תשובת אנשי נינוה

ערך: יעקב קופל.

יום הכיפורים נמצא בפתח ועל כן בחרנו לעסוק הפעם בספר יונה.
השאלה הגדולה של הספר היא, מדוע יונה מנסה להתחמק מהשליחות שמטיל עליו הקב"ה? מה כל כך רע בה?
יותר מזה קשה על עצם נסיון הבריחה מה', האם יונה חשב שבאמת הוא יצליח לברוח מה'?
הפסוקים מתארים את האוניה בשיא הסערה שהיא עומדת להשבר, עד כדי כך שכל המלחים נלחצים ומחפשים מה לעשות כדי להנצל. בתוך כל התיאור הזה תגובתו של יונה היא ללכת לישון. איך הוא יכול?
רב החובל שראה את יונה נרדם בא ומעיר לו "מה לך נרדם קום קרא לאלקיך". איזה בזיון זה, דוקא נביא ה' הוא זה שישן ולעומתו הגוי הוא שמעורר אותו לקרוא לה'.
לאחר שיונה עלה בגורל, הוא מודה שאכן הסערה הזאת היא בגללו, ואם הם רוצים אז הם יכולים לזרוק אותו לים. מאיפה האדישות הזו? ומדוע שהוא לא יסייע להם ויקפוץ בעצמו?
לבסוף מתברר שהנבואה הצליחה ואנשי נינוה עשו תשובה. אם כן, מה הרתיע אותו מלכתחילה?

לפני שניגש לענות על השאלה המרכזית הזו, נעיין במספר מקומות הזוקקים ביאור ברחבי ספר זה.

סוכה וקקיון

לאחר שיונה אמר את נבואתו ואנשי נינוה חזרו בתשובה, מסופר על יונה שמקים סוכה (ד', ה'):

ויצא יונה מן העיר וישב מקדם לעיר ויעש לו שם סכה וישב תחתיה בצל עד אשר יראה מה יהיה בעיר.

מה יונה מצפה לראות?
לכאורה, נראה שרצונו לראות מה יקרה עם אנשי נינוה, האם ה' יקבל את תשובתם או לא. אך אי אפשר לומר זאת, מאחר ובסוף הפרק הקודם (ג', י' – ד', ב') נאמר:

וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה.
וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו.
ויתפלל אל ה' ויאמר… כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה.

ניתן לראות מהפסוקים שיונה היה מודע לכך שה' ניחם על הרעה. אם כן מדוע יונה המתין? מה הוא ציפה לראות?

שאלה נוספת מתעוררת בסיפור הקקיון (ו' – ח'). לכאורה, הקקיון נועד כדי לעשות צל מעל ראשו, והרי יש לו סוכה!
רוב הפירושים הולכים בכיוון שסוכתו לא הספיקה לצל (יתכן שהסתמכה בעיקר על לבוד).
אחד הפרשנים אומר שהסוכה הייתה הדפנות והקקיון היה המכסה מלמעלה. אך סוכה בפשט המילה מכוונת דווקא לסכך.

בהמשך הסיפור ה' מביא את הקקיון למנוע את הרעה מיונה ומסיר אותו לאחר זמן, ואז פונה ה' ליונה ואומר לו את מוסר ההשכל מעניין זה (י' – י"א):

ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו שבן לילה היה ובן לילה אבד.
ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה.

הקל וחומר הזה קשה, שכן יונה כלל לא חס על הקקיון אלא על ראשו שלו, ומדוע לייחס ליונה רגשי רחמים על הקקיון שלכאורה לא היו?

וטהר לבנו לעבדך באמת

מה שהציק ליונה זו נקודת האמת. הרב תמיר (ר"מ בישיבתנו) מסביר, שמאוד חרה ליונה שתשובתם של אנשי נינוה לא היתה תשובה אמיתית. עניין זה רמוז בשני עניינים. תחילה, בשמו "יונה בן אמיתי", ושנית בדבריו (ד', ב'):

… כי ידעתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה.

יונה מתחיל למנות את י"ג המידות בצורה חלקית (כפי שמופיע מספר מצומצם של פעמים בתנ"ך), אך מאוד בולט שלבסוף הוא משמיט את מידת האמת, "ורב חסד ואמת".
חז"ל¹ אומרים שהילד שהחיה אליהו אצל האשה הצרפתית היה יונה. הרב תמיר מראה שדברי חז"ל אלו רמוזים בדברי האשה "עתה זה ידעתי כי איש אלקים אתה ודבר ה' בפיך אמת", מאחר וכל העניין סובב על יונה בן אמיתי. בהמשך נוסיף לדבר מעט לגבי הקשר בין יונה לאליהו.

אנשי נינוה

תשובתם של אנשי נינוה גרמה לקטגוריה קשה נגד עם ישראל. במשך שנים רבות, הנביאים קראו לעם ישראל לחזור בתשובה, ובכל פעם מחדש העם לא מקשיב לנביאים ויש צורך לחזור ולהתרות בעם ישראל פעמים נוספות. לעומת זאת, כאשר יונה מגיע לעיר נינוה שהיתה בעלת חטאים מרובים, מתרחשת תופעה חריגה שבה כל אנשי העיר חוזרים בתשובה מיד ובצורה מאוד חריפה. בעקבות היחס ההפוך שעם ישראל מפגין, מתעוררת קטגוריה גדולה, ולכל זאת יונה מודע.

ספר יונה נכתב כשני סיפורים בעלי הקבלות רבות.
ניתן לתחם את שני הסיפורים בעזרת המפגשים של יונה עם אומות העולם. הפעם הראשונה שיונה נפגש עם אומות העולם, היתה הפגישה עם המלחים על האונייה, הפעם השנייה היתה עם אנשי נינוה. בשני המקרים מתרחשת אותה התופעה, אומות העולם מחפשות את התשובה. אצל אנשי נינוה ניתן לתלות את תשובתם בכך שהנביא איים עליהם שאחרת תבוא עליהם רעה. בדומה, אצל המלחים האינטרס היה כדי שהספינה לא תתהפך. אך מתברר שלכאורה יש צד נוסף שבגללו הם רוצים לחזור בתשובה, שכן גם לאחר שנפל הגורל על יונה להזרק לים הם לא מבצעים זאת מיד. לעומת זאת, הם מתפללים לה' ונודרים נדרים. נראה שהם שבים בתשובה שלמה עד כדי כך שלא רוצים להשליך לים את זה שגרם להם את הרעה הזו.
הספינה שעמדה לטבוע היתה סימן מאת ה' ליונה במטרה להבהיר לו שאין לו אפשרות לברוח מהמשימה שה' הטיל עליו. חז"ל² אומרים שהמלחים היו משבעים האומות, דוגמא קטנה לעולם כולו. יונה שניסה לברוח מהמפגש עם אנשי נינוה והחזרתם בתשובה, פגש את המלחים וגם בניגוד לרצונו השיב אותם בתשובה.

תשובה שלמה

למרות כל הסיפור עם האוניה, יונה המשיך בשלו. טענתו היתה שתשובתם של המלחים לא היתה תשובה שלמה ואמיתית. בתוך הדג הוא נושא תפילה ואומר (ב', ט' – י'):

משמרים הבלי שוא חסדם יעזבו. ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'.

יונה מכנה את המלחים – "משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו", כוונתו לומר שתשובתם מהפה ולחוץ, ונדריהם שנדרו לא יתקיימו. לכן, בניגוד אליהם, טוען יונה ש"אשר נדרתי אשלמה", הוא לא רק נודר אלא גם מקיים. מתברר שלפי יונה המצוקה שבה היו שרויים המלחים גרמה גם לאותם נדרים ואותם תפילות שהם נשאו בפיהם, וכל זאת על מנת להציל את נפשם. אולם, כל אלו מילים בעלמא, ולאחר זמן הם לא יטרחו כלל לקיים את דבריהם. ניתן לסכם במשפט את טענתו של יונה – תשובתם של המלחים אינה אמיתית.

תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק שני הלכה א' (ח: – ט.):

אמר רבן שמעון בן לקיש תשובה של רמיות עשו אנשי נינוה. מה עשו? רבי חונה בשם ר"ש בן חלפותא – העמידו עגלים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, סייחים מבפנים ואימותיהם מבחוץ, והוון אילין געיי מן הכא ואילין געיי מן הכא (= היו אלו גועים מכאן ואלו גועים מכאן). אמרין – אין לית מתרחם עלינן, לינן מרחמין עליהון! (= אם אינך מרחם עלינו אנחנו לא מרחמים עליהם) הה"ד (יואל א', י"ח) "מה נאנחה בהמה נבכו עדרי בקר וכו'"…
(יונה ג', ח') "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם" – א"ר יוחנן – מה שהיה בכף ידיהם החזירו מה שהיה בשידה תיבה ומגדל לא החזירו.

לכאורה, חז"ל נאחזים בשברי פסוקים על מנת להוכיח את רמאותם של אנשי נינוה, אך האמת שיש להם אסמכתא הרבה יותר חזקה. על מנת להבין את מעשה התשובה של אנשי נינוה צריך להכיר את הרקע ההיסטורי של הסיפור.
יונה בן אמיתי מופיע בימי ירבעם השני (מלכים ב' י"ד, כ"ג – כ"ה):

בשנת חמש עשרה שנה לאמציהו בן יואש מלך יהודה מלך ירבעם בן יואש מלך ישראל בשמרון ארבעים ואחת שנה… הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אלקי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר.

התקופה של ירבעם השני היתה התקופה הגדולה ביותר של ממלכת יהודה, חוץ מימי דוד ושלמה. המצב בארץ היה טוב מאוד ואפילו היתה ברית עם ישראל, אך לבסוף הגיעה ההתרסקות. יונה עמד באותה תקופה וידע מה הולך לקרות עם עם ישראל, ומה יהיה פועלם של אנשי נינוה התמימים הללו.
אנשי נינוה שייכים לממלכת אשור, והולכים להיות האומה האכזרית ביותר שהיתה עד זמנם. הם הראשונים שהחלו בהגליית עמים. הגלייה במסעות מוות, והתעללויות נוראות ואכזריות.
זאת היתה הסיבה שבגללה יונה לא היה מוכן לקבל שתשובתם של אנשי נינוה אכן אמיתית, אלא רק מן השפה ולחוץ. כך גם הבינו חז"ל ובעקבות כך כתבו את דרשותיהם בעניין זה.

יואל ויונה

ישנם מספר מילים מנחות בספר יונה שחוזרות במהלך הספר. אנו נבחן מילה אחת שקשורה לענייננו.
המילה "רעה" חורזת את עקרי העניינים של הספר:

(א', א' – ב') ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר. קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני.
(א', ז' – ח') ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו ויפלו גורלות ויפל הגורל על יונה. ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו מה מלאכתך ומאין תבוא מה ארצך ואי מזה עם אתה.
(ג', ח') … וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם…
(ג', י') וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה.
(ד', א'- ב') וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו… ונחם על הרעה.
(ד', ו') וימן ה' אלקים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה.

הספר מתחיל בתיאור הרעה של אנשי נינוה, לאחר מכן הרעה שנחתה על המלחים, הדרך הרעה ששבים ממנה אנשי נינוה, הרעה שה' ניחם עליה ולסיכום – כל זה רע בעיני יונה. בעיני יונה זה רע שה' ניחם על הרעה. הטוב היחידי שיונה מוצא הוא (ד', ג') "כי טוב מותי מחיי".
לאחר שיונה מביע את דעתו, מגיע סיפור הקקיון – "להיות צל על ראשו להציל לו מרעתו"- מאחר והוא בנה הרגע סוכה, אזי צל רגיל יש לו. מה שהוא מחפש זה צל מהקקיון שאמור להציל אותו מרעתו. ננסה להרחיב מעט נקודה זו.

ספר יונה מוביל אותנו בצורה ברורה לספר אחר בתרי עשר. רק עוד פעם אחת בתנ"ך מופיעים י"ג המידות בצורה המיוחדת שבה הם מופיעים כאן, וזה בספר יואל (ב', י"ג). כמו כן, פסוק לאחר מכן ביואל (ב', י"ד) מופיע "מי יודע ישוב וניחם" ואצלנו (ג', ט') מופיע "מי יודע ישוב ונחם האלקים".
יש שלוש דעות בחז"ל לגבי תקופתו של יואל, אך הפשט הפשוט הוא שיואל היה מעט לפני יונה (בהזדמנות אחרת נסביר כיצד יוצא שכל התרי עשר מסודרים בסדר כרונולוגי).

נעיין בספר יואל מתחילתו (א', א' – י"ב):

(א', ד') יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל.
(א', ו') כי גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר שניו שני אריה ומתלעות לביא לו.

הפסוקים מתארים מצב של רעב קשה בארץ. רעב שנוצר כתוצאה מכמות עצומה של ארבה שהגיע לשדות וחיסל הכל. הדימויים של הארבה מזכירים מאוד תיאור של צבא שכובש שטח, ובאמת אם מסתכלים על הארבה בהגדלה אזי הוא נראה באמת מפחיד. גם התוצאה שמשאיר אחריו הארבה מאוד מזכירה שטח הרוס לאחר מלחמה. וכמו במלחמה יש גם שופרות וכך מתואר בהמשך יום ה' שקרב ובא להפרע מהם על ידי חיל ה' (ב', א' – י"א):

תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי ירגזו כל ישבי הארץ כי בא יום ה' כי קרוב…
לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה כגן עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שממה וגם פליטה לא היתה לו.
כמראה סוסים מראהו וכפרשים כן ירוצון.
כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אכלה קש כעם עצום ערוך מלחמה…
כגבורים ירצון כאנשי מלחמה יעלו חומה ואיש בדרכיו ילכון ולא יעבטון ארחותם…
וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עשה דברו כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו.

הדרישה מהעם לחזור בתשובה היא מאוד קשה. מטרת השופר היא להתריע, ולעורר את לבב האנשים לחזור בתשובה (ב', י"ב – ט"ו):

וגם עתה נאם ה' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלקיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. מי יודע ישוב ונחם… תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה…

לאחר מכן יש תיאורים של מה שיקרה אם יעשו תשובה (ב', י"ח – כ"ג):

ויקנא ה' לארצו ויחמל על עמו… הנני שלח לכם את הדגן והתירוש והיצהר ושבעתם אתו ולא אתן אתכם עוד חרפה בגוים.
ובני ציון גילו ושמחו בה' אלקיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון.

מתברר שלא רק ארבה היה פה אלא גם בצורת קשה. "המורה" זהו הגשם הראשון, וכאן יש תיאור ש"מורה ומלקוש בראשון". כאשר הגשם הראשון יורד רק בניסן זה עצוב מאוד, זהו תיאור של המצב הקשה שהיה בארץ עד כה, בלי גשם בכלל.

כפי שהראנו, יש כאן דרישה קשה לחזרה בתשובה. אך מעניין שבתחילת הספר, בתוך התיאור של כל המצב הקשה, ישנם תיאורים יותר מפליאים לגבי תגובתם של האנשים:

(א', ט') הכרת מנחה ונסך מבית ה' אבלו הכהנים משרתי ה'.
(א', י"ג) חגרו וספדו הכהנים הילילו משרתי מזבח באו לינו בשקים משרתי אלקי כי נמנע מבית אלקיכם מנחה ונסך.

במצב שבו אנשים מתים ברעב וישנו תיאור קשה של מלחמה, האנשים בוכים על כך שאין נסכים לקורבנות? ואם היו מוצאים יין היו מנסכים למזבח ולא היו נותנים לעם לשתות?
ההרגשה היא שמשהו פה מעוות.
בדרישה מהעם לחזור בתשובה מתואר בספר יואל (ב', י"ב – י"ג):

וגם עתה נאם ה' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלקיכם…

הנביא יואל לא מוכן שיקרעו את הבגד שלהם, מדוע?
בהמשך הפסוק יש את החלק שמקביל לספר יונה, אצלנו. ומתברר שהמשך ישיר לדבריו של יואל נמצא אצלנו, בספר יונה. דור אחד לאחר תקופתו של יואל מגיע יונה ואומר לה'- אתה שלחת את יואל לעשות תשובה מסויימת ומה שקורה עם אנשי נינוה זו לא תשובה כפי שדרש יואל מהעם. התשובה שעושים אנשי נינוה היא חיצונית.
אכן, הדגש בתשובת אנשי נינוה הוא על הבגדים שהם לובשים, מה שמסמל שכל תשובתם רק כלפי חוץ (ג', ה' – ח'):

ויאמינו אנשי נינוה באלקים ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם.
ויגע הדבר אל מלך נינוה ויקם מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר.
ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדליו לאמר האדם והבהמה הבקר והצאן אל יטעמו מאומה אל ירעו ומים אל ישתו.
ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם.

מדוע לא לתת לבהמות לאכול? אם כבר, הן היחידות שלא עשו שום דבר רע? זהו עוד סימן לכך שתשובתם חיצונית, והסבר לכך נתנו חז"ל בירושלמי כפי שהבאנו מקודם. כמו כן, הקב"ה אומר על נינוה בפסוק האחרון בספר (ד', י"א) "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה". הכוונה בתוספת "ובהמה רבה" היא שמעשיהם של אנשי נינוה הם כמו מעשה הבהמה, מעשים חיצוניים.
שק וצום מועילים ומתקבלים ברצון דוקא כשהם נעשים באמת. דוגמא טובה לכך ניתן לראות במלכים ב' פרק ו'. הרקע הוא מצור קשה על שומרון ואז מופיע תיאור קשה של נשים שאוכלות את בניהם ועוד מרמות אחת את השניה (ו', ל'):

ויהי כשמע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו והוא עבר על החמה וירא העם והנה השק על בשרו מבית.

זוהי תשובה אמיתית, כאשר היא לא מוחצנת. החכמה זה ללבוש את השק, אך מתחת לבגדים. ובניגוד מוחלט לכך נהגו אנשי נינוה שדאגו להחצין את תשובתם שתראה לעיני כל.

סיפורם של אנשי נינוה מתחיל עוד בספר בראשית. מקורם של אנשי נינוה מתחיל מבבל, שם ארע כל הסיפור עם המגדל שנועד כדי למרוד בקב"ה, לכן מובן מדוע מופיע אצלנו ביונה "כי עלתה רעתם לפני".
חז"ל במכילתא פרשת בא אומרים: "אליהו תבע כבוד האב (=הקב"ה) ולא כבוד הבן… יונה תבע כבוד הבן (=ישראל) ולא כבוד האב".
יונה מנסה לסנגר על עם ישראל. על כן הוא יוצא כנגד האומות וטוען שתשובתם אינה אמיתית. אך ה' עונה ליונה שצורת השפיטה שלו את הגויים היא לא נכונה. יש הבדל יסודי בין עם ישראל לשאר האומות.
מאחר ומערכת היחסים של ה' עם אומות העולם שונה, ברגע שהם מילאו את סאתם ה' מעניש אותם בעונש סופני. ניתן לראות בחוש שהיום אשור לא קיימים, וכמו כן גם הכפתורים והכסלוחים. אך ישנה הסתייגות מסויימת והיא, שעד שהאומות לא הגדישו את הסאה אזי יש להן עדיין סיכוי. ועל כן, מאחר ואנשי נינוה עשו תשובה מסויימת, על אף שהיא חיצונית, היא עדיין שווה משהו. לכן הם עדיין לא עוברים מהעולם.
כעת מובן מדוע המלחים ניצלו בעזרת הנדרים שנדרו על אף שלא בטוח שהם יקיימו אותם, שכן העיקר אצל אומות העולם הוא שיצאו מהרעה הגדולה בה היו.

מערכת היחסים בין הקב"ה לעם ישראל שונה לחלוטין. הקשר לעם ישראל הוא נצחי, עד כדי כך שגם אם הם יכעיסו את ה' ויגלו מארצם "לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם". ודווקא מפני שהקשר בין עם ישראל לה' אינו מותנה אזי גם הדרישה מהם היא יותר תובענית – "קרעו לבבכם ואל בגדיכם". דוקא מעם ישראל נדרשת התשובה השלמה, לשוב לה' בכל לבם בצורה אמיתית.
"ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה'" – הביטוי "מלפני ה'" מבטא את ארץ ישראל (דברים י"א, י"ב) "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". הייחודיות של הארץ שעיני ה' בה מתבטאת בהשראת השכינה בארץ ובהשגחה הצמודה. מה שגורם להנהגה הקשה כלפי עם ישראל כאשר הם חוטאים. יונה החליט שהוא לא משתף פעולה עם ההנהגה הזאת ולכן הוא בורח. הוא מודע לעובדה שהוא לא יכול באמת לברוח, אך הוא לא מוכן לשתף פעולה ומכאן תגובתו הפסיבית כלפי הסערה והמלחים הסובבים אותו.

לאחר שאנשי נינוה עושים את התשובה שלהם ויוצאים מגדר "הרעה", הקב"ה ניחם ונותן לנינוה עוד הזדמנות לממש את תפקידם בעולם.
יונה לא מוכן לקבל את הנקודה הזאת ועל כן ה' יוצא ללמד אותו לקח.
יונה יושב בסוכה כדי לבדוק האם התשובה של אנשי נינוה תחזיק מעמד. האם זה יהיה בגדר "אשר נדרתי אשלמה" או "הבלי שוא חסדם יעזובו".
מאחר ויונה מודע לכך שה' החליט אחרת ממה שהוא ציפה, לכן (ד', א') "וירע אל יונה רעה גדולה ויחר לו". יונה מרגיש שהוא שרף את הקשרים עם ה', ואז ה' מארגן לו קקיון שמראה לו שה' דואג לו. עד כה ה' לא עזר בצורה מוכחת שהעזרה היא למענו, ראינו שהוא הציל אותו בים אך זה היה רק כדי שיקיים שליחותו. על כן, זו הפעם הראשונה שה' עושה מעשה לטובתו שלו.
(ד', ו') "וימן ה' אלקים קיקיון" – ניתן לומר שה' שיתף מידת הדין במידת הרחמים. היה רע ליונה שה' לא מתייחס אליו, שה' רחוק ממנו והקקיון בא להציל אותו מרעתו.
כעת נבין את מוסר ההשכל שה' מלמד את יונה. המשל של הקקיון "שבן לילה היה ובן לילה אבד", אינו רק משל לאנשי נינוה אלא לתשובתם. כפי שהקקיון ביטא רגע של חסד מהקב"ה שנעם ליונה, כך צריך להיות היחס גם לאומות העולם. אנשי נינוה שהגיעו לשיא מסוים ופנו מדרכם הרעה, גם אם זה עניין זמני זה עדיין שווה משהו. יונה לומד זאת על בשרו, כמה חשובה היה לו הקקיון שהציל אותו מהרעה, כמה חשוב היה לו הקשר לקב"ה גם אם הוא היה זמני.

מבחן הסוכה

בראש השנה אנו מקבלים את מלכותו של ה' ואת דינו. ביום הכיפורים אנו עומדים ומבקשים רחמים על עצמנו, ובין ווידוי לווידוי אנו מקבלים עלינו קבלות שונות. היכולת של האדם לקבל על עצמו התחייבויות היא מאוד פשוטה. כמו כן, המניע מאוד ברור, הרצון שה' ימחול לנו על כל פשעינו. על כן, אנחנו יכולים לקבל על עצמנו הרבה דברים, והשאלה הגדולה היא מה יקרה לאחר יום הכיפורים כשנרד חזרה למציאות.
בסוכות יש מצווה של "ושמחת בחגיך", יש שמחה בסעודה, בבשר וביין. זוהי הירידה למציאות, ודוקא אז נבחן האדם, האם הוא עדיין יעמוד בהבטחותיו מיום הכיפורים?
הגמרא הידועה במסכת עבודה זרה ג. מתארת את המבחן שיעשה הקב"ה לאומות העולם לעתיד לבוא:

… מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא…

אומות העולם בונים סוכה אך כאשר חם להם הם יוצאים ומבעטים בסוכה. בהמשך הגמרא שואל רבא: והרי מצטער פטור מן הסוכה, ועונים את התשובה "נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי?".
בסוכות אנו מקריבים שבעים פרות כנגד אומות העולם, זהו חג אוניברסלי של עם ישראל עם כל האומות (בניגוד לפסח שמיוחד לישראל), וכמו כן זהו גם מבחן לכלל האומות.

התיאור של הנבואה שמגיעה לנינוה (ג', ד') "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" מזכירה לנו את ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום הכיפורים. התיאור של מלך נינוה שקם מכסאו, מזכיר את ראש השנה. ומסתבר שהוא מפנה מקום לקב"ה, להמליכו על כל העולם. הצום כנגד יום הכיפורים ולבסוף המעשה של יונה שבונה סוכה כדי לבדוק מה נשאר מכל זה.
הקב"ה מסביר ליונה שלאומות העולם גם תשובה חיצונית מספקת, ועובדה זו גרמה לנו סבל במשך הדורות מהאומות שהנחיתו עלינו רעות רבות. אולי ניתן לראות סמל לסבל של עם ישראל במשך הדורות בסבלו של יונה.

עם כל זאת, אשרינו שה' מתנהג עמנו במידה הזאת, שה' קרוב אלינו. אשרינו שה' דורש מעמנו כל כך הרבה וגם נותן לנו את הכח לעשות דברים בצורה האמיתית שלהם.
יום הכיפורים זהו זמן שמסוגל לקבלת החלטות לכל השנה, אך זה צריך להעשות כפי שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה (ב', ב') "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". כך שבאמת בסוכות יתברר שאנו ראויים לחגוג בצורה אמיתי את "ושמחת בחגך".
יהי רצון שה' יחתום את כולנו לשנה טובה.

---

¹ פרקי דר' אליעזר פרק ל"ב, ילקוט שמעוני יונה פרק א' רמז תק"נ.
² ילקוט שמעוני יונה פרק א' רמז תק"נ – "ר' חנינא אומר משב(ע)יים לשון היו באוניה…".

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *