ימי הושע – חלק ב'

שמע, סיכם וערך: חגי לב - מעלות. (לא עבר את הגהת הרב)

למה דווקא בימיו של הושע באה הגלות?
אפשר לומר שאין לחפש סיבה מיוחדת, אלא פשוט הגיעו מים עד נפש. הוא האחרון ברשימה ועליו מגלגלים את אחריות כולם. אבל במוסר הנביאי לא נראה שמגלגלים על מישהו רק בגלל שלא תיקן, אלא יש לחפש משהו אקטיוי שהביא לחורבן.
הושע עשה דבר חיובי בהורדת המחסומים בדרכים לירושלים. מעשה חיובי ללא ספק.
זהו החטא היחיד שנגרר לכל אורך מלכי ישראל. פילוג ההמלכה כשלעצמו אין הורתו בחטא שהרי בליווי ובצו נבואי של אחיה השילוני ניתן. אלא דווקא עגלי ירבעם הם החטא הקדמוני הממשיך עד ימי הושע המסיר את המחסומים.
העמדת המחסומים והעמדת העגלים בממלכת ישראל היוו הפרה גסה של כוונותיו של אחיה השילוני בדבריו לירבעם לעמוד למלך על ישראל.
חזקיהו בתחילת מלכותו שולח שליחים (הגבולות פתוחים) אבל העם מלעיגים!

(י) וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם{ דבהי"ב ל' }

העם, מתברר שהם כמזידים כשאינו מוכן לעלות לי-ם אע"פ שניתנה הזדמנות לעלות לי-ם ולא חפצו. ואולי בגלל זה נגזרה כאן הגזירה.
בהמשך ננסה להראות שהנבואה גם כאן כורכת בין מצב העם לבין מצב המלך! סירוב העם לעלות לי-ם כרוך בהתנהגות ראשיו: המלך והשרים.
חזקיהו עושה מהפיכה גדולה ושולח לכולם לעלות לי-ם לעשות את הפסח.
מה מיוחד בקרבן הפסח?
"מה העבודה הזאת לכם " הבן הרשע שואל על קרבן הפסח. קרבן זה אינו זכר ליצ"מ. חג המצות הוא זכר ליצ"מ. קרבן הפסח הוא זכר לברית שנכרתה בין עמ"י לה'. שתי בריתות הם ושתיהן מצוות עשה שביטולן במזיד עונש כרת והן ברית מילה ופסח.
"ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" – זה אינו עונש חיצוני ושרירותי. אלא מכיוון שניתק עצמו מעמ"י, הוא נענש להיות מנותק. מי שלא כורת ברית בבשרו וברית עם אומצתו הוא מנתק עצמו מישראל! וע"כ ' כל ערל לא יאכל בו'. מי שאין ברית בבשרו מנוע מלעשות ברית של האומה עם הקב"ה.
הבן הרשע אינו רוצה להיות בכלל קרבן הפסח. הוא מזלזל בו וע"כ נכרת מישראל.
הייתה הו"א לעשות את חזקיהו מלך המשיח (עפ"י חז"ל) והוחמצה ההזדמנות הגדולה בגלל העם.
בהמשך נבחן מה פגם היה במלך של אותה תקופה שנתגלגלה הגלות לפתחו!

הנביא הושע בן בארי
– עפ"י חז"ל הושע משבט ראובן שגלו כבר היה.

(א) דְּבַר ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:

הפסוק הראשון מסגיר את הקו של כל הספר, קרי: אי הסמטריה באזכור מלכי יהודה לעומת התעלמות ברורה מכמה ממלכי ישראל המקבילים אליהם מרמזת משהו.
בתלמוד ירושלמי הוריות פרק ג' מוזכר ביטוי מאד מעניין: הדיון שם הוא בדבר חטאת שמביא המלך. התלמוד דן שם מיהו בכלל הגדרת מלך ובין דבריו: " אחרי ירבעם בן יואש – מכאן ואילך בליסטיא (=בליסטות) היו לוקחים אותה ". כלומר: במובן מסוים הנבואה לא מקבלת את הלגיטימיות של ממלכת ישראל לאחר ירבעם בן יואש!

(כז) וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וַיּוֹשִׁיעֵם בְּיַד יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ. { מלכים ב' פרק יד' }

לאחר ירבעם בן יואש יש חוסר הכרה של הנבואה בממלכת ישראל.

חטא גבעה
החצי השני של ספר הושע עוסק בימי ירבעם בן יואש ונלקט מספר פסוקים בעניין:

(ח) תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה חֲצֹצְרָה בָּרָמָה הָרִיעוּ בֵּית אָוֶן אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין: (ט) אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה: (י) הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי: (יא) עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו:
(יב) וַאֲנִי כָעָשׁ לְאֶפְרָיִם וְכָרָקָב לְבֵית יְהוּדָה: (יג) וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל אַשּׁוּר וַיִּשְׁלַח אֶל מֶלֶךְ יָרֵב וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר: (יד) כִּי אָנֹכִי כַשַּׁחַל לְאֶפְרַיִם וְכַכְּפִיר לְבֵית יְהוּדָה אֲנִי אֲנִי אֶטְרֹף וְאֵלֵךְ אֶשָּׂא וְאֵין מַצִּיל: (טו) אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי.{ הושע ה' }

האזכור של גבעה כאן חוזר שוב ושוב:

(ט) הֶעְמִיקוּ שִׁחֵתוּ כִּימֵי הַגִּבְעָה יִזְכּוֹר עֲוֹנָם יִפְקוֹד חַטֹּאותָם.{ הושע ט' }
(ט) מִימֵי הַגִּבְעָה חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל שָׁם עָמָדוּ לֹא תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַלְוָה:
(י) בְּאַוָּתִי וְאֶסֳּרֵם וְאֻסְּפוּ עֲלֵיהֶם עַמִּים בְּאָסְרָם לִשְׁתֵּי עוֹנֹתָם: (יא) וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ וַאֲנִי עָבַרְתִּי עַל טוּב צַוָּארָהּ אַרְכִּיב אֶפְרַיִם יַחֲרוֹשׁ יְהוּדָה יְשַׂדֶּד לוֹ יַעֲקֹב: (יב) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קֶצְרוּ לְפִי חֶסֶד נִירוּ לָכֶם נִיר וְעֵת לִדְרוֹשׁ אֶת יְדֹוָד עַד יָבוֹא וְיֹרֶה צֶדֶק לָכֶם: (יג) חֲרַשְׁתֶּם רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם אֲכַלְתֶּם פְּרִי כָחַשׁ כִּי בָטַחְתָּ בְדַרְכְּךָ בְּרֹב גִּבּוֹרֶיךָ: (יד) וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ וְכָל מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד כְּשֹׁד שַׁלְמַן בֵּית אַרְבֵאל בְּיוֹם מִלְחָמָה אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה:(טו) כָּכָה עָשָׂה לָכֶם בֵּית אֵל מִפְּנֵי רָעַת רָעַתְכֶם בַּשַּׁחַר נִדְמֹה נִדְמָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. { הושע י' }

חזרה זאת על ימי הגבעה מחזירים אותנו לימי פילגש בגבעה. ללמדנו שעלינו לחפש כאן שחיתות מוסרית בדומה לשחיתות בימי פילגש בגבעה.
דבר נוסף: אזכור מוות בגלעד.

(ח) גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם: (ט) וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ: { הושע ו' }

ספור פילגש בגבעה טעון גם במלחמת אחים קשה ומורכבת. ובזה מאשים אותם הושע.
יש כאן הזדמנות לחזור ולחבור לממלכת יהודה. כולם מבינים גם ביהודה וגם בישראל שהחורבן בפתח. מלך אשור כבר הגלה אלפים מישראל והחריב את הצפון. מלכות ישראל כבר אינה מתפקדת כ"כ כמלכות. אחז מלך יהודה ג"כ מבין זאת, מלך אשור אינו מסביר פנים גם לאחז. חזקיהו קורא לכולם להגיע ולהתאחד בקרבן הפסח.
הנביא הושע בא בביקורת על חוסר שתוף הפעולה והזלזול של ישראל בשליחי חזקיהו.
מתגנב ללב מחשבה שמא המלך הושע שעל אף פתיחת הגבולות שביצע, הוא לא גיבה זאת באמירה ברורה של רצון להתאחד. אלא כורח המציאות של חולשת ישראל הביאו להסרת המחסומים (חוסר חיילי מילואים לאחר הכאתו ע"י צבא אשור…). ביודעו שממילא אף אחד לא ירצה לעלות ליהודה. אין מצב רוח לאומי לזה והמסורת לעלות לי-ם כבר אבדה מזמן. והמלך הושע לא הלך והוביל מהלך זה או דומה לו.
אם נכונים הדברים, מובן הסגנון הפשוט על מעשהו של הושע בן אלה:

(ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. (מלכים ב' יז ')

הנביא לא כותב זאת בחגיגיות על אף השינוי ההיסטורי שלאחר כ"כ הרבה שנים נפתחים הגבולות.

(א) לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה' כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ: (ב) יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו: (ג) וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ:
(ד) מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ: (ה) עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא: (ו) כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת. { הושע פרק ו' }

הושע מבשר לישראל יש הזמנות כרגע. הוא טרף בימי פקח בן רמליהו ועכשיו רוצה להציל. יש שחר ובוקר חדש – חזקיהו מלך יהודה. מוביל מהלך תפישה רוחנית חדשה. מרפא מיהודה את הע"ז של ימי אחז. אבל ישראל מסרבים לשמוע.

משל האופה

"(א) כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן כִּי פָעֲלוּ שָׁקֶר וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ: (ב) וּבַל יֹאמְרוּ לִלְבָבָם כָּל רָעָתָם זָכָרְתִּי עַתָּה סְבָבוּם מַעַלְלֵיהֶם נֶגֶד פָּנַי הָיוּ: (ג) בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים: (ד) כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ: (ה) יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים: (ו) כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה: (ז) כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי: (ח) אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה: ";{ הושע פרק ז' }

יש כאן משל נפלא ובו הנביא מתאר הנביא תנור גדול ובו בצק שלשו אותו אבל לא מספיק. בשלב מסוים צריך להפוך אותו אבל אף אחד לא הופך אותו וע"כ העוגה נשרפת מלמטה ולמעלה מחמיצה. מדוע אף אחד לא אופה אותו? מחמת שהאופה יישן כל הלילה עד שהבצק מגיע להחמצה " מֵאֹפֶה יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ ".
בישראל יש חום גדול הנובע מחמת יין, מסיבה של יין ולוצצים וניאוף. בחינגות האלו המלך (=האופה) שצריך להשגיח ישן כל הלילה ולא דואג. התוצאה שהאש של התאווה והיצר במסיבה הזו שורפת את כולם. כלומר: מסיבת שחיתות של המלך וההנהגה.
תאור זה המופיע כאן בנביא הושע הוא תיאור יום ההמלכה של הושע.

(ה) יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים

לעומת חזקיהו שביומו הראשון¹ עסוק מיידית בהכנות להביא את ישראל לחג הפסח. חזקיהו דואג לבער את החמץ. ואלו כאן בממלכת ישראל מחמיצים את העיסה, מחמיצים את השעה. מצד אחד הושע פתח את הדרכים ומאידך הוא לא עשה דבר אחר שצריך לעשות ותיכף נראהו.
אמנם יש שמחה גדולה בישראל לאחר שלא הייתה מלוכה מסודרת בישראל מזה תקופה. אבל זה מה שעושים ביום ההמלכה?! כך דואגים לממלכה?!
זהו מצב ותיאור של ייאוש. התיאור של לוצצים מזכיר את תיאור היחס של ישראל לנציגי חזקיהו המסבבים בישראל.

(י) וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם: { דבהי"ב ל }

עלה מלך חדש באשור, שלמנאסר, שאיפשר ונתן להמליך מלך בישראל. בממלכת יהודה ג"כ עת רצון.
על כך שממליכים מלכים בישראל וחוגגים להם אמר הנביא הושע:

(ד)הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת. (הושע פרק ח')

החמצת השעה מתחילה מראש הפירמידה – מהמלך והשרים!

העגל בבית אל

(א) אֶל חִכְּךָ שֹׁפָר כַּנֶּשֶׁר עַל בֵּית ה' יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ: (ב) לִי יִזְעָקוּ אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל: (ג) זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ: (ד) הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִּי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים לְמַעַן יִכָּרֵת: (ה) זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן: (ו) כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן. (הושע פרק ח }

ביטויים המלמדים על חזרה לעגל². והרי העגל של דן גלה כבר ע"י שלמנאסר.
נשאר רק העגל של בית אל:

(ה) לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ: (ו) גַּם אוֹתוֹ לְאַשּׁוּר יוּבָל מִנְחָה לְמֶלֶךְ יָרֵב בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם יִקָּח וְיֵבוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מֵעֲצָתוֹ: (ז) נִדְמֶה שֹׁמְרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם: (ח) וְנִשְׁמְדוּ בָּמוֹת אָוֶן חַטַּאת יִשְׂרָאֵל קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם וְאָמְרוּ לֶהָרִים כַּסּוּנוּ וְלַגְּבָעוֹת נִפְלוּ עָלֵינוּ. { הושע פרק י' }

בית און הוא כינוי גנאי לבית אל!

(א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת: (=בית עמרי ואחאב) (ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן.

הנשיא הקודם של אפרים נאשם בבעל וימת (בית עמרי ואחאב) .
ועתה מוסיפים לחטוא וחוזרים לעגל. על אף פתיחת הגבולות חוזרים ועובדים לעגל שבבית אל!

(ג) לָכֵן יִהְיוּ כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ כְּמֹץ יְסֹעֵר מִגֹּרֶן וּכְעָשָׁן מֵאֲרֻבָּה.

הייתה הזדמנות ועברה ולכן הענן יהפך להיות ענן בוקר שחולף והולך.

(ד) וְאָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וֵאלֹהִים זוּלָתִי לֹא תֵדָע וּמוֹשִׁיעַ אַיִן בִּלְתִּי. { הושע יג' }

רמז לדיברה הראשונה כנגד חטא העגל!
איזו משמעות יש לפתיחת השערים עם לא מסירים את העגל. קרי: אפילו אם לא עבדו לעגל, אי הסרת העגל והמשך הוללות הנובעת מיאוש גמור (אכול ושתה כי מחר נמות) – מעלה עליו הכתוב שעבד לעגל.

(ח) אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל אֶפְרַיִם הָיָה עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה: (ט) אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע: { הושע ז' }

חוסר ידיעה הנובע מיאוש והוללות. הולכים לאבדון ולא שמים לב לכוון הליכתם.
מלך ושרים שלא שומעים לנביא ומחפשים כוונים אחרים. המלך הושע הולך וקושר קשר עם מלך מצרים.

(ד) וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא:{ מלכים ב' יז' }

וזאת אע"פ שהנביא מזהיר שוב ושוב לא ללכת למצרים ולא להתחבר גם לאשור. אבל המלך לא שומע.
לא כתוב שהושע עשה דבר טוב. אלא רק שלא עשה הרע כקודמיו!

למשמעות השם 'הושע'
עומד הנביא הושע ומבטא ' אנא ה' הושיעה נא'
ולעומתו עומד המלך האחרון ושמו ג"כ הושע ללמדנו שהייתה ציפיה לישועה והיא לא התרחשה.
הכניסה לארץ החלה עם יהושע, הושע בן נון שהבין את עניינה של הארץ והסיום באקורד עצוב עם המלך הושע.
חזקיהו הוא בבחינת משיח: בונה המקדש, מכנס נדחי ישראל ונלחם מלחמותיהם – היה ראוי להיות משיח אבל ממלכת ישראל לא האמינה ולא שיתפה פעולה!

---

¹ התאור הציני של הושע המשקף את יום הכתרתו של המלך, בא בעצם לתאר את האוירה הכללית ששררה גם בשאר הימים. וכדוגמת זאת ימיו הראשונים של חזקיהו משקפים את פעילותו הנמרצת לתשובה גם בהמשך ימי מלכותו.
² וכן רמוז גם בהושע יב': " (יב) אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי:".

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *