הופך לכם מידת דין למידת רחמים
הפסוק הפותח את ענין ראש השנה בפרשת המועדות1: "…בחדש השביעי באחד לחדש…", נדרש בפנים רבות על ידי חכמינו2. נתבונן בכמה מדרשים הסובבים סביב אותו ענין:
יהודה ברבי נחמן פתח (תהלים מ"ז) "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר". בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה מאי טעם "עלה אלקים בתרועה", ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים דכתיב "ה' בקול שופר" ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים אימתי "בחדש השביעי"3.
שם "אלקים" הוא מידת הדין. ושם "הויה" הוא מידת הרחמים, והפסוק "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר" מלמד על כך שה' הופך מידת הדין לרחמים. המפרשים על המדרש מציינים למכילתא המבארת את מידת הרחמים שיש ב"קול שופר"4:
"ויהי קול השופר". הרי זה סימן יפה בכתובים כל מקום שנאמר שופר זה סימן יפה לישראל שנאמר (מ"ז) "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר", (ישעיה כ"ז) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", ואומר (זכריה ט') "וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן".
"הולך וחזק מאד". מנהג ההדיוט כל זמן שהוא הולך מחליש ומעכה אבל כאן כל זמן שהוא הולך קולו מגביר. ולמה כך מתחלה כדי לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע.
מדוע השופר הוא סימן יפה לישראל? משום ש"כל זמן שהוא הולך קולו מגביר". השופר מכוון כנגד ההתקדמות המתמדת שבעולם, כנגד יכולת התיקון – תהליך התשובה. שופר מלשון "שפרו מעשיכם". יופיה של המציאות הוא בכך שכל חיסרון ניתן לתיקון ולהשלמה, שהעולם צועד אל שלמותו ואל תיקונו, ומכאן השמחה של ישראל בשופר, שכן אין שמחה גדולה מן הידיעה שכל חסרון ניתן להשלמה. השופר הוא "סימן יפה" המלמד על יופיה של המציאות מתוך התקדמותה והתעלותה המתמדת5.
בעומק הדברים, זהו התהליך של המעבר ממידת הדין למידת הרחמים.
בספרים הקדושים מובא ש"כל דין נמתק בשרשו". במקור האינסופי – אין דין, אלא הכל טוב, הכל אור פשוט. הירידה מן המקור היא צמצום האור, וניתוק הכוחות ממקורם, וזהו מקור מידת הדין בעולם.
התיקון נעשה על ידי קישור של הדין אל מקורו, שכן בכך הופכת מידת הדין למידת הרחמים.
כוחו של השופר הוא בתיקון – "שפרו מעשיכם". מקורו בפנימיות והוא הולך ומתגבר, הולך ומתקדם, וקושר את העולם ואת ישראל אל מקורם.
בראש השנה, "זה היום תחילת מעשיך", נברא העולם, ובריאה זו יש בה משום התנתקות מן המקור. חוקי הטבע הם השולטים בעולם, הם המכוונים אותו, ויד ה' נעלמת ומכוסה. אולם ביום זה ניתן גם למצוא את התיקון – את החיבור אל המקור. גילוי מקור החיות של העולם, ההכרזה ש"הוא אמר ויהי", ומאז הוא "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית", הם תפקידינו ביום זה, כדי לחוש בקשר שבין העולם למקורו, ובכך לחבר את העולם לשורשו – ולהפוך את מידת הדין למידת הרחמים.
המלכת ה' על עולמו הנעשית בראש השנה מגלה את מקורו של העולם, ובכך מתקנת וממתיקה את מידת הדין.
זהו כוחו של השופר. כח השיפור, התיקון, ההתקדמות אל המקור.
ר' יהושע פתח (תהלים פ"ט) "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון". ר' אבהו פתר קרא בחמשה זקנים שהם נכנסים לעבר את השנה, מה הקב"ה עושה מניח סנקליטיא שלו מלמעלן ויורד ומצמצם שכינתו ביניהם מלמטן. מלאכי השרת אומרים הא תקיף הא תקיף, הא אלהא הא אלהא, מי שכתוב בו (שם) "אל נערץ בסוד קדושים רבה" מניח סנקליטין שלו ומצמצם שכינתו ביניהם למטה, כל כך למה שאם טעו בדבר הלכה הקב"ה מאיר פניהם, הדא הוא דכתיב "באור פניך יהלכון".
אמר ר' יאשיה כתיב "אשרי העם יודעי תרועה" וכי אין אומות העולם יודעים להריע, כמה קרנות יש להן, כמה בוקינוס יש להם, כמה סלפירגסי יש להם, ואמרת "אשרי העם יודעי תרועה", אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים אימתי "בחדש השביעי"6.
ר' יהושע פתח בפסוק "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון", אך הוא מביא דרשה על סופו של הפסוק, ורק אחר כך על תחילתו, וזהו דבר שיש לעמוד עליו.
עוד יש להבין – מהם דברי ר' יהושע? הוא מביא את ר' אבהו ואת ר' יאשיה, ואינו מוסיף דבר משלו. מה בא ר' יהושע לומר בפתיחה זו, ומהו הקשר שבין שתי הדרשות שהביא?
יושבים חמישה מזקני ישראל, ודנים בעיבור השנה. זהו דיון שכלי, התלוי בשיקול הדעת, ולכאורה מציאות ה' נעלמת במעמד כזה. זהו ביטוי של צמצום אורו של ה' ונתינת הכח בעולם לברואים. אולם, גם כאן "ה' באור פניך יהלכון" – "אם טעו בדבר הלכה הקב"ה מאיר פניהם". בתוך המציאות המכסה את האור האלוקי, נמצא הקב"ה ומכוון את המציאות. גם בתוך הצמצום חודר האור האלוקי.
"ה' באור פניך יהלכון", ההליכה היא ענין טבעי של האדם – "ההולך הוא הולך מצד עצמו"7, אך גם דבר זה נעשה מכוחו של אור ה'.
מתוך כך יובן גם חלקו הראשון של הפסוק, "אשרי העם יודעי תרועה".
מהו ההבדל בין תרועות המלחמה של אומות העולם לקול השופר של ישראל?
קולות התרועה של אומות העולם אכן עושות רעש גדול, אך אין הם "יודעי תרועה" – יודעים את סוד התרועה – את הקולות החודרים אל פנימיותו של האדם והחושפים את האור האלוקי החודר בעולם.
עם ישראל יודע את סוד השופר, את סוד ה' שבמציאות, ובכך הוא "מפתה את בוראו".
הדין בעולם נוצר עם הצמצום, עם הסתרת אור ה' מן הבריאה. בהסתכלות רגילה נראה כאילו העולם פועל מעצמו, וללא יד מכוונת, וזהו הדין. השופר קושר את העולם אל מקור אורו וחיותו, מגלה את האור האלוקי שמכוון את המציאות, ובכך הופך את מידת הדין למידת הרחמים.
ר' יהושע דרש את הפס' "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון", בכך שהביא שתי דרשות נפרדות, על שני חלקי הפסוק. הדרשה על חלקו השני של הפסוק, מלמדת אותנו את משמעות החלק הראשון ובכך את עומקו של הפסוק.
ר' ברכיה פתח (תהלים פ"א) "תקעו בחדש שופר" וכי כל החדשים אינן חדש, אלא "בכסה", וכל החדשים אינן נכסין, אלא "ליום חגנו", והלא ניסן חדש נכסה ויש לו חג בפני עצמו, אלא איזהו חדש שנכסה ויש לו חג וחגו בן יומו אי אתה מוצא אלא בחדש תשרי. "בחדש" זה תחדשו מעשיכם, ב"שופר" בחדש הזה שפרו מעשיכם. אמר להן הקב"ה לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים, אימתי "בחדש השביעי".
קול השופר נשמע דוקא ב"כסה". בתוך הכיסוי וההעלם מופיע קול השופר ומבטא את תהליך התיקון – "שפרו מעשיכם". ביום זה של בריאת העולם אנו מבטאים את יסודה ועניינה של הבריאה – העולם נברא מכוסה וחסר, ואנו משלימים אותו, ובכך חושפים את האור האלוקי שבו. גילוי זה הוא ענינו של השופר, ההולך ומתגבר, ומבטא את כח התיקון שביסודו של עולם, את האור האלוקי שנמצא במעמקי הכיסוי וההסתר.
1 ויקרא כ"ג, כ"ד.
2 ויקרא רבה פרשה כ"ט.
3 שם ג'.
4 מכילתא יתרו (החדש) פרשה ד'.
5 הנצי"ב בביאורו למכילתא מבאר כי קול השופר ההולך ומתגבר מרמז על תורה שבעל פה ההולכת ומתפתחת ומתגדלת. תורה שבעל פה היא גילוי כוחו של ישראל, בחינת "שפרו מעשיכם".
6 ויקרא רבה פרשה כ"ט, ז'.
7 מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים פרק א'.