"קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ"
כהמשך לפרשת השבוע, נעסוק בדמותו של יוסף הצדיק וביסוד עמוק בעבודת המידות.
חז״ל רואים ביוסף מודל מרכזי לכמה נקודות יסודיות בעבודת המידות ויש מקום להתבונן בכך.
עיון בדמותו של יוסף מגלה נקודה יסודית וחשובה: עבודת המידות צריכה להיות מתוך אמונה.
קיים קשר עמוק בין האמונה בבורא עולם, במציאות האלוקית העליונה והאינסופית – לבין עבודת המידות האישית של כל אדם ואדם.
קשר זה מתברר כשאדם מתבונן בעצמו, במה שנקרא בספרים הקדושים: נפש, רוח, נשמה – נר״ן.
יש מקום לברר: מה הנקודה של הנפש, מה נקודת הרוח ומה נקודתה של הנשמה – מתוך כך להבין כיצד נבנית עבודת המידות.
נלך לפי הסדר מלמטה ועד למעלה – נפש, רוח, נשמה.
הנפש היא עולם המידות, התכונות, ההתנהגויות והתגובות.
הרוח היא עולם הערכים: האידיאלים, העקרונות, הדרך. זו “רוח הדברים” – לאן שהרוח נושבת. מבואר בספרים שהרוח נושבת לערכים ולאידיאלים שעליהם העולם נברא – הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו עם ערכים, עם דרך שלאורה אנו הולכים.
הנשמה היא האמונה. היא הניצוץ האינסופי שבאדם, החלק האלוקי שבו. הנשמה היא הכוח המניע את שאר המדרגות: היא זו שקובעת את עולם הערכים (הרוח), והיא זו שאמורה להניע גם את התנהגות האדם והמידות (הנפש).
כאשר הסדר מתוקן – הנשמה מניעה את הרוח והרוח מניעה את הנפש – הדברים קורים מן הפנים אל החוץ, זו עבודת מידות מתוקנת וכך האדם מתנהל בצורה נכונה ואמיתית.
פעמים רבות המציאות הפוכה: האדם מונע מגורמים חיצוניים – לחץ חברתי, ערכים שמגיעים מן העולם החיצון. במצב זה התנהגויות האדם אינן נובעות מתוך התבוננות עמוקה בפנימיותו, אלא מגורמים חיצוניים. אלו מידות שאינן מתוקנות – אין להן נשמה ועומק והן לא מונעות מהפנים, מנשמתו ועצמיותו של האדם.
אמונה שורשית ויסודית היא זו שאמורה לבנות את עולם הערכים והאישיות כולה בצורה מתוקנת.
יש מקום להתבונן כיצד מתוך אמונה יסודית ועמוקה מגיעים למידות מתוקנות – עין טובה, סבלנות, אי־כעס.
כאשר אדם פועל מתוך אמונה זו צורת חיים מתוקנת, אך כאשר הוא פועל ומונע מתוך גורמים אחרים – התוצאות בהתאם.
לכן חשוב להיות מודעים לאמונה ולשים לב כיצד היא בונה את האדם מבפנים.
יוסף הצדיק הוא דוגמא מובהקת לכך. חז״ל והזוהר דורשים את הפסוק:
“אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע – קַוֵּה אֶל ה׳ וְיוֹשַׁע לָךְ”.
(משלי, כ׳, כ״ב).
״אל תאמר אשלמה רע” – כאשר פוגעים באדם, אל לו להגיב במטרה לנקום או לפגוע בחזרה. התגובה הראשונית צריכה להיות: “קווה אל ה׳ ויושע לך״ – להבין שהכתובת האמיתית אינה האדם שפגע, אלא ריבונו של עולם ששלח את הדבר ולחשוב מה הקב״ה רוצה ממני בעניין הזה.
יש להבחין בין תגובה מעשית לתגובה נפשית. מבחינה מעשית קיימים בתי דין, מערכות משפט ויש מצבים שבהם נדרש לפעול כדי שתהיה אחריות לאדם שעשה עוול – זהו נושא בפני עצמו. אך מבחינה נפשית – מה מתרחש מבפנים כאשר פוגעים באדם? האם תגובתו היא כעס, נקמה וביקורת או התבוננות – מה הקב״ה רוצה ממנו?
חז״ל דורשים פסוק זה במשלי על יוסף: כאשר האחים נופלים לידיו כשליט מצרים, התגובה הטבעית שלו יכלה להיות נקמה וכעס – הרי הם השליכו אותו לבור וגרמו לו סבל רב. אולם יוסף מחפש ומחכה לראות מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנו בכל שלב, ״קוה אל ה ויושע לך״.
לאורך כל הדרך – הבור, מצרים, בית הסוהר – יוסף אינו פועל מתוך כעס. הוא מבין שיש כאן מהלך אלוקי ושהאחים הם רק צינור דרכו הקב״ה פועל במציאות לתיקונו של העולם.
בפרשת שר המשקים, יוסף פונה אליו בבקשה:
״כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד, וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה…וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים, וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר”.
(בראשית מ׳, י״ד)
חז״ל דורשים את פסוק זה לאור הפסוק בתהלים הנאמר על יוסף הצדיק:
“אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה׳ מִבְטַחוֹ, וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב” (תהלים מ׳, ה׳).
יוסף מתואר בפסוק כאדם ששם את מבטחו בה׳ ואינו פונה אל “רהבים”, אל מקורות כוח מדומים.
השם משמואל מעלה במדרש את השאלה – נאמר על יוסף “אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו”, כיצד הדבר מתיישב עם פנייתו אל שר המשקים, בבקשה שיזכירו לפני פרעה?
עומק העניין הוא שיוסף הצדיק לא ראה בשר המשקים גורם מציל, אלא הבין כי הוא שליח שנשלח אליו מהקב״ה על מנת להוציאו מן הבור.
אם כך, מדוע בכל זאת שר המשקים שכח את יוסף במשך שנתיים?
כאן מתגלה עומק נוסף בהנהגת הקדוש ברוך הוא עם יוסף – אילו שר המשקים היה מזכיר את יוסף מיד, ייתכן שיוסף היה יוצא מבית הסוהר וחוזר לחיים רגילים, למשל כסוחר בשוק. אך רצון ה׳ היה שיוסף לא רק יצא מהכלא, אלא שיצא אל מקומו המדויק בתהליך האלוקי – אל הנהגת מצרים.
הנקודה העמוקה היא ההבנה והאמונה שהכל מאת ה׳. לא להגיב באופן אינסטינקטיבי ולפעול מתוך כעס, אלא לחפש מה הקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו בכל מצב. אין פרט נעלם ממנו, הכל מחושב ומדוייק ויש להמתין ולצפות.יוסף מחכה לראות מה הקב״ה רוצה ממנו ומגיב מתוך כך. הוא מאמין ובוטח בקב״ה שמנהיג את העולם, נוכח ופועל בכל דבר במציאות.
כאשר האחים מגיעים אליו, יכול היה יוסף להגיב בכעס. אך הוא מבין שתפקידו כעת הוא להביא את עם ישראל למצרים בצורה הראויה, כמשפחה מלוכדת, ללא קנאה ושנאה – מתוך כך הוא מגיב:
״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב”
(בראשית נ׳, י״ט–כ׳).
יוסף מביט באמונה בהנהגת ה׳, הוא מבין שאחיו הם צינור דרכו הקב״ה סובב את המציאות במטרה להחיות עם רב.
הזוהר מבטיח ישועה למי שחי כך – למי שמנקה עצמו ממשקעים אישיים, מתבונן על מציאות חייו מתוך אמונה ורצון להבין את רצון ה׳. כך האדם מגיב בצורה הנכונה.
לימוד זה נוגע לכל תחומי החיים – לעניינים כלליים ולפגיעות קטנות. כאן מתגלה הקשר העמוק בין הנשמה, יראת ה׳ והמידות.
האמונה היא היסוד לעבודת המידות כולה והשורש הראשון לעבודת המידות הוא הענווה – העמידה של האדם בענווה מול האינסוף האלוקי מולידה את האמונה ונותנת משמעות לחיים.
האמונה באינסופיות הבריאה מכוונת את האדם למקומו הראוי. הוא מבין שאין משמעות לגופו כשלעצמו ושהנשמה האלוקית האלוקית, הניצוץ האינסופי שבאדם, היא הנותנת משמעות לחייו.
לכל אדם כישרונות והשפעה גדולה על העולמות, בזכות הנשמה. והיא צריכה להיות הכוח המניע את המציאות כולה – את הערכים, את התגובות ואת עבודת המידות.
שנזכה בעזרת ה׳ ללמוד מיוסף הצדיק: על המחילה, על ההתבוננות העמוקה במציאות, על ההמתנה המתמדת לקדוש ברוך הוא – ומתוך יראת אלוקים להגיב כפי שראוי.