השפעת התפילה על החיים

במשנת הרב (תפילה, פיסקה ט') כותב הרב קוק זצ"ל:

"ההבדל בין מי שמתפלל ובין מי שאינו מתפלל, איננו בזה שהראשון מיחד שעה ביום לתפילתו והשני איננו מיחד שעה זו לשם זה – יש כאן הבדל עקרי. אפן חייהם של שני אלה שונה לגמרי, – אותה שעה של תפילה מטביעה חותם מיוחד על היום כולו."

נראה שההבדל בין המתפלל לבין מי שאיננו מתפלל אינו רק במה שהוא עושה באותה שעה, אלא יש כאן הבדל יסודי בן אופי וצורת החיים של זה לבין אופי וצורת החיים של רעהו. וצריך להבין דבר זה, כיצד התפילה משפיעה על כל חייו של המתפלל. כיצד, למשל, ההבדל בין המתפלל בכוונה לבין המתפלל שלא בכוונה אינו רק בכוונה עצמה כי אם בהשפעת התפילה על כל היום ועל כל החיים.

בתפילה בכוונה ישנם שני סוגי כוונה:
1. הכוונה הראשונה היא עצם ההבנה שאנו עומדים לפני הקב"ה "דע לפני מי אתה עומד" ומתוך זה אנו ניגשים לתפילה.
2.הכוונה השנייה היא כוונת המילים – דהיינו הכוונה באותם ערכים שמוזכרים בתפילה.

לגבי הכוונה הראשונה – ההבנה שאנו עומדים לפני הקב"ה – צריך להבין שישנם שתי צורות להסתכלות על המציאות: ההסתכלות שלנו כבני אדם וההסתכלות העליונה – האלוקית על המציאות. תפילה בכוונה ומתוך הבנה שיש מי שמכוון את העולם זה, נותנת לאדם את ההסתכלות העליונה – האלוקית על המציאות, אותה הסתכלות חיובית על הבריאה שקובעת כי "טוב ה' לכל" – כל המציאות טובה.

הרב בעולת ראיה בעניני תפילה פיסקה ג' כותב "התפילה מבקשת מן הנשמה את תפקידה" – התפילה היא זו שנותנת את המבט הנשמתי על המציאות, המבט שבדרך כלל אנו לא רואים אותו, שהרי אין לנו אפשרות להגיע לנשמה. אך יש משהו שמביע את הנשמה, שמביא את הסתכלות הנשמה אל המציאות, וזוהי התפילה. מבט של הנשמה הוא מבט ידידותי לסביבה, הוא רואה את ערכו של כל דבר, ומקומו ושעתו ובמבט נשמתי הכל טוב. והתפילה בודאי היא כזאת, במיוחד תפילה בעד הכלל והפרט שזה מבט חיובי על הכל.

הצד השני בכוונה בתפילה הוא הצד של המילים עצמם, ואת זה צריך לחלק לשני חלקים (נוספים).

החלק האחד הם דבריו של הרב קוק בהקדמתו ל'מוסר אביך': "התפילה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו ית' ואם הוא קרוב לעשות כרצון קונו…".
התפילה מגדירה לאדם את מקומו ביחס לערכים. כגון ברכת בונה ירושלים – האם הוא באמת רוצה את תיקון ירושלים? או לדוגמה ברכת "אתה חונן לאדם דעת" – לאיזו דעת מכוון האדם שייתן לו הקב"ה? דעת בשביל הנאות גשמיות כגון שיהיה עשיר וכד', או שהוא רוצה דעת אמיתית דעת כזאת שתקרב אותו לקב"ה.

החלק השני הוא שהתפילה היא גם סיבה ולא רק סימן וזה שהתפילה מחנכת את האדם לערכים. התפילה מחייבת את האדם להגדיר לעצמו ערכים כגון דעת,תשובה, קיבוץ גלויות וכדו' וזה בכדי שידע האדם על מה הוא אמור לחשוב, לייחל ולבקש עליו בתפילה.
כמו כן, כשהאדם אומר את הברכות עצמן ומתבונן בהן זה נותן לו את הערכים. כגון שהאדם מתפלל על קיבוץ גלויות, זה נותן לו את הכוחות לעבור את זה, ואת החשק להיות חלק מזה, וכשאדם מבין את זה ורואה את החשיבות בעניין אזי אם תהיה לו אפשרות לעזור לאנשים לעלות ארצה הוא יעזור להם כמובן. או כשהאדם מתפלל על פרנסה ומבין שהכסף בא מהקב"ה אז זה נותן לו ערך לכסף והוא ישתמש בו ברצינות.

וזה ההבדל בין המתפלל ללא מתפלל, שההבדל אינו בזמן אלא כשהתפילה נעשית בכוונה היא יוצרת מציאות חדשה, אדם חדש עם הסתכלות אלוקית ועם ערכים אלוקיים וזה משפיע על כל חייו, ומי שלא מרגיש כך יש לו מקום להשתפר ולהגיע לתפילה שתשפיעה על כל חייו.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *