מה בין בית הדין ליום הדין (מוסר)
בראש השנה אנו חשים במתח שבין הפרט והכלל בישראל.
מצד אחד, כל אחד ואחד נידון בעצמו: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג) היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשהם"1. עניין זה מודגש בעצם תקנת התפילה, כפי שמבאר הרב קוק זצ"ל2:
"הני תשע דראש השנה כנגד מי, אמר רבי יצחק דמן קרטיגנין כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, דאמר מר בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה". לעומת כלל הרבים, שהוא מתיחש במספר עשר, שהוא התחלת הכלל, מתיחש היחיד, של כל אחד ואחד מהרבים, במספר תשע. על כן חנה כשבקשה שיעשה השי"ת חפצה הפרטי, ויעשה נס לצרך יחיד, למעלה מדרך הטבע הכללי ביחש אלי', הזכירה תשע אזכרות בתפלתה, לעומת ההשגחה הפרטית האישית. ובראש השנה, שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, בסדור ההשגחה הפרטית האישית, ואנו צריכים להשכיל ולהעמיק את הכרת ההשגחה הפרטית האישית, להיטיב ולשפר המעשים הפרטיים ולאפושי ברחמים כל אחד על עניניו הפרטיים גם כן, שמזה תבנה הצלחת הכלל כשיהיו כל הפרטים מוצלחים, על כן תקנו אז את התפלות גם כן במספר תשע.
מצד שני, אנו מבקשים בקשות לכל העולם: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלהי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".
עניין הכלל בולט בצורה בה נחוג ראש השנה על ידי ישראל. בירושלמי מובא3:
אי זו אומה כאומה הזאת, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים.
כלל ישראל בטוח שיעשה לו נס. הכלל מובטח בקיומו ובנצחיותו, ומצד זה באים השמחה והבטחון לכל ישראל. קישורו של כל יחיד אל הכלל גורם לו שמחה, שהרי הכלל הוא טוב, ועל כן מובטח לו שיזכה בדין.
יחס הכלל והפרט בישראל מתבאר לעומקו במדרש חז"ל, העוסק בעניין הליכה אחר הרוב, שהוא העומד בבסיסה של מסכת סנהדרין, הנלמדת השנה בישיבה4:
אמר ר' אלעשא: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה: כתיב בתורתכם (שמות כג) "אחרי רבים להטות", אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודה זרה? אמר לו: יש לך בנים? אמר לו: הזכרתני צרתי. אמר לו: למה? אמר לו: הרבה בנים יש לי. בשעה שהן יושבין על שולחני, זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחן אלו את אלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהן? אמר לו: לא. אמר לו: עד שאתה משוה אותנו, לך השוה את בניך. נדחף והלך לו. כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב? אמר להם: בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב (בראשית לו) "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו", וביעקב שבעים נפש וכתיב ביה נפש אחת, דכתיב (שמות א) "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו'". אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד כתיב בו נפש אחת, "ויהי כל נפש וגו'".
מה בא המדרש ללמדנו? האם באמת ישראל כולם מאוחדים, ואין בתוכנו מחלוקות וויכוחים? מהי התשובה לשאלתו של אותו גוי?
נראה, שהמדרש עומד על העומק של הליכה אחר הרוב. התורה ציותה: "אחרי רבים להטות". מהו חידושה של התורה במצוה זו? דבר זה מתבאר מתוך דברי הירושלמי5:
ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם אבא בר ירמיה ג' חובה שנים רשות. אמרה רבי זעירא קומי רבי יסא אמר לו אני אין לי אלא משנה שלש שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא בדעתון ורבנן דהתם בדעתון. שמואל אמר שנים שדנו דיניהן דין אלא שהוא נקרא בית דין חצוף. רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש תרויהון אמרי אפילו שנים שדנו אין דינן דין.
הירושלמי מבין, שמי שמתיר לשני דיינים לדון – סובר שגם בזימון יכולים שני אנשים לזמן, ומי שדורש שלושה דיינים – מצריך גם בזימון שלושה אנשים.
מה הקשר שמוצא הירושלמי בין מספר האנשים המצטרפים לזימון למספר הדיינים בבית דין?
יש לשאול על יסוד דין זימון. מה פירוש: "שלושה שאכלו כאחד"? והרי כל אחד אוכל לעצמו, ומפרנס את בטנו, וכיצד יכולים לאכול כמה אנשים כאחד?
דין זימון מחדש, כי אף שכל אחד אוכל לעצמו, העובדה כי זימנו עצמם לאכול יחד הופכת אותם לקבוצה אחת וליחידה אחת. אנו מגדירים שהקבוצה אכלה סעודה, ומתוך האכילה הקבוצתית, אכל כל אחד ואחד מן המשתתפים.
הירושלמי מחדש, כי זהו גם היסוד בבית דין. אף כאן יש לשאול, הכיצד יוצא פסק דין משלושת הדיינים, והרי לכאורה צריך לשאול את כל הדיינים בעולם, וללכת אחר הרוב. אין כל הכרח שהרוב שיצא מבין שלושת הדיינים היושבים בדין זה יהיה זהה לרוב שיצא מבין כלל הדיינים.
החידוש הוא שבית דין מוגדר כקבוצה, ורק בקבוצה יש דין הליכה אחר הרוב. לכל אדם ולכל דיין יש דעה משלו, ובכל דעה יש צד של אמת. אין כל צורך ללכת אחר הרוב, וניתן להישאר עם מגוון הדעות. רק כשיש צורך להכריע, ולהוציא דעה אחת, יש ללכת אחר הרוב. במקרה כזה מוגדרים הדיינים הדנים במקרה כקבוצה אחת, ואז חל הכלל: "אחרי רבים להטות".
בבית הדין הציבור חושב ומכריע, ולא כל יחיד. דעתו של כל יחיד נחשבת רק מתוקף היותו חלק מהקבוצה של בית הדין, ממנו צריכה לצאת דעה אחת.
על פי הבנה זו מובן גם המדרש.
הגויים אינם מוגדרים כקבוצה, שהרי לכל אחד יש אלהים משלו. אין הם מאוחדים, ולכן אין כל צורך ללכת אחר הרוב בעניין זה. רק ישראל, המאוחדים תחת שם ה' אחד, מוגדרים כקבוצה אחת: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
כח הציבור חזק מן היחידים, ולכן אין ישראל מתחשבים בכמותם של אומות העולם. הם יחידים מפורדים, ואנו ציבור אחד, מתוך ה' אחד המולך עלינו, ועל כן אין כלל עניין של הליכה אחר הרוב בנושא זה.
כמו בבית דין, כך ביום הדין. אמנם לכל אחד מישראל יש "דעה" משלו. יש מעשים טובים יותר ופחות שעליהם הוא נידון. אך העומד לעצמו מול בית דין של מעלה – כלום יכול אדם לצאת זכאי בדין זה?! "מי יצדק לפניך בדין".
אנו איננו עומדים לבדנו, אלא עם כל הציבור, ועם כל ישראל. כל יחיד נידון מתוך היותו חלק מן הכלל. על כן אנו בטוחים בנצחוננו, ועל כן אנו שמחים.
שנה טובה לכל בית ישראל.
1 ראש השנה פ"א ה"ב.
2 עולת ראי"ה ב', עמ' ש"ל.
3 ראש השנה פ"א ה"ג.
4 ויקרא רבה פרשה ד', ו'.
5 ברכות פ"ז ה"א.