לחיות עם פרשת השבוע – והיו בעינך כחדשים
בשבוע שעבר קראנו את פרשת "כי תצא", והשבוע אנו קוראים את פרשת "כי תבוא". עם תחילת שנת הלימודים אנו נדרשים לצאת מן העולם , ולבוא אל תוך בית המדרש, על דרך מה שאמרו חכמים: "לעולם יכנס אם שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל". פתח אחד הוא בחי' "כי תצא" – ליציאה מן העולם שמחוץ לבית הכנסת, והפתח השני הוא לכניסה אל תוך בית הכנסת, בחי' "כי תבא".
שמה של הפרשה, "כי תבוא", הוא הפעם הראשונה מתוך שש פעמים בהם מופיע השורש "בוא" בפרשת הביכורים (דברים כ"ו, א'-י"א):
וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
נעיין באחד הפסוקים בפרשה זו:
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
פסוק מדהים. עומד אדם בהבאת הבכורים, שנים רבות לאחר שעם ישראל נכנס לארץ ישראל, ומכריז: "הגדתי היום… כי באתי אל הארץ". הוא כלל לא בא אל הארץ. אולי הסבא שלו ואולי הסבא של הסבא שלו באו אל הארץ, והוא נולד בה. מה משמעות אמירה זו?
פסוק זה מעמיד אותנו על יסוד חשוב הנוגע לארץ ישראל.
בכל דור, בכל שנה, אנו מגיעים אל הארץ מחדש. לכל דור יש צורה מיוחדת שבה הוא בא אל הארץ. יש דור שבא אל הארץ על ידי כבוש השממה, יש דור שבא על ידי כיבוש הארץ במלחמה, ויש דור בו אנו נדרשים לכבוש את הלבבות למען ארץ ישראל.
אין אנו בארץ בגלל שבדור מן הדורות עלו אבותינו לארץ ישראל, ואנו ממשיכים אותם בכח האינרציה. מוטלת עלינו החובה לבוא מחדש אל הארץ, ולהחליט בעצמנו את ההחלטה – אנו חיים בארץ ישראל.
לאחרונה שאל תלמיד כתה י"ב את שר הבטחון: האם אתה יכול להבטיח לי שהמדינה מתחייבת להחזירני לביתי אם אפול בשבי במהלך שירותי בצה"ל? שר הבטחון ענה: אני לא יכול להבטיח שום דבר! כל חייל יודע שהוא יכול ליפול בשבי או למות, חלילה, במהלך שירותו הצבאי, ועל דעת זה הוא מתגייס. מי שלא יהיה לו כח עמידה ונכונות להקריב – לא יוכל להחזיק כאן מעמד. זו תשובה הראויה להאמר מפי שר בטחון במדינת ישראל.
מי שלא מבין מה הוא עושה כאן, על מה הוא נלחם ולשם מה – לא יהיה כאן. אנו צריכים לבוא אל הארץ ולברר לעצמנו את מקומה בחיינו הפרטיים והלאומיים. אנו באים בכל יום מחדש אל הארץ, במאבק יומיומי הפושט צורה ולובש צורה, בכל דור ולכל אדם על פי עניינו.
במדרש (תנחומא כי תבוא, א') מוסיפים חז"ל נימה מרגשת לצורך לבוא בכל דור אל הארץ מחדש:
אמר ר' אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות, אדם יש לו עסק אצל מלכות, פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך, כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק לא עושה, אבל הקב"ה אינו כן, אלא יורד אדם לתוך שדהו, ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים, ובא ועומד באמצע העזרה, ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך וגו'", ולא עוד אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו: היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות. אמר רבי שמעון בן לקיש: יצתה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו ואומר לו: יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה האחרת.
אדם מגיע לירושלים, ומבקש רחמים. ראשית על עצמו, ואחר כך על עם ישראל ועל ארץ ישראל. לכאורה, הרחמים על ארץ ישראל כלולים ברחמים על עם ישראל?!
פעמים שהארץ סובלת מצד עצמה, ולא רק מצד העם היושב עליה. כאשר נותנים חבלי ארץ ישראל לידי רשעי אומות העולם – הארץ סובלת מזה. עד עתה ישבו עליה בניה, הוציאו את פירותיה, אהבו אותה והתקשרו אליה. כעת הפקירוה בידי זרים, והיא סובלת. כמה חיכתה ארץ ישראל לעם ישראל. כמה שמרה לא לתת פירותיה לעם זר, ועתה עם ישראל מפקיר אותה לעמים אחרים. זהו סבל גדול לארץ. הארץ היא גוף חי ומרגיש ולכן צריך לבקש עליה רחמים.
התנחומא עומד על מילה נוספת החוזרת בפרשת כי תבוא, והיא: "היום".
כ"ו, ג': וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.
כ"ו, ט"ז-י"ח: הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ. וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו.
כ"ז, א': וַיְצַו משֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.
כ"ז, ד': וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד.
כ"ז, ט'-י': וַיְדַבֵּר משֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
כ"ח, א': וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
כ"ח, י"ג-ט"ו: וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת. וְלֹא תָסוּר מִכָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם יָמִין וּשְׂמֹאול לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם. וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.
כ"ט, ג': וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
בחלק מהפסוקים המילה היום יוצרת תמיהה: "היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה" – והרי החוקים נצטוו בהר סיני, ולא ערב הכניסה לארץ? המפרשים מבארים כי הכוונה היא לברית המחודשת שנכרתה בערבות מואב.
רש"י (כ"ו, ט"ז) מפרש:
היום הזה ה' אלהיך מצוך – בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם.
כיצד אנו גורמים לכך שדברי התורה יהיו בעינינו כחדשים, והרי אין הם חדשים? כיצד אנו מתייחסים כחדשים לדברים עתיקים?
במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ג, ט') מאירים חז"ל נקודה זו:
"ואחרי כן יצא אחיו", הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית סלוני, אמר לו: מי תופס המלכות אחרינו? הביא נייר חלק, ונטל קולמוס וכתב עליו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב". אמרו: ראו דברים ישנים מפי זקן חדש. להודיעך כמה צער נצטער אותו צדיק.
ההגמון רואה את רומי שולטת בכל העולם, ומבין כי הם ישלטו לעד. בזלזול הוא שואל חכם יהודי: מי יהיה אחרינו? והרי אחרינו לא יהיה דבר…
החכם לוקח את הדברים הישנים – את סיפור התורה על יעקב ועשו שהתרחש שנים רבות לפני כן, וקורא אותו במבט חדש, לומד ממנו כיצד לראות את העולם שהוא חי בו. יעקב מגיע אחרי עשו, וזה אקטואלי ונכון תמיד.
הדברים ישנים, אך טעמם חדש. זהו מבט כה חדש, עד שגם הזקן הופך להיות "זקן חדש" בזכותם.
אפשר להתחדש גם עם דברים ישנים, גם עם סוגיות שנראות רחוקות מעולמנו. עלינו להיפתח ולהבין שהסוגיות האלו מדברות אלינו, שהן בנויות על יסודות עמוקים שקשורים אלינו ובונים את חיינו. התורה איננה מתחדשת אך אנו מתחדשים בלימוד התורה.
חז"ל אומרים: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם – אין לך אלא שופט שבימיך". וכי יעלה על הדעת שילך לשופט שאינו נמצא בימיו? חז"ל מדגישים, שאין זה תוצאה של חוסר ברירה – כביכול בכל דור עליך להסתפק בשופט שישנו, גם אם הוא לא מתאים. חלילה. הכוונה היא שלכל דור יש שופט שמתאים לו, לצורת החשיבה, למידה שבה מנהיג הקב"ה את עולמו באותו דור. עליך ללכת לשופט שבימיך, שמכיר את המציאות של ימיך והוא מתאים לה.
אמנם כולם למדים את אותם ספרים, אך בכל דור יש "זקן חדש" – יש אתגרים חדשים, הבנות חדשות ומחשבות חדשות, שמחדשות את התורה. אם נהיה אנשים חדשים ומתחדשים – התורה תתחדש אצלנו.
התורה שאנו למדים מקבלת את האופי שלנו. אם אדם שמח – תורתו שמחה, ואדם מריר – תורתו מרירה. הבעש"ט אמר על הפסוק: "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" – כיון שהאנשים היו מרים, הם טעמו טעם מר במים. כך גם אדם חדש – תורתו חדשה ומתחדשת. לימוד תורה איננו לימוד של ההיסטוריה, אלא של החיים שלנו כאן – מה נבנה אצלך כתוצאה מלימוד התורה.
אנו צריכים לעמול ולברר את האתגרים המיוחדים לדורנו, בלימוד, ובביאה אל הארץ. כיצד אנו חיים את האידיאלים הגדולים בחיים, כאן ועכשיו.
יש דברים חדשים שעלינו לעשות אותם, כחלק מההתחדשות שלנו ביחס לארץ ישראל. כיום המאבק על הארץ הוא בעיקר מאבק על לבבות האנשים, ובכך עלינו להשקיע, ב"פנים אל פנים", שחיבור הציבור הרחב אל ארץ ישראל.
נראה, שאחד מהדברים שבעבורם סובלת ארץ ישראל והיא צריכה רחמים, הוא האלימות הרבה שיש שקרבנו.
בגמרא מובא (נדרים כ"ב ע"א):
עולא במיסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה. קם חד שחטיה לחבריה. אמר ליה לעולא: יאות עבדי, אמר ליה: אין, ופרע ליה בית השחיטה. כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה. אמר ליה: נפשך הצלת. קא תמה רבי יוחנן: מכדי כתיב "ונתן ה' לך שם לב רגז", בבבל כתיב. אמר ליה: ההוא שעתא לא עברינן ירדנא.
תרגום: עולה בעלייתו לארץ ישראל התלוו אליו שני בני חוזאי אתו. קם אחד ושחט את חברו. אמר לעולא: יפה עשיתי? אמר לו עולא: כן, ופרי את בית השחיטה. כשבא עולא לרבי יוחנן אמר לו: שמא חס ושלום החזקתי ידי עוברי עברה? אמר לו: נפשך הצלת. תמה רבי יוחנן: הרי כתוב: "ונתן ה' לך שם לב רגז", בבבל כתוב. אמר לו עולא: באותה שעה לא עברנו את הירדן.
רבי יוחנן לא יכול להבין איך יכול להיות שבארץ ישראל אדם מתרגז על חברו עד כדי רצח. והרי בבבל יש לב רגז, ולא בארץ ישראל.
ארץ ישראל לא מכירה את התופעה הזו, ועלינו לבקש עליה רחמים על כך. כאשר יהודים יושבים בארץ ישראל, שעיני ה' בה, ולא מקיימים תורה ומצוות, אין הם מביאים לידי ביטוי את הכוחות הרוחניים הגדולים של הארץ הזו. על כן מתפרצים כוחות אלו בצורה שלילית, באלימות. אך כאשר אנשים משקיעים את כוחם ומרצם בתורה, במצוות, בחסד – כיצד ניתן להעלות על הדעת שבארץ ישראל יהודי יהרוג את חברו?
ארץ ישראל כולה נועם ושמחה, וכיצד היא יכולה לשאת את הצער על הכעס והרוגז הממלאים אותה? עלינו לפנות לציבור ולהאיר בפניו את המבט הנכון על ארץ ישראל, ועל דרך החיים הנכונה בארץ ישראל. כיצד הגענו למצב כה נמוך דווקא לאחר ששבנו לארץ ישראל?
זהו המבט החדש שאנו צריכים לסגל היום, בדור זה, ולהאירו בפני יושבי הארץ, כדי שנחיה חיים שלמים ומלאים בארץ ישראל, על פי התורה, בע"ה.