פרק ה' – ו' – מפגש יהושע עם המלאך
סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב. (הזמנים המופיעים במהלך הסיכום מתייחס לזמן בתוך השיעור)
דיברנו על פרשת המילה והפסח ואנחנו חוזרים ומשתלבים עם יציאת מצרים, פסח והמילה. ראינו שזה המהלך, מיציאת מצרים להגיע לארץ. ארבעים שנה במדבר ועכשיו חוזרים לאותו מקום ולכן חוזרים על המילה ועל הפסח. יש פה תיאור מעניין שלא ניכנס כרגע של התאריך המיוחד של פסח, פסוק י': בארבעה עשר לחדש… מתי בדיוק מחרת הפסח? הסוגיה כשלעצמה…וישבות המן…שני ביטויים קשורים לאוכל. מעבור הארץ ומתבואת הארץ. האם אותו דבר? עבור הארץ, עבר. הישן. תבואת מלשון תבוא. מה שיבוא. החדש. יש פה מה להאריך, לא כאן.הפרשיה שנעסוק בה: יהושע ה'
יג וַיְהִי, בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה-אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ; וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ, הֲלָנוּ אַתָּה אִם-לְצָרֵינוּ. יד וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי אֲנִי שַׂר-צְבָא-ה'–עַתָּה בָאתִי; וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל-פָּנָיו אַרְצָה, וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיֹּאמֶר לוֹ, מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל-עַבְדּוֹ. טו וַיֹּאמֶר שַׂר-צְבָא ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, שַׁל-נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא; וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כֵּן.
מה פירוש ויהי בהיות יהושע ביריחו, והרי עדיין לא נכבשה יריחו?
הכוונה לא ליריחו העיר אלא לתחום. כך חז"ל. עיבורה של עיר. יהושע מתכנן את המלחמה ביריחו, בא שר צבא ה'. יהושע שואל אותו הלנו אתה אם לצרינו, והוא עונה לא. איך זה עונה על השאלה שלו? בכל אופן נופל על פניו.
הקבלה למעמד הסנה
שמות פרק ג
א) וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: (ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל: (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה: (ד) וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: (ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא:
הוא מצווה אותו של נעלך… יהושע שואל מה אתה מדבר, והמלאך נעלם. באמת מה אדוני מדבר אליך. מה פשר הדבר הזה. כל אחד מיד שם לב להקבלה למעמד הסנה. בדיוק הקו הזה הבולט כאן, אצל משה של נעליך, לשון רבים וליהושע של נעלך, נעל אחת. הפשט הפשוט אולי ביותר, של נעלך – אין הכוונה דווקא נעל אחת, אלא כל אחת מנעליך. מכל רגל הסר את הנעל שלך. כי אמר מעל רגליך. שתי רגליים.
דוגמה נוספת של שימוש ביחיד/רבים:
וייקבר בערי גלעד נאמר על יפתח. אומר רעב"א: עיר בן אתונות. נענש יפתח ונתגלגלו איבריו ונקבר בערי גלעד. אבל הפשט, כמו עיר בן אתונות. שתי אימהות יש לעיר? איך נולד לשתי אימהות, אלא עיר בן אחת האתונות. כך פה וייקבר באחת מערי גלעד. גם פה אפשר לומר של נעלך מעל אחת מרגליך. לא מסובך לומר, אך עדיין מתבקשת ההשוואה, למה אצל משה כתוב בלשון רבים וכאן בלשון יחיד?
המפגש עם המלאך
יהושע רואה איש עומד לנגדו, ברור לו שמדובר באדם, עם חרב, ולכן בטוח שהוא חיל. הוא שואל הלנו אם לצרינו, האם אתה מאנשינו או מאנשי יריחו. אומר האיש: לא. אני לא מאחת משתי האפשרויות, אני משהו אחר לחלוטין. עתה באתי – עכשיו הגעתי.
עתה באתי – עכשיו הגעתי.
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א
והכתיב (יהושע ה') ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו [וגו'] וישתחו (לאפיו)… אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה! – אמר לו: על איזה מהן באת? – אמר לו: עתה באתי. מיד (יהושע ח') וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק.
המלאך הוכיח אותו על שני דברים. הרי אתמול בערב ביטלתם תמיד של בין ערביים ועכשיו ביטלתם תורה ועל זה באתי. שואל יהושע על מה משניהם באת? אומר המלאך, עתה באתי. על מה שעכשיו. (10:30) רוצה לדון ביחס שבין עבודה לתלמוד תורה. והדברים ידועים.
בהמשך המדרש: תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א
וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה.
חז"ל דיברו על עתה באתי, התורה של עכשיו.
הרד"ק לא נושא פניו למדרש הזה, יוצא בחריפות רבה נגד המדרש הזה.
רד"ק יהושע פרק ה
עתה באתי – בעת שראיתני מה שאין כן בבשר ודם וזה להחזיק בלבו כי מלאך הוא. ויש בו דרש כי בא להפחידם על בטול תורה ועל שבטלו היום שעבר תמיד של בין הערבים אמר לו יהושע על איזה מהם באת? אמר לו: עתה באתי כלו' על בטול תורה שאתם בטלים עתה מיד וילן יהושע בתוך העמק שלן בעומקה של הלכה. וזה הדרש רחוק כי אין שעת המלחמה שעת ת"ת ועוד כי פסוק וילן יהושע הוא רחוק מזה הפרשה כי הוא במלחמת העי ועוד כי כותב הדרש הזה טעה בפסוק וילן כי ב' פסוקים הם וילן יהושע סופו בתוך העם והפסו' האחר וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ויש בו דרש אחר עתה באתי עתה באתי שני פעמים אני הוא שבאתי בימי משה רבך שנא' הנה אנכי שולח מלאך וראה אותי ולא רצה שאלך עמו שאמר להקב"ה איני חפץ אלא בך מיד ויפל יהושע אל פניו ארצה:
אומר שאינו מקבל את המדרש הזה. מכמה סיבות. אחת הסיבות היא שכאשר יש מלחמה, אי אפשר לעסוק בתורה, עכשיו מלחמה. יש היתר. יש זמן שמשרתים בצבא ויש זמן שלומדים. לא מתאים עכשיו להתפלפל בלימוד. לא שייך ביטול תורה.
רש"י אומר שלילה לא זמן מלחמה. גם תודיעו לאויבים שלא מתאים להילחם עכשיו… רק ביום. מה פשר הדבר הזה? רש"י מנסה לעדן. הרד"ק לא מקבל את המדרש לגמרי, באופן חריף. ננסה להבין מה חז"ל התכוונו. על פניו נראה שהרד"ק צודק ובזמן מלחמה בוודאי לא שייך.
בפשט, אם אפשר לומר שזה פשט, המלאך אומר לו עתה באתי, שומעים שרק עכשיו באתי. עכשיו כן, בפעם אחרת לא. גם את זה חז"ל מביאים ורש"י גם.
רש"י יהושע פרק ה
(יד) עתה באתי – לעזרתך שאין אדם יכול להלחם עליה ולתופשה להפיל החומה אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי שנאמר אם אין פניך הולכים וגו':
אמר המלאך, הייתי צריך להגיע בימי משה רבך, אך הוא דחה אותי, והתעכבתי עד עכשיו. עכשיו אני בא. במה דברים אמורים? הסיפור מופיע בשמות (14:24) פרשת כי תישא פרק ל"ב ל"ד
לד וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת-הָעָם, אֶל אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ–הִנֵּה מַלְאָכִי, יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ; וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. לה וַיִּגֹּף ה', אֶת-הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל, אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן. {ס}
פרק ל"ג
יב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה', רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. יג. וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. יד וַיֹּאמַר: פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ. טו. וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ–הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. {פ}
משה אומר אל תשלח לי מלאך. אומר ה': בסדר, לא יישלח המלאך.
זה מה שאומר המלאך, הייתי צריך לבוא בימי משה. הסיפור לא מופיע פה פעם ראשונה, הוא מופיע כבר בסוף משפטים,
שמות פרק כג
(כ) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: (כא) הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ: (כב) כִּי אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ: (כג) כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו:
מה בין משפטים לבין כי תישא?
ומה אומר משה? כלום. שום דבר. לא מתנגד. אחר כך חוזר שוב בכי תישא, והנה משה מתנגד, ואומר אם אין פניך הולכים, אל תעלה אותנו. מה השתנה? בפרשת כי תישא זה מופיע כפורענות קשה. כמו שכתוב בפרק ל"ג:
א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה…
ד וַיִּשְׁמַע הָעָם, אֶת-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה–וַיִּתְאַבָּלוּ; וְלֹא-שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ, עָלָיו.
(19) מה המשמעות?
כאן המלאך בא בגלל חטא העגל. נקרא פרק ל"ג. לך אתה עם העם הזה שאתה העלית ממצרים. ביטוי קשה כלפי משה. פסוק ג', כי לא אעלה בקרבך. זו הסיבה שיבוא מלאך, כי אם אני אבוא אז יהיה רע, כי אתם עם קשה עורף. כשה' קרוב הוא מגיב בחומרה. יש צורך בריחוק שכינה. מלאך זה יותר רגוע, גם אם לא תעשו בדיוק מה שאני רוצה. אני במרחק מכם. זוהי בשורה נוראית. אין הנהגה ישירה. כאשר ה' לא נמצא קרוב קרוב, אין גמול בצורה ישירה. כאשר שכינה קרובה בתוכם, אין שאלות על תורת הגמול. כשהעם בסדר הוא על מי מנוחות, כאשר חוטאים יש צרות. כשה' רחוק יש הסתר פנים, ריחוק שכינה, אז לא חוטפים על כל דבר אך הרגשה נוראית שה' לא איתנו. את זה משה רבנו לא מוכן לקבל. אם אין פניך הולכים… רק אם אתה בא איתנו. אם לא, אנחנו לא מוכנים. אומר ה' בסדר, ואומר למלאך – קבל ביטול. עתה באתי, ליהושע. אבל מה היה בפעם הראשונה שה' הבטיח ושם משה לא התנגד, שם יש תיאור נפלא.
שמות כ"ג
כ. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. כא הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל-תַּמֵּר בּוֹ: כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כב כִּי אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקֹלוֹ, וְעָשִׂיתָ, כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר–וְאָיַבְתִּי, אֶת-אֹיְבֶיךָ, וְצַרְתִּי, אֶת-צֹרְרֶיךָ. כג כִּי-יֵלֵךְ מַלְאָכִי, לְפָנֶיךָ, וֶהֱבִיאֲךָ אֶל-הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי, וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; וְהִכְחַדְתִּיו. כד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם: כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם, וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. כה וַעֲבַדְתֶּם, אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּךָ. {ס}
(23:30) אל תחשבו שאיתו אתם תסתדרו כבר, כי זה לא אני, הוא לא ישא. המלאך אינו במקום ה', אלא איתו. כ"ב: תשמע בקולו, כי זה כל מה שאני אדבר. המלאך אינו מבטא התרחקות של ה'. כ"ג: יביאך לארץ. כ"ד: לא תשתחווה. כל זה מצוין, של ה'. אבל לאחר חטא העגל המלאך מבטא שהמלאך לא, ה' כן. כאן זה מבטא עזרה, סיירת שהוא שולח. חיל החלוץ הוא המלאך. יש עוד דברים ששולח לפניך,
בהמשך פרק כ"ג
הצרעה, אימתי ועוד. ה' שולח על מיני דברים. תיאורים של כל מיני דברים של התנהלות טבעית. כל מיני מחלות שיביא.
כ"ה: יברך אותך ואת מימיך, בניגוד למה שיקרה להם.
והסירותי מחלה מקרבך, אך ישלח את המחלות לאחרים. יש פה אופציה לכיבוש בדרך הטבע. המים שמתקלקלים, התבואה שנהרסת. המלאך פושט צורה ולובש צורה, מחלות, מים שמתקלקלים, פחד, מחלות ועד'. הם מאבדים מוטיבציה. לא רוצים להילחם. מהי הצרעה, דבורים ארסיות שיכולות להפוך את החיים לבלתי נסבלים. זה יקרה לאט לאט. לא בבת אחת. מעט מעט. לאט לאט הם יעזבו, ולא תצטרך להתאמץ בכלל. יש בו הנהגת יחיד, ובעיתונים ידברו על מחלות שפרצו ויתושים ומים ובצורת וכד', מחלות, אנשים עוזבים בגלל כל זה. הכול בדרך טבעית. משה רבנו לא אומר על זה שום דבר. להפך, מצוין. רק לא תכרות להם ברית… המלאך ידאג ביחד איתכם. המלאך איתכם. מצוין.
זה שונה ממה שהיה ביציאת מצרים. אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני אני הוא. שם הייתה הנהגה שכל כולה ה'. הנהגה ניסית גלויה, אותות ומופתים. הנהגה ישירה של ה'. זו דרך אחת. יש דרך אחרת, דרך של שיתוף פעולה. ה' שולח את המלאך לפניו, בדרך של שיתוף פעולה. ה' שותף פעיל בהנהגה האלוקית. מהלך נפלא. שיעור אמיתי לעם ישראל על הנהגת ה'. יש פן בעייתי פה. יהיה מלאך אבל אני לא. אני לא רוצה לעזור לכם. תסתפקו במלאך. ואת זה משה לא מוכן ואומר, אז אל תשלח בכלל. אני ולא מלאך. וזה משה מציע על כל הסיפור של המלאך.
אבל המהלך של המלאך בצורה הנכונה, צריך להגיע. לכן אומר המלאך עתה באתי. יהושע מקבל אותו. המלאך אומר אני לא חיל פשוט, אני לא סתם. (31) אני שר צבא ה'. עתה באתי. אומר יהושע, או הנה זה מתקיים. שואל יהושע מה אתה אומר, ואומר המלאך תוריד את הנעל וזהו. המשפט הקצר הזה שהוא אומר, כנראה מבטא הכול.
מה משמעות של נעלך שנאמר למשה?
יש שכינה. זו טריטוריה של ה'. ה' מנהל את העניינים. זה היה במעמד הסנה, זה היה מעמד מיוחד מאוד. ומשה היה רועה… ויבוא עד הר האלקים חורבה. משה זוכה למעמד הר סיני פרטי. מעמד מיוחד שמשה נמצא וה' אומר לו כאן זה מקום של גילוי שכינה. (שמות ג')
ה וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.
ובבוא היום שם יעבדו את ה'.
יב וַיֹּאמֶר… בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.
(32) שם הסר את הנעליים. מה פשר הנעליים?
מה כתוב ביציאת מצרים, ככה תאכלו אותו… נעליכם ברגליכם…
מה פירוש? איפה יהיו הנעליים אם לא על הרגליים? מקלכם בידכם מתניכם חגורים.
צריכים כנראה לומר את הדבר הבא:
וחמושים עלו…
מה פירוש חמושים? אחד מחמישה. או אחד מחמישים. כבר נכנס לנו לראש שזה הפשט, זו דרשת חז"ל. לפי הפשט הפשוט, חמושים פירושו חמושים. מוכנים לקרב. זה חלק מהמשמעות של המקל ביד. המקל ככלי נשק, כרובה. והנעליים פירושן נעליים צבאיות. בכמה מקומות בתנ"ך הנעליים מבטאות את הכוח האנושי שיש. מה שכאן נאמר, אתם יוצאים למלחמה. חגורים. מלחמה מול המצרים. זה לא נראה כל כך טוב, ולא מוצלח כל כך, כי כשראו את המצרים הם התחילו לבכות. ואז ה' אמר: "שינוי תכנית, אתם תהיו בשקט וה' יילחם לכם". זוהי תקלה. הם היו אמורים להילחם.
להוריד את הנעליים פירושו עכשיו לא. הגעת לאדמת קודש, מקום של גילוי שכינה. מקום קדוש. פה זה משהו אחר. אני ולא מלאך, אני ולא שרף. פה זה משהו אחר. יציאת מצרים תהיה בלי הנעליים שלכם, על ידי ה'. אחרי שה' יוציא אתכם במצרים, אז יהיה לכם תפקיד, לנעול את הנעליים. אבל עם ישראל לא עמד בזה. כשנמצאים במקום של ה' אין מקום לנעליים שלנו. זו הסיבה שכוהנים בבית המקדש הולכים בלי נעליים. בית המקדש זה קודש, ארמונו של ה'. אז בלי הנעליים.
עומד יהושע לכבוש את הארץ ולהיכנס לארץ. בכניסה לארץ אומר ה' זו אדמת קודש. את הביטוי היותר מדויק: המקום אשר אתה עומד עליו קודש. הוא. מקום השכינה. לכן יש להוריד את הנעליים. אך לא אומר לו להוריד את הנעליים אלא של נעלך. עכשיו נחבר את הפשט עם המדרש. תוריד רגל אחת. במושגים שלנו, ביציאת מצרים נאמר שיהיה בלי נעליים בכלל רק הקב"ה. כאן יהיה שיתוף פעולה. נעל אחת תשאיר. ילך מלאכי לפניך (38) המלאך בא לפניו. אז אומר יהושע, אם כן מה לעשות? אומר המלאך: לא מדויק. תוריד רק רגל אחת, והמלאך נעלם. אבל יהושע יודע המלאך הולך לפניו. ויהיה שיתוף פעולה. זה המעבר בין הנהגה ניסית לארצית. עם ישראל מתבגר ויכול לקחת חלק בכיבוש, משתף פעולה עם ה'. ה' בקרבנו. זה נס נסתר. לכן נעלם המלאך ולא מוצאים אותו יותר, אבל יודעים שה' מתהלך בקרב מחניך. זה השיתוף. נעל אחת ולא שתיים.
הקבלה ברורה לבין קריעת ים סוף לירדן. יש הבדל בולט. המים להם חומה מימינם ומשמאלם, וכאן רק נד אחד. בצורה טבעית. כי הירדן מספיק לחסום בצד אחד כי יש זרימה. המים מהצפון מטפסים ועולים לקיר מים אדיר. צריך רק נד אחד. מבחינה טכנית זה נכון. אבל גם מרגישים את ההבדל הרוחני, בים סוף צריך שני צדדים וכאן רק צד אחד, כמו שבמצרים היה צריך שתי נעליים וכאן מספיקה נעל אחת. אני שר צבא ה' עתה באתי. יהושע מבין שזה המעבר. ברגע שמתחילים להיכנס מבין שכך צריך להיכנס, השיתוף הגדול שעם שיראל זוכה לו. כמה זה מורכב וקשה. לא פשוט לעבור להנהגה הטבעית. כמו שנראה בהמשך.
אם כך הדבר אז אולי יש סגירת מעגל גדולה יותר. הקב"ה לקח את אדם הראשון ויניחהו בגן עדן. הגן מתואר בפסוקים כמקום אידיאלי, שהאדם צריך ל היות (42) האנושות כולה. יש בו אילנות טובים, פירות טובים. נהר יוצא ומשקה. כמו שצריך. חטא האדם. אכל מעץ הדעת ולא זכה לאכול מעץ החיים. ברור מפשט הכתוב שהיה אמור לאכול מעץ החיים. כל העצים תאכל חוץ מעץ הדעת. כלומר עץ החיים היה מיוחד לאכול ממנו. גם עץ הדעת היה אמור להיאכל על ידי האדם. ה' לא ברא עץ רק כדי לומר לאדם לא לאכול ממנו, אלא שהאדם לא אכל בצורה הנכונה. אבל לענייננו, גורש האדם מגן עדן, (44) מגורש מעץ החיים. אבל התכנית האלוקית שאדם יאכל מעץ החיים, אלא שיש שינויים. אם במחשבה תחילה הייתה שכל האנושות כולה תהיה שם, אלא יש עם נבחר להיות שליח ציבור לעולם כולו. זה העם שאמור לחזור אל אותו הגן על ידי חיבורו המחודש לעץ החיים. מהו אותו עץ חיים? יבוא החכם שבאדם, אדם שאכל יותר מכל אחד אחר מעץ הדעת, החכם באדם, שלמה המלך ויאמר לנו: "עץ חיים היא למחזיקים בה" עץ הדעת זו התורה. אדם גורש מהתורה. הנה עם ישראל זוכה. זוכה לקבל את התורה. לקבל מחדש את עץ החיים. להתחבר לזה מחדש. זה היה קרוב מאוד לתיקון שלם. חזל מספרים לנו שפסקה זוהמתו של נחש, שכל החולים נרפאו. גם המוות עמד להסתיים. אותו פסוק שחז"ל דורשים: אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם. חוזרים למעמד של אלקים. אבל לא הייתם עד הסף בסדר, אכן כאדם תמותון… לא היה לגמרי, עד הסוף. אבל את החיבור לעץ החיים, עם ישראל קיבל.
השומרים
השומרים על עץ החיים מוכרים לנו, הכרובים השומרים על עץ החיים, הם הכרובים בעץ החיים בתוך הארון בקודש הקודשים. עם ישראל מתחבר מחדש אל אותו עץ חיים ברמה מסוימת.
רמבן: גן עדן הוא מקום בארץ. לאחר מאה ועשרים כולם יגיעו לשם. אבל יש מקום בארץ גן עדן. איפה הוא? אפשר למצוא אותו. התורה נותנת נקודות ציון. יש נהרות שמקיפים אותו ארבע ראשים, גיחון פישון חידקל ופרת. מוכר? יודעים איפה החידקל והפרת. גם הגיחון והפישון. הם הנילוס הראשון והלבן. המקום הוא בין הנהרות הללו. פרת וחידקל באסיה, הנילוסים באפריקה. יש מקום שנמצא ביניהם – ארץ ישראל. (48) ארץ ישראל היא גן העדן המקראי.
יחזקאל אומר:… הייתה כגן עדן
יואל: ארץ ישראל היא גן העדן. וזו המשמעות. ועם ישראל כשליח ציבור של העולם כולו, עומד להיכנס חזרה לגן עדן. לא קל להיכנס חזרה לשם, יש שם משמרות, שמירה חזקה בפתח גן העדן. אדם גורש מגן עדן קדמה מזרחה. מי שומר שם? הכרובים. אבל לא רק הכרובים, גם להט החרב המתהפכת. והנה עוברים דורות ועם שיראל הולך לתקן את אותו החטא, ומגיעים לארץ ישראל כמובן מן המזרח, לכניסה לגן עדן. שם הם נתקלים במשמרות. במושגי בראשית הכרובים ולהט החרב המתהפכת, כאן המלאך בא וחרבו בידו. בא לבדוק האם עם שיראל ראויים מחדש להיכנס לגן עדן. על מה בא? על ביטול תורה. שואל הרד"ק מה שייך עכשיו ביטול תורה באמצע המלחמה? צודק הרד"ק אך כאן לא. זהו בדיוק המבחן, יש תורה או אין תורה. יש התחברות מחודשת לעץ החיים או לא. בכניסה נבדק יש תורה או לא. כל משמעות המלחמה היא זו. הספר והחרב מגיעים כרוכים לעולם. עץ החיים ולהט החרב. השומרת על הדרך לספר. יש חרב ו נקמת נקם ברית ויש ספר הברית. החרב נוקמת מי שאינו שומר ספר הברית.ירד כרוך יחד. על זה המאבק.
הר חורב קרוי הר חורב – חרב לאומות העולם. מקבלים את הספר. והמלחמה היא על הספר. על זה נלחמים. כל המלחמה על כיבוש הארץ היא על ספר התורה.
וילן יהושע… לן בעומקה של הלכה. ברגע הקריטי הזה, יש רגעים שבהם לא הולכים לפי החוקים הרגילים. יש רגעים של גילוי שכינה. זה מעמד סיני. עם ישראל פחד שייהרג מהאש הגדולה. האם היו צריכים לסמוך על הנס? משה עלה להר סיני. תארו לכם שהיה מביא מטף מפני אש. פשוט שזה לא רגיל ולא צריך. אתה נמצא נוכח פני שכינה, זה משהו אחר. לא הכללים הרגילים. ה' אומר לכם אתם לא מתביישים, ה' דיבר איתכם ואתם פחדתם. אבל אומר ה' אתה לא פוחד. לא נורא שהם פוחדים. 40 יום וארבעים לילה. למה משה לא לקח איתו אוכל? לא שייך, לא הכללים הרגילים.
המלאך אומר עכשיו עוברים להנהגה טבעית, אבל המקום הוא אדמת קודש, זכור על מה אתה נלחם. מהות המלחמה היא חיבור של עם ישראל לתורה וזה החיבור של אדם עם גן העדן.