ארבעת המינים

בארבעת המינים מנו חז"ל מספר פסולים המשותפים לכולם, כגון – הגזול, היבש, של אשירה ושל עיר הנידחת וכו'. מעבר לפסולים אלו, מצאנו בכל אחד מהמינים פסול אופייני המיוחד לו, חז"ל כינו את הפסולים הנוספים הללו כשמות מומים שבאדם. וכך מצינו בסוכה² על לולב שכל עליו מצידו האחד:

ואמר רבא: האי לולבא דסליק בחד הוצא, בעל מום הוא ופסול.

בהמשך דנה הגמרא בהדס ששלושת עליו לא יוצאים כאחד מתוך עוקץ אחד, אלא "תרי וחד" – שנים היוצאים מתוך עוקץ אחד והשלישי למטה מהם. על הדס כזה אומרת הגמרא³:

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא לההוא הדס, שוטה קרי ליה.

שני כינוים אלו – בעל מום ושוטה – הם כינוים של מומים השייכים במקורם לאנשים, ועל דרך ההשאלה הוזכרו בלולב ובהדס. אולם דמיון זה, בין פסולי ארבעת המינים לבין בני אנוש, בולט במיוחד לגבי אתרוג⁴:

בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טריפה מהו?

ומקשה על כך הגמרא:

מאי קמיבעיא ליה? אי נקלף – תנינא! אי נסדק – תנינא! אי ניקב – תנינא!

ומתרצת:

כי קא מיבעיא ליה, כדעולא אמר ר' יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון כשרה, ואמר רבא: והוא דקיימא סימופנהא, הא לא קיימי סימפונהא – טריפה. הכא מאי? דלמא התם הוא דלא שליט בה אוירא – הדר בריא, אבל הכא, דשליט בה אוירא – סרוחי מסרחת; או דילמא לא שנא.

הדמיון בין פסולי אתרוג לדיני טריפה, אם כן – הוא כה גדול, עד שרבים מדיני טריפה שייכים באתרוג – נקלף, נסדק, וניקב, וההקבלה יורדת אף לפרטי פרטים כמו עד כמה נימוחה הריאה, ובמקביל עד כמה יהא נימוח האתרוג וייפסל.

רק בערבה לא מצאנו שום פסול המקביל למום אנושי, והפסול המיוחד לערבה הוא "חלפתא", כמובא בגמרא⁵:

הני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בית המקדש: חלפתא – ערבתא, ערבתא – חלפתא. מאי נפקא מינה – ללולב.

ומבאר רש"י⁶:

צפצפה, ועכשיו נשתנית משמה וקורין לה ערבה.

דהיינו, שבגופה של ערבה אין פסול מיוחד, והחשש היחידי הוא שיחליפוה במין אחר.

נראה שאם נעמיק במשמעותם של ארבעת המינים, יתבאר הדמיון בין פסוליהם לבין מומי גוף האדם, וכן השוני בין הערבה לשאר שלושת המינים.

חז"ל דימו במספר מקומות את ארבעת המינים לאיברי הגוף השונים, שאת כולם צריך האדם לכוון לעבודת ה'. ובלשוננו נאמר: האתרוג דומה ללב האדם – שהוא מקור חיותו, הלולב דומה לעמוד השדרה – ובכך מבטא את בנין הגוף של האדם, ההדס – שבו הריח – הוא כנגד הרוחניות והדעת שבאדם, ואילו הערבה – שאין בה לא טעם ולא ריח – מבטאת את נקודת הסגולה שבאדם הישראלי, כלשון השפת אמת⁷:

מצוות ערבה בהושענא רבה, שבחרו חכמינו ז"ל, בערבה יותר מבכל המינים, אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח – כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בני ישראל להשי"ת. כי מאין בא חביבות בני אדם הללו? רק שבני ישראל נקראו בנים למקום, ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלוקים… ובני ישראל שמחין יותר בנקודה הזו שנטבע בהם מצד הבריאה, יותר ממה שזוכין ע"י מעשיהם, כי מה יכול לפעול מעשה בשר ודם?

נמצא שהערבה, אף שמבחינה חיצונית אין בה כל יתרון, מבטאת בפנימיותה את הנקודה הסגולית שהיא העליונה ביותר.

והנה כל אחד מהפסולים המיוחדים שמצאנו בארבעת המינים, הוא המבטא יותר מכל את חסרון אותו החלק המיוחד שמסמל אותו המין. וכך באתרוג שהוא כנגד הלב, מקור החיים, אנו מוצאים פסול טריפה, שהיא חסרון החיים; בלולב, שהוא כנגד השדרה וכנגד בנין גוף האדם, הפסול המיוחד ללולב הוא בעל מום; בהדס אנו מוצאים הדס שוטה, כנגד חסרון הדעת והרוח; ובערבה – שאין לה כל ייחוד עצמי מלבד הנקודה הסגולית – אין בה כל פסול, מלבד 'חלפתא' – הסגולה אינה תלויה במעשי האדם, והקלקול היחיד העלול להיגרם בה הוא החלפה, בבחינת "אחליפם באומה אחרת".

ורק כאשר כל החלקים מתוקנים על מקומם ומאוגדים יחד ע"י האגד, מתקיים בהם "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

חג שמח

---

¹ בוגר הישיבה ור"מ בישיבת "נווה דקלים".
² סוכה ל"ב ע"א.
³ סוכה ל"ב ע"ב.
⁴ סוכה ל"ו ע"א.
⁵ סוכה ל"ד ע"א.
⁶ בד"ה "חילפא – ערבתא".
⁷ לסוכות תרל"ד.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *