סבא ומשחקי האליפות

הפסוק אומר במשלי¹:

כי חנם מְזֹרָה הרשת בעיני כל בעל כנף.

הציפור, תוך מעופה בשמים, רואה על הארץ זרעונים טובים לאכילה. מה מבינה הציפור? אם ישנם שם זרעונים, כנראה הם בשביל שאני אוכל אותם, אחרת לְמה הניחו זרעונים במקום כה מוצלח?
כאשר היא נלכדת ברשת שהוכנה בשבילה, מבינה הציפור שיתכן שישנן עוד סיבות להנחת זרעונים על הארץ מלבד דאגה צרופה לציפור…
נראה, שאף בעולמנו ישנם דברים כאלה. לנו נראה כי דברים אלה נועדו להנאתנו, אולם מבט מעמיק יותר מגלה כי בעצם ישנה כאן רשת שנועדה ללכוד אותנו, התמימים, ברשתה.
אחד הדברים האלה הוא משחקי הספורט, המתוקשרים היטב.
הצופה הפשוט חושב כי כל העסק הגדול סביב המשחקים נועד כדי שהוא יהנה יותר, וחיי יהיו מלאי עניין יותר. מעטים מבינים כי הם נפלו ברשתם של בעלי אינטרסים כלכליים ואישיים. הפלא הגדול הוא כי מספר רב כל כך של אנשים נופל בפח, ואפילו לא מרגיש בכך.
ספורט הוא דבר חשוב, אך משחקי הליגה המושכים צופים, אינם קשורים כל-כך לספורט. זהו הבל וריק שאין בו ממש. איזו תועלת יכולה לצמוח לאדם מבילוי כזה?
האם לא ניתן למצוא נקודת אמת בדבר זה כמו בכל דבר בעולם?
אכן, ישנה נקודת אמת. עבור אנשים רבים, צפיה במשחק כדורגל היא הצלה מצפיה בדברים אחרים, גרועים יותר: מראות אסורים, ניבולי פה, לשון הרע, וכדו'. עדיף שמליוני צופים יצפו בשחקני הכדורגל מאשר בדברים אסורים. אולם, מה לאדם שעמד פעם על פתחו של בית מדרש, וזכה לטעום מדברי תורה, מה אדם כזה זקוק לזכות מפוקפקת זו?
האם גם אנו נפלנו בפח, ואנו מבלים את חיינו בהבל וריק בלי להרגיש?
ישנם הטוענים כי הצפיה במשחק היא הנאה מיכולת האדם, מהאקרובטיקה והתחכום של השחקנים, מיכולת הדיוק של הרגל האנושית וכדומה…
השאלה היא, על מה אדם מוכן לוותר כדי לזכות לראות את יכולת הדיוק של שחקני נבחרת טנגניקה עילית?
האם טיעון כזה מצדיק ויתור על ערך כלשהוא, ויתור על תפילה במנין, על שעת לימוד תורה, על חיי משפחה, על חינוך ילדים?
ההתמכרות וההזדהות הרבה מלמדות כי ישנו כאן הרבה מעבר להנאה מיכולתו המופלאה של המין האנושי.
הדבר בולט יותר בתופעה מצויה, של "אהדת קבוצות". מה מביא אדם מן הישוב לאהוד קבוצה, לשמוח בשמחתה, להתאבל באבלה, וללבוש את חולצתה?
נראה שעל דברים אלו ניתן להמליץ את דברי הגמרא²:

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? – אמר ליה: לא ידענא. – אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? – אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. – אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם – הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי.
תרגום: רב אשי עסק במשנת "שלשה מלכים", ואמר: למחר נפתח בחברנו (המלך מנשה). התגלה אליו מנשה בחלום ואמר לו: חברך וחברו של אביך קראת לנו? מהיכן בוצעים את הפת כדי לברך "המוציא"? אמר לו: לא יודע. אמר לו: דבר זה אינך יודע ואתה קורא לי חברך? אמר לו: למד אותי ואני אדרוש מחר בשמך. אמר לו: ממקום שנקרם הפת. אמר לו: מכיון שאתם חכמים כל-כך, מדוע עבדתם עבודה זרה? אמר לו: אילו היית שם היית מפשיל את גלימתך ורץ אחרי עבודה זרה.

למנשה אין תשובה לשאלה מדוע עבד עבודה זרה, אך הוא יודע שר' אשי היה מצטרף אליו. הוא מכיר את המשיכה הגדולה שבדבר.
כך גם בענייננו. אילו ישאלונו נכדינו: מה ראית, סבא, לאהוד את הקבוצה הצרפתית במשחקה נגד שחקני ברזיל? מה תענה להם? התשובה היחידה שתהיה בפינו היא: אילו היית איתנו, גם אתה היית מצטרף.
אין הסבר הגיוני לתופעה, אך כל מי שטעם טעמה המשכר של אהדת קבוצה, יודע שזהו כח משיכה שקשה לעמוד בפניו.
המשיכה היא כל-כך גדולה עד כי אדם מוכן לוותר על דברים רבים למען העניין.
היה מקרה באדם שלא עלה לעמדת התצפית בעת כוננות, כיון שצפה במשחק ולא רצה להפסיד. כשנשאל לפשר מעשיו ענה כי היו אלה 5 הדקות האחרונות של המשחק, ומקובלנו מבית אבא, שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם – 5 דקות אחרונות קודמות. אצלו בבית, המשחקים היו הבילוי המשפחתי, והמתח הגדול היה משותף לכולם. הוא רגיל בכך ואינו יכול להפסיק.
סיפור זה מלמדנו עניין חשוב בהקשר זה.
בצעירותו, יכול אדם להרשות לעצמו להתפתות אחר ההבלים הריקניים הללו. אולם להגיע למצב בו בעל משפחה, אב לילדים ינהה אחריהם, זו בעיה קשה. אלו ערכים סופג הילד, כאשר ביום חמישי מתכנסת כל המשפחה לצפיה במשחק, כאשר כל שער מלהיב את אביו ושער נגדי מעציב אותו, כאשר האב מוותר על אסיפת הורים בבית הספר כי באותו יום ישנו משחק חשוב… ועוד דברים מעין אלו.
האם אלו הערכים שאנו מעוניינים להנחיל לבנינו? שכדורגל זה מעל לכל, מעל לקב"ה, מעל לתורה, מעל למשפחה?
גם אם כרגע קשה לאדם להיגמל מהרגלים אלו, עליו לבנות לעצמו סולם ערכים אחר, לבל יגיע למצב בו יהיה הכדורגל גורם מרכזי בחינוך ילדיו. אותה אנרגיה, אותו כח ריכוז, התלהבות והזדהות, עלינו לנצל לקודש – כשם שאכפת לאדם מכל שלב במשחק, ואיננו מסתפק בתוצאה הסופית, כך גם בלימוד התורה – לכל הוה אמינא ולכל שלב בסוגיה עלינו להתייחס ברצינות. את העניין הרב בשחקנים, לשמותם בתולדותם בארצותם בגוייהם, על כל פריטי לבושם וההיסטוריה המקצועית, עלינו להפנות אל הקודש, אל אכפתיות והזדהות בלימוד התורה. כל קושיא מעוררת מתח, וכל תירוץ – שאגות שמחה…

בסיכומו של עניין: הרשת הפרושה לרגלינו צריכה לעורר אותנו לחשיבה על סולם הערכים שאנו רוצים לבנות לעצמנו, ולהנחילו לדורות הבאים.

---

¹ משלי א', י"ז.
² סנהדרין ק"ב ע"ב.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *