין לו לחשוש מהתמודדות.
מי שמפחד לצאת – הוא עצל.
פעמים שאדם נשאר שנים רבות ללמוד בישיבה, ובעצם זו עצלות, כיון שהוא מפחד להתמודד עם העולם שבחוץ. בישיבה נשארים כי יש סיבה חיובית להישאר, ולא בגלל שמפחדים מהתמודדות בחוץ. אין מקום לעצלים גם בהקשר כזה.
בפרק כ"ו מופיעים פסוקים דומים6:
אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות. הדלת תיסוב על צירה ועצל על מיטתו.
הפסוק הראשון מדבר על סוג נוסף של עצלות רוחנית.
כאשר מדברים עם אדם על התחדשות בדברים רוחניים, כגון: הצורך בחופש, בלימוד פנימיות התורה, בהתחדשות לימוד התורה, פעמים שהתגובה היא: "האם זה לא מסוכן?".
"כל העולם כולו גשר צר מאוד". וגשר צר זה מאוד מסוכן. השאלה היא, מה עושים כאשר יש סכנה.
העצל – נשאר בביתו. הוא אינו מוכן להיפתח אל הדברים החדשים, מכיוון שישנה סכנה.
החרוץ – מכיר בצורך בהתחדשות ומכיר גם בסכנה, ובודק כיצד ניתן להתמודד מול הסכנה.
הבנת הסכנה צריכה להוביל לחיפוש, לבירור מעמיק, להתמודדות, ולא לקפיאה על השמרים ולהתאבנות.
אם אין דינמיות, אם אין רצון לברר וללבן, הרי שהאדם ישן, וזו תוצאה של עצלות.
הפסוק השני, מדמה את העצל לדלת הסבה על צירה. נראה שמלבד יופיו של הדימוי ישנה גם משמעות לדברים. הדלת עושה הרבה, "הולכת" הרבה קילומטרים ביום, אך אינה מתקדמת. גם העצל עושה, אך בפועל לא קורה כלום.
בעיה זו קיימת הן בתחום הגשמי והן בתחום הרוחני. העצל מחובר למיטתו ואינו יכול לצאת ממנה, כשם שהדלת איננה יוצאת מהציר, אך כיוון שבטבעו של האדם הוא פעיל – אז גם העצל פעיל – מסתובב במיטתו…
במישור הרוחני – עלינו להיזהר מלהסתובב סביב הציר של עצמנו. לפעמים אדם לומד הרבה, אך אינו משתחרר מתפיסת העולם, מההרגלים ומהערכים איתם הגיע ללימוד התורה.
צריכים להיות פתוחים למה שמעלינו, לקצין, שוטר ומושל (שיכול להופיע בדמות התורה, ולאו דווקא בדמות בשר ודם), שמאירים לאדם עולם עליון יותר, המאפשר לו להשתחרר מהציר אליו הוא מחובר.
מטרת החריצות איננה רק ללכת, שכן גם הדלת הולכת… החריצות, הלימוד, העבודה של האדם צריכים להוביל אותו קדימה, ליציאה מהעולם בו הוא חי לעולם עליון יותר.
1 משלי ו', ו' – י"א.
2 דברים רבה פרשה ה', ב'.
3 משלי כ"ב, י"ג.
4 שנת תרל"ה.
5 ח"א, קי"ב ע"ב.
6 משלי כ"ו, י"ג – י"ד.