התרסקות 'קולומביה' (שאיפת האנושות לכבוש החלל – חזון או חלום)
אמר הכתוב באיוב1:
| אם יעלה לשמים שיאו | וראשו לעב יגיע |
| כגללו לנצח יאבד | רואיו יאמרו איו |
| כחלום יעוף ולא ימצאוהו | ויודד כחזיון לילה |
ודרשו על זה במדרש בראשית רבה2:
רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם ר' אליעזר בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון מלא כל העולם כולו בראו ממזרח למערב מניין שנאמר (תהילים קל"ט) 'אחור וקדם צרתני' ומצפון לדרום מניין שנאמר (דברים ד') 'ולמקצה השמים ועד קצה השמים' ומניין אף בחללו של עולם תלמוד לומר (תהלים קל"ט) 'ותשת עלי כפכה'.
כשחז"ל מתארים את אדם הראשון קודם החטא יש בכוונתם לומר לנו שזה האדם בשיא שלמותו ותפארתו. מן המדרש למדנו ששלמות זו כוללת המצאותו בכל המרחב כולו, כולל חללו של עולם.
בגלל החטא נטרד האדם וירד לגודל טבעי המוכר לנו.
נדמה ששאיפת האנושות ל"כבוש" החלל, לחקור את כל המרחב ולהביט על העולם גם מלמעלה, שאיפה זו, היא חלק מתשובת העולם אל המקור.
החטא הוא זה שגרם לנפילה, וכל חטא סופו תיקון וחלק מן התיקון מתבטא בשאיפה האדירה אל החלל.
היינו כולנו כל כך שותפים לכל הנעשה ב'קולומביה'. חשנו שהצוות הזה הוא נציג של האנושות כולה וגם נציג של האומה הישראלית. על כן האסון הנורא הוא של האנושות ושלנו (מלבד האסון הפרטי). כולנו חשים נפגעים ממנו.
במקום שאתה מוצא גדולתו של האדם שם אתה מוצא גם את חולשתו.
עומדים אנו נפעמים אל מול היכולת המופלאה לחשוב לתכנן ולבצע מהלך כזה הכרוך בכל כך הרבה אלפי פרטים ופרטי פרטים החובקים תחומים רבים ושונים, להצליח לאחד ולרכז הכל במעבורת אחת.
פרט קטן שלא נלקח בחשבון גורם להתרסקות של הכל ולהעלמותו מן העולם "כחלום יעוף ולא ימצאוהו".
בודאי יעלה שוב הדיון האם שוה למסור כל כך הרבה נפשות לחקר החלל? האם לא ראוי להפנות את כל המשאבים הגדולים הללו לתיקון עולמנו להאכיל רעבים ולסמוך נופלים?
נדמה שכיוון שאדם הראשון נברא מלא כל העולם כולו ואף בחללו של העולם אי אפשר יהיה להשקיט שאיפה זו. מכל מקום האסון הנורא מזכיר לנו שבני אנוש אנו ואף כי נאמר על האדם "ותחסרהו מעט מאלוקים", עלינו לזכור שהמעט הזה צריך להביאנו לידי ענוה ובמקום שתמצא הענוה שם נזכה לראות גם בגדולה.