קדושה – לא רק למלאכים
שני חלקים ומסגרת משולשת
פרשת קדושים נחלקת באופן ברור לשני חלקים, דבר שגם מחלק הפרקים עמד עליו:
1. פרק י"ט – עוסק בהדרכות כיצד יש לממש את הצו: "קדושים תהיו", על ידי דברים שיש לעשותם, ועל ידי דברים שיש להימנע מלעשותם.
2. פרק כ' – עוסק בעונשי מיתה על חטאים מסוימים, בעיקר כאלו הקשורים לענייני עריות.
שני החלקים פותחים בכותרת המוכרת והשכיחה: "וידבר ה' אל משה לאמור", דבר המוכיח את החלוקה שהזכרנו.
נעמוד תחילה על מבנה החלק השני, לאחר מכן נשווה לחלק הראשון, וננסה לראות מה ניתן ללמוד ממבנה הפרשה כולה.
החלק השני קשור אף הוא לעניין הקדושה, ורואים זאת בעיקר בסוף הפרשה, שם מובאים שלושה נושאים:
1. ציווי על שמירת החוקים (פס' כ"ב-כ"ה):
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ: וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם: וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא:
2. קדושה (פס' כ"ו):
וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי:
3. אוב וידעוני (פס' כ"ז):
וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם1:
שלושת הנושאים הנ"ל, נמצאים גם בתחילת החלק השני, ובסדר הפוך, לאחר הפרשיה של עבודת המולך:
3. אוב וידעוני (פס' ו'):
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
2. קדושה (פס' ז'):
וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
1. שמירת החוקים (פס' ח'):
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם:
פרשת המולך
שלושה נושאים אלו יוצרים מסגרת בעלת מבנה כיאסטי. מבנה זה מבליט את מיקומה של פרשת המולך בראש החלק השני, והיא משמשת ככותרת לכל החלק. הדבר מפתיע, ויש לעמוד על משמעותו. נעיין בפרשיה זו2:
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם:
התורה מוסרת את דינו של מעביר בנו ובתו למולך, ל"עם הארץ":
מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.
מיהו: "עם הארץ"? בכל המקומות שביטוי זה מופיע בתורה, מתרגם אונקלוס: "עמא דארעא"3, שזה תרגום מילולי, ואילו כאן מתרגם/מפרש: "עמא בית ישראל".
רש"י פירש בעקבות ה"תורת כהנים":
עם הארץ – עם שבגינו נבראת הארץ. דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ ע"י מצות הללו:
יש כאן דגש מיוחד על תפקידו של עם ישראל בביעור עבודת המולך. אך לא רק עם ישראל מופקד על כך, אלא אף הקב"ה נותן פניו בנותן בנו למולך, ומכרית אותו מקרב עמו:
וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.
מפרשים שהחילוק הוא בין העושה בפרהסיה, שדינו בידי אדם, ובין העושה בצנעה, שדינו נמסר לשמים. אך ניתן לפרש שבנוסף לעונש שמתבצע בו על ידי עם הארץ, מעניש אותו ה' גם בעולם הבא, בהכרתת נפשו מקרב עמו.
וכך מנמקת התורה את ההתייחסות המיוחדת לחטא זה:
כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.
רש"י מפרש:
למען טמא את מקדשי – את כנסת ישראל, שהיא מקודשת לי, כלשון (ויקרא כא כג) ולא יחלל את מקדשי:
החטא פוגם בכנסת ישראל כולה וגורם לחילול שם ה', ולכן מוטל על הציבור להעניש את החוטא.
בהמשך אומרת התורה, שאם עם הארץ יתרשלו במילוי תפקידם, ה' בעצמו ישים פניו באיש ההוא, אך לא רק בו, אלא גם במשפחתו ובכל הזונים אחריו.
רמב"ן מדגיש את הקשר בין כנסת ישראל לעניין, הן מבחינת הפגיעה בה, והן באחריות להענשת החוטא:
למען טמא את מקדשי – לשון רש"י, את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי. וכבר רמזתי זה (לעיל יח כא) איך תטמא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד אשר יחטא. וכבר רמזו זה במדרשם, שאמרו (ברכות לה ב) כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו', אין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל, חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל לאביהם שבשמים. כי החפץ ביצירה שיברכו עליה לשמו הגדול, משם יהיה קיום העולם, ואם לאו יתעלה בשמו הגדול ומסתלקת השכינה מישראל, וכל שכן כשיקריב הפרי למולך שהוא מתעב את גאון יעקב ומשכנו:
וזה טעם עם הארץ ירגמוהו באבן (פסוק ב) . כי לא אמר מות יומת באבן ירגמו אותו כאשר אמר בכולן, אלא הזכיר עם הארץ, לומר שכל אנשי הארץ כל ישראל חייבין להקדים ולסקלו, כי לכולם יזיק, כי גורם לשכינה שתסתלק מישראל. לכך תרגם אונקלוס עמא בית ישראל, כי "הארץ" ירמוז לכל ארץ ישראל, לא לארץ אשר העובד יושב בה. וכענין כי לי הארץ (להלן כה כג).
קדושת הכלל
פרשת המולך פותחת את החלק השני של הפרשה, והיא מלמדת שהדגש אינו על עונשו הפרטי של החוטא, אלא על אחריות החברה להענישו. כנסת ישראל כולה קדושה, ועליה מוטלת האחריות לשמור על קדושתה. ואם החברה לא תשמור על קדושתה, תקיא הארץ את כל העם, ולא רק את החוטא הפרטי.
בזאת נבין את פתיחת הפרשה:
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
אומרים חז"ל4:
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, מלמד שהפרשה נאמרה בהקהל ומפני מה נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויים בה.
אמנם ישנם יחידים שמגיעים למדרגות גבוהות מאד של קדושה, אך עניין הקדושה אינו נוגע רק לאותם מורמים מעם, אלא לכל אחד ואחד מעם ישראל, ולכן פרשה זו נאמרת בהקהל, והיא מציבה דרישות שמצפים מכל אדם לעמוד בהן. ובאמת עקרונות הקדושה שעליהם מדברת פרשת קדושים אינם הנחיות ל"מלאכים", לא דרישות של סגפנות, התבדלות ונזירות, אלא עקרונות שכל אדם מן הישוב מזדהה עימם ויכול לעמוד בהם באופן עקרוני, בלי שהדבר יסתור את העיקרון של שלבים רבים שנמצאים על סולם הקדושה.
ספר ויקרא הוא "ספר הקדושה". עד כה עסקנו בקדושה הנמצאת במשכן ובעובדים בו, והיה מקום לחשוב שמחוץ למשכן שוכן החול ואין לחפש שם את הקדושה. מלמדת התורה שלא כך הדבר. הקדושה פורצת את גבולות המשכן, וכל כנסת ישראל נקראת: "מקדש ה'". מכיוון שכך, כל יהודי כבר כלול בקדושה, ולא רק יחידי סגולה. לכן הקדושה שייכת לכולם: כולם יכולים וכולם חייבים.
בין הורים לילדים
חלקה הראשון של הפרשה מתווה את דרך הקדושה, וחלקה השני פותח בפרשת המולך, ומטיל על החברה את האחריות לשמור על קדושתה ולהעניש את הפוגע בה.
מדוע דווקא פרשת המולך משמשת פתיחה לעיקרון זה?
בעבודת המולך לא מדובר בחטא שבין האדם לעצמו. אדם נוטל את בנו, שהוא נקודת החיבור בין הפרט למושג הכלל, ומעביר אותו למולך – אם על ידי שריפתו ממש ואם על ידי מעשה סמלי שמבטא זאת. אדם זה רואה את הכלל קשור ל"עבודה זרה" שלו, ולכן הוא מוסר את בנו לאותו כוח. מכאן החומרה הרבה שהתורה מייחסת לחטא זה.
גם כאשר יורדים לפרטים המרכיבים כל אחד מחלקי הפרשה, הדין הראשון שמופיע, קשור לייחס שבין האדם והוריו5:
1) י"ט, ג': "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ"
2) כ', ט': "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּו"
הקדושה נובעת מן הכלל, והיא מתחילה ביחס שבין האדם לזרעו. בסוף זמן חורף עסקנו בישיבה בסוגיית "כיבוד אב ואם", וראינו עד כמה מרכזית מצווה זו והיא בסיס לשאר מצוות: שורשה נטוע בלוח הימני של עשר הדברות, העוסק ב"בין אדם למקום", וממנה מסתעפות הדברות שבלוח השמאלי, שעניינן "בין אדם לחברו"6. כאן רואים שאם רצונו של אדם להתקדש מתוך דביקות בכלל, עליו להתחיל במצוות כיבוד הורים.
מבנה הפרשה
שלושת מרכיבי המסגרת של החלק השני: קדושה, איסור אוב וידעוני, ושמירת החוקים, משמשים כמעין מסגרת גם לחלק הראשון:
1) י"ט, ב':
"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
2) י"ט, ל"א: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"
3) י"ט, ל"ז: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה'".
מעתה, ניתן לעמוד על המבנה של הפרשה כולה:
מן המבנה עולה בברור כי לדין אוב וידעוני תפקיד חשוב במסגרות של הפרשה. מדוע אוב וידעוני?
מקורה של קדושת ישראל בקדושת ה': "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' א-לוקיכם". קדושת ה' עניינה חיים, לעומת אוב וידעוני שדבקים בטומאה ומתחברים אל המתים7. דרך איסור אוב וידעוני מתברר שהקדושה היא קדושת חיים: מקורה בא-לוקים חיים, היא מופיעה בחיים ומקדשת אותם8.
1 נראה כאילו רגע לפני חתימת הפרשה, מנסה התורה "לדחוף" עוד דין. מיד נראה שפרשיית אוב וידעוני שייכת למסגרת של החלק השני, ובהמשך ננסה לבאר מדוע נבחר דין זה לשמש כחלק מן המסגרת.
2 פס' ב'-ה'.
3 למשל: בראשית כ"ג י"ב-י"ג; שמות ה', ה'; ויקרא ד' כ"ז.
4 ספרא קדושים פרשה א'.
5 בעבודת המולך מדובר ביחס שבין האדם לבנו, ואילו כאן מדובר ביחס שבין האדם להוריו. אלו שני הצדדים של אותה משוואה, ושניהם מבטאים את ראשיתו של מושג ה"כלל".
6 ראה שיחת מוסר של ראש הישיבה, "אני וההורים", אדר תשס"ב.
7 ראה דברים י"ח, ט' ואילך, מולך, אוב וידעוני – אלו חוקות הגויים, לעומת הנביא ומעמד הר סיני שהם נחלת ישראל.
8 ראה שיחת ראש הישיבה לפרשת אמור, תשס"א ותשס"ד.