האדם
יש לברר את המושג "אדם". יש בספרי הפנימיות ישנן שתי הקשרים למילה אדם:
1. מלשון אדמה.
2. מלשון "אדמה לעליון" (ישעיהו י"ד, י"ד).
המהר"ל מתייחס לדימוי אדם מלשון אדמה. בשניהם קיים הסוד של ההוצאה מן הכח אל הפועל באופן תמידי. האדמה היא כולה בכח ומוצאים אותה לפועל כל הזמן על ידי: עיבודה, זיבולה וכו'. היציאה מן הכח אל הפועל נעשית בדרך של עבודה. כך גם האדם, הוא נברא חסר, לא מושלם, בכח בלבד, והוא תמיד יכול להוציא אל הפועל – ללא גבולות.
אבל גם בדרכי היציאה אל הפועל ישנם הבדלים. עם האדמה אפשר לטעת עצים, לבנות בתים ואפשר גם ללכת עליה. בכל אחת מהאפשרויות היא יוצאת אל הפועל והיא משמשת למשהו. אך קיים הבדל בין לטעת עץ באדמה לבין סתם לעמוד עליה. התכונות היותר פנימיות שלה מתגלות דווקא כשהיא מוציאה פירות ולא כשרק עומדים עליה. כך גם באדם. באדם יש גוף, נפש פנימית ונשמה והשאלה היא איזה כח יגלה האדם? האם רק את הצד החיצוני שלו או שמא את הצד הפנימי יותר.
דרך משל, אם יתנו מכונת כביסה לשבט פרימיטיבי שלא יודע להשתמש בה, סביר להניח שהוא ישתמש בה רק לשולחן טיפולים, או כקישוט. מדוע? כי המכונה עובדת על חשמל והשבט הזה לא רואה את זה, ומכיוון שכך הוא איננו, מבחינתו הדבר לא קיים. ובלי חשמל אי אפשר לגלות את התכונה הכי עמוקה של מכונת הכביסה – היכולת לכבס. כך גם האדם. ישנם אנשים שלא רואים שיש להם נשמה, רק את הגוף ובו הם משתמשים- מלבישים אותו, משתמשים בו כקישוט. אבל לא משתמשים בו בשימוש הכי פנימי שלו – ביכולת לחשוף את כוחות הנשמה שבו.
ואיך יוצא האדם אל הפועל? הרמח"ל אומר שבנשמת האדם מצוירת כל המציאות רק בצורה גולמית יותר וזה מה שאמרו חז"ל שהנשמה ממלאת את כל הגוף ואינה נראית (מסכת ברכות י.). במפגש של האדם עם העולם והמציאות, הדברים הללו מצטיירים אצלו, מוגדרים אצלו ויוצאים אל הפועל בצורת מחשבות, מעשים ודיבורים.
ישנו סיפור מפורסם על ניסוי בקבוצת תינוקות שעוד לא החלה לדבר ולא שמעה דיבור אדם, שנשלחה לאי בודד לתקופה מסויימת בכדי לבחון את התפתחות הדיבור שלהם. תוצאת הניסוי היתה שרוב התינוקות מתו. (מסופר, אגב, שחלקם דברו עברית). מדוע זה קרה? משום שבנשמה מצוירות האותיות, אך אין דרך להגיע אליהם אלא על ידי אותיות מבחוץ, וברגע שאין לאדם מפגש עם דברים חיצוניים, האדם פשוט מת. כשאין לאדם יציאה מן הכח אל הפועל – אין חיים וממילא מגיע מוות. החיים הם הוצאה מירבית של כוחות האדם לפועל. וכל דבר שיעשה האדם, מוציא אותו לפועל. גם אדם שיעשה משהו שאמרו לו לעשות, יוצא אל הפועל ועוד יותר מי שעושה זאת מעצמו ועוד יותר מי שמוציא לפועל כוחות יותר פנימיים שבו.
במה זה תלוי? במה שאדם נפגש איתו בעולם. אם אדם ניפגש עם כסף, אז זה מה שפועל עליו ובזה הוא יוצא אל הפועל. אך אם האדם פוגש דברים יותר מוסריים או כשהאדם פוגש תורה זוהי היציאה המקסימלית של האדם אל הפועל, כי הוא מוציא בזה את נשמתו. ודאי שהדבר קשה יותר כי ככל שמשהו יותר פנימי, צריך להתאמץ יותר כדי לחדור אליו, לעומת הדברים החיצוניים שהמאמץ בהם הוא קל יותר.
ובזה זיכה אותנו הקב"ה, בתורה. כמובן שאל לנו לדלג על החלקים המעשיים, הנפשיים אך בשום אופן אל לנו לוותר על החלק העליון ביותר והוא התורה. וכך מתחברים שני השמות: אדמה ו"אדמה לעליון". משום שאם "בצלם אלוקים עשה את האדם" (בראשית ט', ו') ובדמותו, אז זהו דבר שצריך לצאת אל הפועל, נשמתו של האדם. ואם יש באדם חיות פנימית שיוצאת אל הפועל, בזה הוא מדמה לעליון. וכל אחד צריך לעבוד להוציא אל הפועל את המידות, הכשרונות המיוחדים שבו, במידה ובמשקל הראויים.