באהבת חינם ניבנה – בעקבות אירועי עמונה
הזכרנו לא פעם את דברי הרב קוק זצ"ל, המזהירים מפני רקבונה של תנועת התחיה – הציונות – אם לא תהיה קשורה למקור הקודש של האומה. הרב הכין את הלבבות כבר בימיו, למציאות של קריסת הציונות.
המראות הקשים של צבא ישראל הנלחם נגד ישוב יהודי קשים מנשוא. אנו קרובים למאורעות מכדי לעכלם ולהעריך את משמעותם כראוי. בימית ובגוש קטיף לא היתה תחושה של מלחמת אחים. השבוע חשנו כי נחצה גבול – מלחמה של יהודים אלו באלו. אלו הם דברים קשים ביותר, והם מהווים ביטוי לרקבונה של התנועה הציונית.
* * *
הציונות הדתית נמצאת בימים אלה בשעת מבחן גדולה. שנים רבות אנו חשים כי אנו ראויים להנהיג את עם ישראל. הציונות החילונית פשטה את הרגל והציבור החרדי איננו מעוניין בהנהגה. רק הציבור ה"דתי לאומי" שותף לעשיה הלאומית מצד אחד, ונאמן לתורה ולשאיפת הקודש מצד שני. על כן קיימת התחושה שאנו ראויים להנהיג את עם ישראל.
הפריחה הגדולה של עשיה, של התיישבות, של מוסדות תורה וחינוך, של שותפות בצבא – כל אלו יחד עם החדלון והרקבון של הציונות החילונית מגבירים תחושה זו.
נראה, אפוא, שכעת הקב"ה בוחן אותנו – האם אנו ראויים להנהגה? כשם שמשה רבנו ודוד המלך נבחנו קודם שהיו למנהיגים – כך גם הציונות הדתית עומדת כעת בפני מבחן.
מהו המבחן? במה אנו נבחנים?
סיפור חסידי מחדד נקודה זו2:
מעשה בפלוני שבא לבית הבעש"ט ליתן לו שלום. החזיר לו הבעש"ט שלום ושאלו:
– מה בקשתך, ר' יהודי?
ענה האיש:
– אין לי שום בקשה מכבודו. עברתי דרך מז'יבוז' ואמרתי: יהודי עובר דרך מז'יבוז' ולא ילך לשאול לשלומו של רבי ישראל בעל שם טוב המפורסם בעולם? זולת זאת איני נצרך לשום דבר לא לעצה ולא לעזרה. יש לי ברוך השם פרנסה ובני ביתי בריאים.
אמר לו הבעל שם טוב:
– כיון שמעלתו אינו נצרך לשום דבר אספר לו מעשה. בעיר פלונית היו שני חברים שגדלו יחד מילדותם, הלכו ל"חדר" אחד, למדו בחברותא בבית המדרש והיתה אהבה גדולה ביניהם. לא יכלו כלל לשער לעצמם אפשרות להיפרד זה מזה. לימים נשא אחד מהם בת עירו לאשה והשני מצא את בת זוגו בברדיצ'ב ושם היתה דירתו אחרי החתונה. בפרידתם הסכימו החברים לעמוד בקשרי מכתבים. מתחילה החליפו ביניהם מכתבים כסדרם, כפי שקיבלו על עצמם. אולם במרוצת השנים ומחמת רוב טרדות, פחתו המכתבים והלכו עד שפסקו לגמרי.
ויהי היום ונהפך הגלגל על התושב בברדיצ'ב, הגיע ממש עד פת לחם. נזכר בחברו בן עירו, שהצליח, על פי השמועה, להתעשר. נסע אליו לבקש ממנו עזרה. כשבא אצלו שמח עליו חברו הרבה. ישבו והשיחו בימים ראשונים, העלו זכרונות. וכטוב לב החברים השיח האורח לפני ידידו את צרת לבו וביקשו להצילו מחרפת רעב. אמר לו חברו:
– הריני מוכן לתת לך מחצית מרכושי. אנשים אחים אנחנו, חברים מילדותנו, נפשי קשורה בנפשך. ובכן , אחי, נחלק בינינו את רכושי. כמאמר חכמינו ז"ל: "שלי שלך". והרי לך הן צדקי כתוב וחתום.
נתן לחברו מחצית מרכושו. חזר חברו לביתו לברדיצ'ב, פרע חובותיו וחידש מסחרו. האירה לו ההצלחה פניה ושוב נתעשר אך חברו בעיר מולדתו, איבד פתאום את הונו בעניין רע ונעשה עני ואביון. אף הוא נזכר בחברו מן ה"חדר", שבשעת דחקו עמד לו ותמך בו ביד רחבה. נסע לברדיצ'ב ושם נודע לו לשמחתו, כי חברו שוב עלה בסולם ההצלחה ונעשה עשיר. קיוה כי חברו ישלם לו כגמולו. לגודל צערו ותמהונו סירב חברו לעזור לו. כך הוא אמר:
– אמנם זכור אזכור לך, ידידי ורעי, את החסד שעשית עמדי כשאני הייתי יורד מנכסי, אבל מה אעשה ואיני יכול לעזור לך אף במעט. צא וראה גלגל החוזר בינינו. כשאתה עולה אני יורד וכשאני יורד אתה עולה. ואם אחלצך ממצוקתך, שוב תשלח ידך במסחר ותעלה מעלה מעלה, מיד ארד אני מטה מטה. אדם קרוב אצל עצמו, ואין הוא מוכן לדלדל עצמו בידיים. אין אדם חופר לעצמו בור, ליפול לתוכו.
חברו ה"יורד" מנכסיו, שב לעירו אבל וחפוי ראש, אך רוחו לא נפלה בקרבו. נמצאו לו בעירו קצת אנשים טובים, שעזרו לו ברב או במעט. ושוב האירה לו ההצלחה את פניה ובעזרת השם יתברך נחלץ ממצוקתו ואף עשה הון ועושר. אצבע ההשגחה! כיון שזרחה שמשו של זה שקעה שמשו של חברו. שוב ירדו פלאים עסקיו בברדיצ'ב ונעשה "יורד" גמור. בצר לו פנה שוב אל חברו בעיר מולדתו. חברו הטוב לא זכר לו את רוע לבו ולא נטר לו טינה. נהג בו עין יפה וחלק לו ביד נדיבה מחצית מרכושו. אף הודיע לו, כי בלב שלם סלח לו בשעתו חטאו כנגדו. בטוח היה בהשם יתברך שיעמיד לו ריווח והצלחה ממקום אחר.
לשנים, הלכו שני הרעים לעולמם ביום אחד. וכשהגיעו לפני בית דין של מעלה יצא פסק דין לשלוח את החבר גומל הטוב לגן עדן ואת כפוי הטובה לגיהנום. אך החבר הטוב הודיע שלא יכנס לגן העדן, אלא בלוויית חבר ילדותו שיחדיו גדלו, ב"חדר" אחד למדו ובבית המדרש ישבו בצוותא ולמדו ש"ס ופוסקים.
כששמעו בבית דין של מעלה תביעה זו, נעשה רעש גדול. חזרו ועיינו בדינם. יצא פסק דין, ששניהם ישובו לעולם התחתון, החבר הטוב יהיה עני ואביון. והיה אם רעהו העשיר יתקן מה שפגם בגלגול הראשון ויעזור לחברו ביד רחבה, יזכה בבוא יומו לחלק בגן העדן; ואם לאו – לאו.
וכך היה. אולם כשהגיע החבר העני אל בית חברו העשיר לבקש ממנו תמיכה, מצא על סף הבית משרת זועם, שסירב להכניסו לבית. עמד העני המסכן על סף הבית והיה מצעק בקולי קולות ומפציר במשרת להכניסו פנימה. המשרת חרפו וגידפו. שמע העשיר את הצעקות, יצא בחרי אף וציוה על המשרת לגרש את העני הטורדן. העני הרצוץ והשבור מטלטולי הדרכים מעד ונפל מעל המדרגות ונפח את נשמתו.
כששמע האיש את הסיפור מפי הבעש"ט התעלף. וכששבה אליו רוחו געה בבכי מר וקרא:
– אני הרשע, שהקשיח את לבו לעני מרוד. צויתי על המשרת לגרשו, ופרחה נשמתו.
הפטיר הבעש"ט:
– ואתה אמרת, שאינך זקוק לעזרה ולא לעצה. וכי יש אדם שאינו צריך לשאול עצה או לבקש עזרה?
יכול אדם לקיים תורה ומצוות, ולהיכשל במבחן שעבורו בא לעולם. בחז"ל יש רמז לענין זה, בשאלה שנשאלו אמוראים3: "אבוך במאי זהיר טפי" – באיזו מצוה היה אביך זהיר במיוחד, מתוך שהבין כי היא עניינו ונקודת המבחן שלו בעולם.
כך מבאר הרמב"ם את המשנה4:
רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מ"ב): "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".
כתב הרמב"ם:
מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר ר' חנניה כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה.
עלינו לשאול את עצמנו מהי המצוה האחת המוטלת עלינו, שעל ידה נזכה לחיי העולם הבא – למלא את תפקידנו כראוי.
אנו עומדים כעת בפני מבחן, וחלילה לנו ולעם כולו אם לא נעמוד בו כראוי.
מהו המבחן?
היתה תקופה, לפני מאה שנה ואף לפני חמישים שנה, שהמבחן היה על ישוב ארץ ישראל. מי שעלה לארץ והשתתף בבניינה – עמד במבחן, וזכה להנהיג את עם ישראל. זו היתה המצוה המיוחדת לאותו דור, והיו שעמדו בה בהצלחה.
האם עדיין זו המצוה האחת הממשיכה להנהיג את המציאות? שמא מצוה זו תלויה במצוות אחרות, ואולי יש מצוה מיוחדת בה עלינו להיבחן היום?
לענ"ד נראה, שהמבחן הגדול שאנו ניצבים עתה בפניו הוא מבחנה של אהבת ישראל. היכולת להנהיג את האומה ראשיתה בהבנה שאין אנו מנהיגים את עצמנו בלבד. לא כוחניות והשתלטות על מוקדי הכח במדינה בדרך זו או אחרת היא שתעניק לנו את ההנהגה. עלינו להיות ראויים להנהגה, וזה כולל אחריות לעם ישראל כולו. כל הערכים כולם כלולים בכך – ארץ ישראל, צדקה, משפט, תורה, חינוך, כלכלה ועוד – והכל מתוך הבנה כי אין זה ענין אישי, מגזרי, סקטוריאלי, אלא ענין כלל ישראלי.
זהו מבחננו.
אנרגיות של שנאה הן אנרגיות של חורבן – "מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם"5. כנגד השנאה צריכים לעמוד תלמידי חכמים, המרבים שלום בעולם ומתוך כך מרבים בנין, שנאמר: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ", אל תקרי בניך אלא בוניך6. השלום מביא לבנין, והשנאה לחורבן. יש לחדול מן ההתבצרות וההסתגרות בתוך עצמנו, ומשפיכת בִּיבֵי שופכין על כל העולם כולו. עלינו לעצור את החורבן!
אהבת ישראל בצורתה הכוללת נובעת מהבנה שהציבור שלנו הוא לא הכל. אין אנו עסוקים בפרוייקטים שלנו, במוסדות חינוך שלנו, בהתיישבות שלנו ובצבא שלנו. חשיבה מעין זו איננה יכולה להנהיג את עם ישראל. העם כולל בתוכו ציבורים רבים, אנשים רבים וערכים רבים – וכולם צריכים להיות שותפים. רק מי שחושב במונחים של כלל – יכול להנהיג את האומה.
אם חפצי חיים אנחנו, אם חושבים אנו כי יש בידינו מסר אלוקי שראוי להעבירו לעם ישראל, אם אנו חושבים שהציונות הנובעת ממקור הקודש יכולה להנהיג את האומה – מוכרחים אנו לפנות אל הכלל. הריקבון, הנהנתנות והאדישות של החברה הישראלית עלולים להמשיך ולהתגבר, אם לא נשכיל לפנות אל הציבור, לרומם אותו ולהתרומם איתו.
אנו מבינים שהקודש הוא שצריך לעמוד בראש הפירמידה, אך אין הוא יכול להתעלם מהשלבים שתחתיו. הסולם שה' ניצב עליו מוצב ארצה. על שלביו הראשונים עולים גם מלאכי האומות7. אלו הם שלבי בנין האומה – כלכלה, בטחון, חינוך, צבא וכדומה. אמנם – ראשו של הסולם מגיע השמימה, וה' ניצב עליו – מעניק כח של קדושה לערכים הנמצאים בשלבים הראשונים של הסולם. רק מי שמשכיל לעלות אל הקודש דרך השלבים התחתונים של הסולם – הוא ראוי להנהיג את האומה. הציבור המשלב את הקודש עם בניינה המעשי של האומה נבחן בשייכותו לעם ישראל כולו. האם הוא עוד אחד מהמגזרים המרכיבים את האומה, או שהוא שייך לעם ישראל כולו. האם הוא מסוגל לדבר עם ציבורים שונים ולשתף פעולה עימם בבנין האומה, או שמא הוא חי לעצמו – ואז אין הוא ראוי להנהיג את האומה.
חלילה לנו ולעם כולו אם ניכשל במבחן זה שאנו עומדים בפניו.
עם ישראל איננו מסוגל לשאת את המראות הקשים של השבוע האחרון. אין אנו יכולים להיות חלק ממראות אלה. עלינו לתרום את חלקנו בהגברת אהבת ישראל, בהבנה כי אנו חלק מהאומה, וחפצים בחיבור עם כלל ישראל. הכלל הוא הדבר היקר לנו ביותר.
המשימה העומדת לפתחנו היא הגברת אהבת ישראל, ומתוכה חיבורו של העם כולו אל מקורות הקודש. הדרך היא במפגש בלתי אמצעי עִם עַם ישראל, ובצורה המעשית: פנים אל פנים.
אכן, זוהי משימה קשה, הדורשת התמדה, כוחות נפש רבים, ונכונות לספוג אכזבות ואף עלבונות. אולם, אנו לא נרתעים מן הקושי של המשימה.
אנו מוכנים אף לספוג עלבונות מקצרי ראות הבאים באמירות מזלזלות כגון: "מה אתה חושב, ש'פנים אל פנים' זה מה שיציל את עם ישראל?". בטוחים אנו כי רק הגברת האהבה והחיבור בין החלקים השונים בעם ישראל, היא שתציל את העם ותקרב את הגאולה.
מאמינים אנו בדרכנו, בדרכה של אהבת ישראל, ובטוחים כי כשם שחרב הבית בשנאת חינם, כך יבנה באהבת חינם, במהרה בימינו אמן!
1 השיחה ניתנה ביום חמישי, ד' בשבט ה'תשס"ו, לאחר הריסת בתי הקבע בעמונה.
2 מתוך: "מעשה ברבי ישראל בעל שם טוב", שמחה רז, עמ' 69.
3 שבת קי"ח ע"ב.
4 מכות פ"ג מט"ז.
5 יומא ט' ע"ב.
6 ישעיה נ"ד, י"ג, ועי' ברכות ס"ד ע"א.
7 עי' בויקרא רבה פרשה כ"ט, ב'.