למה פרשה זו סתומה
המדרש הראשון על הפרשה דן במשמעות צורת הכתיבה של הפסוק הראשון בפרשה1:
'ויחי יעקב בארץ מצרים', למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה, אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל.
דבר אחר למה הוא סתומה, מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו.
דבר אחר למה היא סתומה, מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם.
פרשה זו סתומה. בכתיבת הפרשה בספר תורה אין משאירים רווח לפני תחילת הפרשה ככל פרשה אחרת, אלא ממשיכים מסוף פרשת "ויגש", ללא סימון של פרשה חדשה. מדוע?
המדרש מזכיר שלוש סיבות לעניין זה: א. פטירת יעקב אבינו ותחילת השעבוד. ב. סתימת הקץ מיעקב. ג. סתימת הצרות מיעקב.
קודם שנעיין בסיבות אלה אחת לאחת, יש לברר באופן כללי את משמעות סתימת הפרשה.
ב"שפת אמת" מבאר את עניין הפרשה הסתומה2:
במדרש פרשה זו סתומה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל. הענין להראות שבני ישראל עושים רושם וכפי מה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל כך נעשה פרשה סתומה בתורה. וזהו עצמו ענין 'אנכי ארד עמך מצרימה'. 'עמו אנכי בצרה'. כי גלותן של בני ישראל איננו עונשין בלבד. רק כמו שהגאולות מסודרים בסדר נכון. כך יש סדר לאלה הגליות. דאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד. וכמה דשמא קדישא ואורייתא סתים וגליא כך הוא בנפשותיהן של בני ישראל. ובזמן המקדש הי' התגלות למעלה ולמטה. ובעת הגלות הכל בסתום. ובב' בחינות הנ"ל נשתבחו בני ישראל, כמו שכתוב 'שחורה אני', בגלות 'ונאוה', בגאולה. וכתוב 'גן נעול'. פירוש מה שבני ישראל יכולין להסתיר עצמן ושלא להתערב בין האומות בהיותם בתוכם.
סתימת הפרשה מבטאת את העובדה שהתורה היא "סתים וגליא" – פעמים שהדברים כתובים בצורה גלויה, ופעמים שבצורה נסתרת. הדברים הגלויים מכוונים אותנו להבנת הדברים הנסתרים הגנוזים בהם. סתימת הפרשה מלמדת על דבר נסתר, כמוס וסתום הגנוז בפרשה זו, והמדרש עומד על שלוש בחינות של העניין. שלושת ההסברים המובאים במדרש הם שלושה עניינים כמוסים ונסתרים, שסתימת הפרשה רומזת אליהם.
א. "כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל". השעבוד הוא בחינת "עת כנוס" – התכנסות של עם ישראל בעצמו. עד לפטירתו של יעקב, היתה למשפחת יעקב השפעה גלויה על המצרים. מעמדו של יעקב היה מעל למצרים ולפרעה, כפי שמתבטא בעובדה שיעקב הוא שמברך את פרעה – מאציל לו מברכותיו, וההשפעה על המצרים היתה גלויה וניכרת. עם פטירתו של יעקב מזהים חז"ל את תחילת השעבוד, את תחילת התכנסות עם ישראל בעצמו. משלב זה ההשפעה איננה ניכרת כלפי חוץ, אלא היא סתומה – נסתרת ופנימית.
הרב קוק זצ"ל מתייחס לשתי סוגי ההשפעות, הגלויה והנסתרת3:
הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הן צריכות לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה.
ואלה היחידים, בגבהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו על ידי מציאותם לבד, לא על ידי השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כחה, בהתפשטות ניצוציה גם על כל מה שהוא מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל.
גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות.
יש השפעה גלויה וניכרת, המתפשטת בקרב אנשים רבים, היודעים עליה ומושפעים ממנה. אולם יש השפעה נסתרת. יש אנשים, שהשפעתם על העולם היא בעצם קיומם, בלא צורך בהפצת דעותיהם וידיעותיהם. בעם ישראל כולו יש בחינה כזו, שעצם קיומו של עם קדוש – מעלה ומרוממת את כל העולם.
צורת השפעה זו של עם ישראל התחילה להופיע עם מותו של יעקב. אז התחילו בניו ומשפחתו להתכנס בעצמם, ולהתרכז בבניין העצמי, שהשפעתו פועלת בדרך הנסתרת.
נראה, שאפשר לראות בחינה של העניין גם בציבוריות הישראלית. בתקופות בהן הציבור התורני איננו בחלון הראוה הציבורי – אנו מתפנים לבדוק את הנעשה בחנות עצמה… תקופות בהן אין לנו השפעה ישירה על המהלכים הציבוריים, הן תקופות של בירורים פנימיים ובניין פנימי, שהשפעתם איננה גלויה אלא נסתרת ופנימית.
יש עת שבה יש צורך בהשפעה גלויה וניכרת, ויש עת בה יש "פרשה סתומה", ועת היא להתכנס ולבנות את הבית הפנימי, ובעת כזו ההשפעה נסתרת וכמוסה.
ב. "מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו". הקץ הוא אור גדול ביותר, ועל כן הוא סותם את הראיה, בחינת "קץ שם לחושך"4 – הקץ מופיע כחושך – פרשה סתומה – דוקא משום גודל האור שמופיע בו. אין כלים ומילים להביע את גודל התקופה וההארה, ועל כן הדברים נסתמים. הפרשה הסתומה מלמדת על אור גדול הגנוז בה, אלא שמפני גודלו הוא סתום וכנוס, כיון שאין כלים לגלותו בחוץ.
לפני שבועיים קראנו על קץ נוסף: "ויהי מקץ שנתיים ימים"5. קץ השנתיים האיר באור חדש את כל האירועים שאירעו בשנים שקדמו לו. עמידתו של יוסף לפני פרעה שינתה את ההתייחסות לכל מה שעבר עליו במצרים.
כך הקץ העתיד לעולם כולו, עתיד להאיר באור חדש את כל ההסטוריה העולמית. האור שיתגלה יבהיר את משמעותם של האירועים שעברו על העולם ועל ישראל ולא היו מובנים קודם לכן. אור זה כה גדול, עד כי אין ליעקב יכולת לגלותו, קודם שנבנו הכלים הראויים לכך. על כן נסתם ממנו הקץ, ודבר זה בא לידי ביטוי בסתימת הפרשה, המלמדת על אור גדול הגנוז בה.
ג. "מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם". פעמים רבות נמצא האדם בתקופה טובה בחייו. אין לו בעיות בכל בחינה שהיא. אולם, הידיעה שסופו של כל אדם במיתה, שטוב זה איננו נצחי אלא עתיד לעבור מן העולם – מעיבה על הטוב, והוא איננו שלם.
חז"ל אומרים6, כי במצרים היה יעקב במצב של טוב שלם ועליון, ועל כן באה אליו הנבואה העליונה של פרשת "ויחי יעקב" – חיים שלמים ומלאים. הטוב שהיה יעקב שרוי בו האיר את כל המציאות באור טוב, ועל כן נסתמו מיעקב הצרות7. יעקב התבונן על המציאות כולה בהסתכלות פנימית ועמוקה, שבה ניכר כי גם הצרות הן דברים טובים, ורק לעינינו הן נראות כרע. המצב הטוב של יעקב העניק לו הסתכלות אחרת על הרע.
זוהי משמעות סתימת הפרשה. המצב הגלוי הוא: "ויקרבו ימי ישראל למות" – יעקב יודע כי מיתתו קרבה, אך בצורה נסתרת ופנימית היה יעקב בטוב מוחלט, שהאיר אף את הצרות העתידות באור טוב.
הטוב המוחלט איננו התעלמות ושכחת הרע, "שכח את הכל". הטוב האמיתי מעניק לאדם ראיה עמוקה, הנובעת מעולם שכולו טוב, ממקור הטוב השלם והמוחלט של העולם, ומכוחו הוא בוחן את המציאות, ורואה כי כולה טוב.
סתימת הפרשה מלמדת כי יש כאן צורך בהתבוננות פנימית, אל הטוב הכנוס והפנימי המצוי במציאות כולה, שהוא שהביא לכך שנסתמו הצרות מיעקב אבינו.
1 בראשית רבה פרשה צ"ו, א'. בשנה זו נשתדל לעסוק בכל שבוע במדרש הראשון על הפרשה.
2 ויחי שנת תרמ"ה.
3 אורות הקודש ח"א עמ' פ"ו.
4 איוב כ"ח, ג'.
5 בראשית מ"א, א'.
6 עי' בזוה"ק בתחילת הפרשה, רי"א ע"ב.
7 עכי' בפסקא הבאה במדרש: "'ויקרבו ימי ישראל למות'. כתיב (תהלים ל"ט): 'כי גר אנכי עמך תושב וגו", (דברי הימים א' כ"ט): 'כי גרים אנחנו לפניך וגו' כצל ימינו על הארץ ואין מקוה'… 'ואין מקוה' ואין מי שיקוה שלא ימות. הכל יודעים ואומרין בפיהם שהן מתים. אברהם אמר (בראשית ט"ו): 'ואנכי הולך ערירי', יצחק אמר (שם כ"ז): 'ואברכך לפני ה' לפני מותי', אף יעקב אמר 'ושכבתי עם אבותי', אימתי בשעה שנטה למות".