הצום – אכילה עליונה
ביחס ליום הכפורים מצאנו בדברי חז"ל הדרכה, שיש בה להעמידנו על עומק עניינו של יום1:
תנא ליה חייא בר רב מדפתי כתיב 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב' וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי.
בספרים הקדושים מבוארים דברי הגמרא בצורה מעמיקה, ונבאר את הדברים לאור המובא שם2.
עולמנו הגשמי נברא בדיבור אלוקי: "בדבר ה' שמים נעשו". דיבור זה ממשיך לְחיות את העולם ואת כל אשר בו באופן תמידי, ככתוב3: "ואתה מחיה את כולם".
כל דבר בעולם מורכב משני מישורים. המישור הגשמי, הנקלט ומושג על ידי החושים, והמישור הרוחני, המחיה את המישור הגשמי.
כאשר אנו קולטים דברים מן העולם, הגוף קולט את הצד הגשמי, והנשמה את הצד הרוחני – שאיננו מורגש ומוחש על ידי הגוף.
כך בראיה, העיניים רואות את הצד הגשמי בלבד, אך הנשמה רואה את הצד הרוחני. כאשר אנו רוצים לראות ראייה פנימית ועמוקה, עלינו להתרומם מעל לראיה הגשמית. בקריאת שמע, למשל, אנו עוצמים את העיניים, לבל יראו בצורה חיצונית, וכך אנו יכולים לראות דברים פנימיים ועמוקים. באור יום אנו רואים למרחק קילומטרים ספורים. כדי לראות כוכבים שמרחקם אלפי שנות אור, יש להגיע ללילה, עת העולם הגשמי איננו מסתיר בפנינו את הראיה העמוקה והרחוקה4.
באותה צורה יש להתייחס לשמיעה, לדיבור ולשאר הדברים בהם אנו קשורים לעולם. מקורם עליון מאד, ובדרך כלל אנו נפגשים עם הגילוי החיצוני שלהם, המסתיר והמכסה על הצד הפנימי, הנשמתי.
כאשר נעלם הצד הגשמי, ניתן לקלוט מעט מן הרובד הרוחני. דממה היא דיבור עמוק מאד, שאיננו יכול להתגלות במילים, וחושך הוא אור גדול, המסנוור את עינינו ונראה בצורה מוחשית כחושך.
אף האכילה מורכבת משני המישורים, הגשמי והרוחני.
"כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"5. גוף האדם חי מן המזון. זה דבר ניכר ומוחשי. אולם, אף הנשמה חיה מן המזון שהאדם אוכל, וכאשר אדם לא אוכל כמה ימים, נשמתו עוזבת אותו. הכיצד? מנין "יודעת" הנשמה שהגוף לא אוכל?
בתורת החסידות6 מבואר, שהנשמה חיה מ"מוצא פי ה'" שבלחם. במזון שאנו אוכלים יש חיות רוחנית, נשמה המחיה אותו. כאשר אנו אוכלים, גשמיות המזון בונה את הגוף, ורוחניותו – בונה את הנשמה7.
ביום הכפורים אנו נפגשים עם הנשמה. אנו אוכלים מזון רוחני. על כן אנו נמנעים מאכילת מזון גשמי, המסתיר את הרוחניות הגנוזה בו. כמו עצימת העיניים בקריאת שמע, כך הצום ביום הכפורים נועד להפגישנו עם הרובד הפנימי יותר, עם הנשמה שבמזון. יום צומא רבא, אותיות "מוצא פי ה'", כך מובא בספרים. הצום מאפשר לקלוט את "מוצא פי ה'" בצורה ישירה, ללא צורך לאכול מזון גשמי. אין זו תענית, אלא אכילה פנימית, שאיננה זקוקה למזון הגשמי כדי לְחיות את נשמתו של האדם.
משום כך כל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, שכן אותה פעולה שפועלת האכילה ביום התשיעי, פועלת התענית ביום העשירי. שתי הפעולות מחיות את נשמתו של האדם על ידי המזון הרוחני.
בכל השנה אנו אוכלים אוכל גשמי, ועל ידי הברכה שאנו מברכים, אנו משפיעים שפע רוחני במזון. זוהי אכילה חיצונית, הנעשית בכל השנה ובשיאה בערב יום הכפורים, שאכילתו מתקנת את כל האכילות של כל השנה.
ביום הכיפורים עצמו אנו מתרוממים למעלה עליונה יותר, ואיננו זקוקים כלל למזון הגשמי. התענית של יום הכפורים היא אכילה פנימית, הניזונה באופן ישיר מן הנשמה המחיה את המזון, וניתן להגיע אליה לאחר שהאכילה החיצונית מתוקנת כראוי.
על כן אכילת התשיעי היא הגורמת לתענית העשירי להיות בדרגתה העליונה, בדרגת אכילה פנימית, והאוכל בתשיעי, כאילו התענה תשיעי ועשירי.
1 ברכות ח' ע"ב.
2 פרי עץ חיים, שער יום הכפורים פרק א'.
3 נחמיה ט', ו'.
4 עי' עולת ראי"ה ב' עמ' נ"ג.
5 דברים ח', ג'.
6 עי' ליקוטי הלכות, הלכות השכמת הבוקר, ד'.
7 יש המבארים בדרך זו את עניין אכילת ה"סימנים" בליל ראש השנה. מהותו של המזון גנוזה בשמו, ועל כן אכילת המזון פועלת את הרמז הרמוז בשמו – במהותו הרוחנית.