בעקבות הצלחת המשאל (על תכנית ההתנתקות)
הקב"ה מילא משאלנו לטובה.
זוהי שעתה היפה של הציונות הדתית, שהובילה מהלך לאומי – והצליחה.
ראשית, יש לומר יישר כח לכל העושים במלאכה, איש איש לפי תפקידו ומקומו, שתרמו מחלקם וממרצם ומגופם ומרוחם ומנפשם לטובת העניין, וסייעו להצלחת המהלך.
כמה נקודות שיש לעמוד עליהם בעניין זה.
א. כבר הזכרנו את דברי הגר"א על משיח בן יוסף, המובאים בספר "קול התור"1:
עשה והצליח. אחת התכונות של משיח בן יוסף הצלחה על ידי עשייה כמו שכתוב ביוסף "כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". ונודע למשגב דבר רבנו: שתי המצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל. ורמז נתן לזה בפסוק "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" והוסיף: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי – אף ציון כך.
ההצלחה בעניין ארץ ישראל באה מתוך עשיה. יש יכולת לשנות את המציאות, אף במצב שנראה שאנו לאחר יאוש. בכח העשיה והמסירות – אפשר לשנות. כשעושים – מצליחים.
ב. הצלחת המאבק על שלמות הארץ היתה מעין נס. עומד יהודי פשוט, ממגדל העמק, רחוב עצמון 22 קומה שלישית, איש בין אנשים, והוא קם ומצביע נגד ראש הממשלה שלו, שהוא גם ראש המפלגה שהוא חבר בה ותומך בה, נגד נשיא ארצות הברית שפעל בעניין ונגד התקשורת שהסבירה בהרחבה מדוע התכנית טובה וחיונית למדינת ישראל. מנין בא לו הכח והעוז לעמוד מול כוחות אלה וללכת נגדם?
בתחילה היה נראה, שהעובדה שאנחנו "נגד" פועלת לרעתנו, כיון שאנשים אוהבים להיות "בעד". אך התברר ש"גם זו לטובה", והיה צריך לגלות כוחות אמונה סמויים ונסתרים בלב הציבור על מנת שיהיה לו הכח לומר "אני מתנגד", לרפיון הרוח ולחולשה.
מנין הכח הזה? וכי בגלל שבחור בן 19 בא לביתו והסביר לו מדוע להיות נגד? כן! במהלך זה נחשפה האמונה. ראשית, אמונה בעצמנו, ביכולת לדפוק בדלתו של אדם, לשוחח איתו ולהסביר לו, ומתוך כך הקרנת האמונה אל האנשים. יש לעם ישראל כח, וכל אחד מבין כי הוא יכול לשנות ולהשפיע, ודבר זה עצמו הוא דבר גדול.
זהו הנס, בחינת "נס להתנוסס"2. לחשוף ולהגדיר לציבור את הכח שלו, את האמונה שבו ואת היכולת לצאת נגד הכל – וללכת עם האמונה. כאברהם אבינו, ראש למאמינים, אברהם העברי, שכל העולם מעבר אחד, והוא מהעבר השני3.
ג. נקודה שהתחדשה בעניין, במדרש שאנו רגילים להזכיר4:
אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו, היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח. שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך. וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף ומי הרג אותם סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.
המדרש שואל: "מפני מה נהרגו…?". לכאורה, התשובה כתובה בתחקירי הקרב של אותה מלחמה, והם נהרגו בגלל הקרבות שנערכו, ובגלל הפשע שנעשה בגבעת בנימין. אך המדרש מלמד אותנו להסתכל אל פנימיות המציאות, ולהבין שלא המלחמה הרגה אותם, אלא הסנהדרין, שנתנו לעם להידרדר מבחינה רוחנית ומוסרית.
כך נאמר אנו. מי יצר את תכנית ההתנתקות? לא ראש הממשלה ולא נשיא ארצות הברית, אלא אנו, אנשי התורה, שנתנו לעם להתרחק מן התורה ומן הארץ, עד שיכלה תכנית כזו לצאת לעולם.
מה היו אנשי הסנהדרין צריכים לעשות? ללכת יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון וכו'. מה עושים שבעים ואחד חכמי הסנהדרין כשהם מגיעים ללכיש? כנראה, הם צריכים לעבור מבית לבית ולדבר עם האנשים על ההתנתקות – מן התורה ומן המוסר.
ומכאן אלינו – חובה עלינו להמשיך את המהלך, לעבור מבית לבית, ומתוך אחריות לדרגתו הרוחנית של העם להיפגש עם האנשים ולרומם את חייהם.
באמצע תיאור התפקיד של הסנהדרין מופיעה פסקה שלכאורה לא קשורה לעניין: " שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך". מהו הקשר בין פסקה זו לעניין הסנהדרין?
נראה, שפסקה זו מבארת את הסיבה לאחריותם של חכמי הסנהדרין על לימוד תורה ודרך ארץ בעם ישראל. "ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך". עם ישראל נכנס לארץ, ואנשים מתעסקים בהתיישבות, בכלכלה, בביטחון וכדומה, ועל כן הם בטלים מן התורה, וממילא בטלים הרבה באים כנגדם: טלויזיה, רדיו, אינטרנט וכדומה. כל אלה משלימים את התמונה של ביטול התורה, וכך מתרחק העם מן התורה.
אי אפשר להטיל את האחריות על הקשר עם התורה על כל אחד ואחד, שכן ישנם בטלים הרבה לאדם, מעצם חייו של עם ישראל בארצו. על כן צריכים חכמי הסנהדרין להכניס את התורה אל האנשים הביתה, וכך ימנעו את ההידרדרות המוסרית הכללית.
"והוי שפל רוח בפני כל אדם". זוהי נקודה נוספת החשובה בקשר עם האנשים, וצריך לחזק אותה.
אחד הדברים החשובים שעלו במפגשי "פנים אל פנים" הוא כוחה של אהבת ישראל. האהבה שוברת מחיצות ופותחת לבבות, ואנשים מקשיבים ומשתכנעים.
אולם, יחד עם זאת, יכולה להיות תחושה של עליונות והתנשאות. כביכול אנו יודעים את האמת, ומספרים אותה לאנשים שלא זכו להתודע אליה.
כנגד תחושה זו מזהיר המדרש: "והוי שפל רוח בפני כל אדם". אינך יודע את מעלתו ומדרגתו של האדם הנמצא מולך, ועליך להתייחס לכל אחד כנשמה אלוקית.
תחושת האחריות עלולה לחבר אליה תחושה של גאוה ועליונות כלפי האנשים שאנו נפגשים איתם, וצריך לעבוד על תחושת השפלות בפני כל אדם.
"גאות יחידה" – מתוך ידיעה שבכוחנו לשנות ולהשפיע, היא דבר חיובי, אך חייבים לעשות זאת בענוה ובשפלות, במיוחד לאור העוז והעוצמה שגילה הציבור, שאמר את דברו בניגוד למנהיגיו, פרשניו וחכמיו.
בסיום, חוזר המדרש לעניין הפותח: "ומי הרג אותם, סנהדרי גדולה…". זהו משפט חריף, שלולא אמרוהו חז"ל לא היינו מעלים בדעתנו לאמרו. לא יוזמי המלחמה ולא מפקדי הקרבות הרגו את הנופלים, אלא הסנהדרין.
עלינו להבין את האחריות המוטלת עלינו, בחיזוק הקשר של הציבור עם התורה ועם הארץ, ובהליכה בדרך שמתוה המדרש: "יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון", יום אחד למגדל העמק ויום אחד לקרית טבעון.
במשך שנים הבנו, שהכוונה היא שצריך לדאוג למקומות תורה בכל מקום – ישיבה בלכיש, ישיבה בעגלון וכדומה.
כעת למדנו מן המציאות, שכוונת המדרש היא כפשוטו – יש ללכת ממקום למקום ומבית לבית, וללמד את העם תורה ודרך ארץ.
עלינו לשמר את הרגעים הגדולים שעברנו, כדי לזכור אותם ולשאוב מהם כוחות בעתיד.
הן כלפי עצמנו – להגדיר לעצמנו מאת הכוחות שגילינו וחשפנו – בתוכנו ובציבור כולו, ומתוך כך להמשיך בדרך הזו, להוסיף להיפגש עם הציבור בביתו, ולרומם את העם "בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש", ולהגדיל שם ה' בעולם.
1 פרק א' אות ז', עמ' ת"ע במהד' הרב כשר.
2 תהילים ס', ו'.
3 עי' בראשית רבה פרשה מ"ב, ח'.
4 ילקוט שמעוני שופטים רמז ס"ח.