פרק ז' – ח' – מלחמת העי – חלק א'
סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב. (הזמנים המופיעים במהלך הסיכום מתייחס לזמן בתוך השיעור)
כז וַיְהִי ה', אֶת-יְהוֹשֻׁעַ; וַיְהִי שָׁמְעוֹ, בְּכָל-הָאָרֶץ.
פרק ז
(4) זה חלקו הראשון של הסיפור, החלק הפחות סימפטי. נקרא גם את המשכו של הסיפור. יהושע פרק ח
קריאת הפרק
(8) סיפור המלחמה מול העי. שתי מערכות. המערכה הראשונה שמסתיימת בהפסד צורב, והשנייה שמסתיימת בניצחון גדול.
עולות לא מעט שאלות בסיפור. נתחיל בשאלה שנראית משנית.
מה עושים לעכן?
כה; וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶבֶן, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ, וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים. כו וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל-אֲבָנִים גָּדוֹל…
רגימה, שרפה סקילה ועוד גל אבנים. מדוע? מה פשר האריכות?
מדוע נענשת המשפחה שלו? במה אשמו? הוא חטא ולא הם?
התשובה המוכנה בפינו היא שכנראה גם הם חטאו, בכך שהם ידעו. האם על כך שידעו נענשים? אי מניעת פשע, על זה שורפים הורגים? נראה מוזר. חריף מידיי.
מהצד השני לא נעים להתלונן. לא תחיה כל נשמה, הורגים את כולם, אז קצת הורגים לכם לא נורא? אבל זו לא תשובה מספקת מכמה סיבות. לכאורה זו שאלה משנית, מעניינת כשלעצמה.
שאלה מציקה היא סיפור הגורל. הדרך בה תופסים את עכן. יש רושם מוזר, יש מופע קסם כזה. כולם באים ובוחרים בן אדם מן הקהל וכד' שאומר שזה מהאזור הזה של האולם, אחר כך מתמקד בכמה שורות עד שמגלה מי זה. מה זאת ההצגה הזאת? וילכד…. וילכד… ואחר כך מתקרב עד שנלכד עכן.
מה האמירה "תן תודה, תן כבוד לה'"?
האורים והתומים לא עובדים מהר. לאט לאט. קודם שבט, וכו'. בסוף הגיעו. לא יכולים לכתוב עכן. אלא רק שבט???? לא יכולים להבהב עכן? הרי בסוף הצליחו האורים והתומים. צריך להבין למה. כולם יודעים שהאורים והתומים צריך לקרוא אותם נכון. ויחשבה עלי לשיכורה, ראה משהו מוזר, הסתכל באורים ותומים ויצא לו ש כ ר ה וצריך לדעת לצרף היה צריך לצרף כשֵרה, או כשָׂרה והוא טעה. ייתכן שגם כאן טעו? או שיש הרבה עכנים, והיה צריך לבחור את הנכון, לכן בחרו בשבט קודם. נציע משהו שונה קצת, שייתן הבנה.
כמה אנשים נהרגו במלחמה הראשונה?
כשלושים וששה. בואו נעגל, בערך שלושים וששה. ייתכן שזה וחצי, אבל אנחנו מעגלים… אפשר להבין כארבעים, אך קשה לקבל ביטוי כשלושים וששה איש, מה פשר הדבר הזה?
אומרים שהיו יחידות של שנים עשר. יכול להיות. חז"ל ערים לזה ואומרים שזה בן אדם אחד ששקול כשלושים וששה איש, והוא יאיר בן מנשה.
ויקרא רבה (וילנא) פרשה יא
ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש שלשים וששה אין כתיב כאן אלא כשלשים וששה איש אמר רבי יודן זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין,
איך נחת כאן יאיר בן מנשה בסיטואציה לא נעימה זו? (17) מה רוצים לומר? נסתפק כרגע בכך שנאמר שמשמעות הדברים היא שמי שנפל פה זה מהחלוץ שלשניים וחצי השבטים, אלו שיהושע אמר להם אל תשכחו לקיים את ההבטחה שהבטיחו למשה. אבל זה לא מספק, כי מדוע יש שם מדויק.
חז"ל ערים לזה ואומרים שזה בן אדם אחד ששקול כשלושים וששה איש, והוא יאיר בן מנשה. רד"ק פרק ז
(ה) כשלשים וששה איש – ארז"ל זכות אברהם אבינו עמדה להם שם שהרי היו חייבין על החרם ולא הכו מהם אנשי העי כי אם שלשים וששה איש אלא זכר להם הקב"ה זכות אברהם שבנה שם מזבח שנאמר בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה' וכ"ף כשלשים כ"ף השיעור
הרד"ק: כ' זו אינה כ' הדמיון, של בערך. אלא כ' העימות והחיזוק, והמשמעות היא בדיוק שלושים וששה. זה מקל, שלא באו לעגל את המספר אלא לומר בדיוק. וזה מתחבר לחז"ל. אז נפלה שאלה מדוע מספר לא עגול. אבל נשארת השאלה את מי זה מעניין. כעשרים איש, או כשלושים איש, יש ביטויים כאלה וכשלושים ושש אומר דרשני.
מספר לא עגול נוסף: בראשית פרק יד
(יד) וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת
אחרי הסיפור עם ארבעת המלכים, כתוב שלוש מאות ושמונה עשר איש. מדוע מספר לא עגול, שהרי זה לא חשוב? רש"י מפרש שזה אליעזר עבד אברהם. זה אומר דרשני, צריך להבין. מה הקשר בין הפשט והדרש. באמת היו לו כמה אנשים, ארבע מאוד בערך, יותר או פחות. אך מי שמוביל ומנהיג הוא אליעזר. זהו חיבור של הפשט והדרש. ננסה גם פה לחפש.
שאלה יותר מרכזית: מה קרה? למה עם ישראל מפסיד במערכה הראשונה מול העי?
אז יודעים את התשובה, כי היא כתובה. וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח… ואם כך עולה השאלה האיש אחד יחטא ועל כל העם תקצוף? לא מגיע לעם ישראל להיענש בצורה שכזאת. גם פה יש תשובה, כל ישראל ערבים זה לזה, אם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה ליד זה. הדבר הזה בוודאי נכון. אבל עד עכשיו אנחנו מרגישים שאי אפשר בצורה שכזאת. עד כדי כך שבמחנה ישראל יש מיליוני אנשים, ואחד חוטא, כל ישראל מפסידים? אולי הפירוש של כל ישראל ערבים זה לזה הוא שונה קצת. אבל האמת היא שהסיפור פה מורכב מאוד. ההסבר שאתן פה, שנים רבות ששמעתי את ההסבר מהרב יואל בן נון.
הייתה תקופה שהדרכתי בסמינריונים של גשר. שאלתי למה עם ישראל הפסיד בפעם הראשונה. הייתה תמיד הפתעה מוחלטת. היו שתי תשובות. כל החברה הדתיים אמרו שבגלל שעכן לקח מהחרם. (24) הקבוצה השנייה הייתה אומרת, מה זה קשור. אלו קטעים פולקלוריסטיים שנוספו בתקופה מאוחרת. עם ישראל נכשלו כי עלו מעט על רבים. עלו שלושת אלפים איש מול עיר של שנים עשר אלף איש. הפירוש הפשוט הוא ששנים עשר אלף הוא רק המבוגרים, שלחמו. הטף לא הופיעו שם. מה עשו עם הטף? לא כתוב. לא מספיק חיילים. שלחו מרגלים לעי, והם אמרו מספיק שלושת אלפים איש וזה לא מספיק. מתברר שכך מלמדים בבתי הספר החילוניים. בישיבות ובאולפנות זה סיפור דתי. ושם זה צבאי. בגלל הצבא נכשלו. באולפנות מספרים שכיוון שתפסו את עכן, ניצחו בסיבוב שני, ואילו בחילוני מספרים שבאו במספרים גדולים ומארבים ולכן ניצחו. יש לזה גרעין אמיתי היסטורי. אבל יש תוספות שמוסיפים הזקנים, נכשלו כי היו פחות מידי חיילים. אחר כך תלו בזה סיפורים.
מפתיע אותי שבכל פעם שעשיתי את זה, זה תמיד היה ככה ששתי הקבוצות התפלאו האחת על רעותה שכך לומדים. הייתי אומר אפשר לבדוק מי צודק. יש לי הצעה. האם הסיפור של עכן הוא הסיפור או לא? איך נבדוק. אם הסיפור של עכן הוא הגורם של הנפילה, אז מה צריך לעשות? אחרי שהוציאו את עכן וטיהרו את המחנה (28) צריך לצאת למלחמה עם אותו מספר בדיוק. ואז לומדים שהחטא גורם, והיה קידוש ה' גדול. יש לנו דוגמה לזה, אבל הפוכה במאה שמונים מעלות. הייתה מלחמה שהייתה תבוסה גדולה לבן הדד הארמי, מול אחאב.
מלכים א' כ': מלכים א פרק כ
כג) וְעַבְדֵי מֶלֶךְ אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם: כד) וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם: (כה) וְאַתָּה תִמְנֶה לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר אִם לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן: פ
היה ניצחון לאחאב כמעט על טבעי. מה אומרים עבדי מלך ארם למלך ארם, בעוד שנה נצא למלחמה נוספת, אבל אלוהי הרים אלוהיהם, אבל אנחנו ניקח את אותו המספר שהיו במלחמה הקודמת, תמנה פחות (פחה) חדשים בדיוק באותו המספר, ונראה שננצח את האלוהים שלהם. לכאורה זה מה שהיה מתבקש כאן. כשלימדתי אותם קראתי רק את הפרק ז' ומספר להם את פרק ח' לא במדויק. אבל אם באמת הבעיה הייתה בכוח האדם, אז הלקח היה צריך להיות שצריך לקחת צבא יותר גדול. שאלתי האם זה מבחן ראוי? כן, זה מבחן ראוי. (31) עכשיו ברור מה יהיה כתוב בתנ"ך. והחברה' הדתיים חשבו שזה לא פר מה יכול כבר לקרות שם. ואז קראתי את ספר יהושע פרק ח'. ויקח את כל העם למלחמה. ואז אוי ואבוי. יהושע למד בחילוני ולא בדתי. לא נעים. מדוע את כל העם? נכון שה' עוזר לאחר ביעור החטא, אך ליתר ביטחון, נצא כל העם. זה לא נראה טוב, זה לוקה בחסר העניין הזה. מהי האמת אם כך? האמת היא כמובן שזה מאוד עצוב. כי מה שכתוב – כתובים שני דברים. יש פה סתירה בפסוקים. אתה שואל מה כתוב בתנ"ך, מה מספר הנביא, למה הפסידו. פעם אחת מספר לנו על עכן, ופעם שנייה סיפור שונה לגמרי. סיפור אחד, היה עכן, הוציאו אותו וניצחו. פעם אחרת לקחו פחות מידי חיילים הפסידו, לקחו יותר וניצחו.
פעם שאלתי חיילים שלימדתי את הפרק, וענה חייל תשובה יפה: צנחת פעם? לא. אתה יודע כשצונחים מידי פעם המצנח לא נפתח. אז מה קורה? יש מצנח רזרבי. פעם בכמה זמן גם הוא לא נפתח ואז קורה אסון. קורה פעם בכמה זמן. אתה יודע מה התרגולת בצבא כשקורה אסון כזה? לוקחים את כל מי שצנח, עולים למעלה וצונחים שוב. אם לא יעשו את זה מיד, והחברה' ראו שלמרות ההבטחות המצנח לא נפתח, צריך טיפול בהלם, לוקחים את כולם וצונחים. זה מה שעשו כאן. הפסידו, ולכן לקחו את כולם, כדי שירצו להמשיך להילחם.
באמת יש כאן סוללה ארוכה של עונשים. שאלנו למה נענשו כל ישראל, ויש לנו הרגשה לא הכי נוחה בעניין הזה. נקרא
פסוק יא:. יא חָטָא, יִשְׂרָאֵל, וְגַם עָבְרוּ אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם; וְגַם לָקְחוּ, מִן-הַחֵרֶם, וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ, וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. יב וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם–עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם, כִּי הָיוּ לְחֵרֶם; לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם, אִם-לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם.
זה לא תיאור אמיתי, הגזמה. מה פשר הדבר הזה? נתאר לנו שעובר צבא שלם בתוך עיר, וצבא שלם אף אחד לא לוקח. ואחד לוקח. יש עוד עם כזה בעולם? היינו מצפים לשמוע כל הכבוד, שאף אחד לא נגע חוץ מאחד. אז נניח שה' לא רוצה לשבח את ישראל, אבל מכאן ועד לומר חטא ישראל וגם… וגם… תעניש את כולם כי אחד גנב? לומר שגנבו, כיחשו וכו'. נראה כמו שיחת מוסר, שהדובר מתחיל להיסחף, לא נשמע אמיתי. נשמע מוזר.
אני רוצה לבדוק את התשובה של המרגלים. יהושע שלח מרגלים, וסביר שיודע איזה סוג מרגלים לשלוח. ראינו שהמרגלים ששלח לרחב ידעו (40) את תפקידם. ירדו בחבל, הסתתרו שלושה ימים שלא מוצאים אותם, הם אנשי מקצוע. מבינים עניין גם בתחום הצבאי. איך מגיעים מרגלים אלו לטעות כל כך עצומה? נקודת המוצא לצבא שיוצא לשים מצור. למי יש יתרון, לאנשי העיר או לצבא ששם מצור? נקודת המוצא, עיר שמקיפים אותה במצור. למי יש יתרון? בוודאי לאנשי העיר. להם יש חומות, לצבא בעיר יש נקודות אסטרטגיות יותר נוחות, הוא למעלה, ויכול לירות על הצבא שלמטה. לעם שבפנים יש מקורות אוכל ושתייה שהכינו לעצמם הרבה מראש ואילו הצבא צריך לדאוג לעצמו. היה לאנשי העיר הרבה זמן לדאוג לזה. זה נכון שככל שהמצור נמשך, הכוח מוחלש, כי יש פחות אוכל ונשק. אבל כוח שבא מבחוץ לא קל לו להביא עוד אספקה בהתחלה, הוא לא מכיר. כמו בעולם העתיק כך במלחמות המודרניות הפרופורציה לא השתנתה. (42) התפיסה של תורות הלחימה אומרת שכדי שיהיה איזון התחלתי בין הכוח התוקף למוקף, לכוח התוקף צריך להיות פי שלושה אנשים, ואז התחרות הוגנת. אם הרגו מהעי על שנים עשר אלף איש, איך יכלו להגיע לטעות כזאת ששלושת אלפים איש יצליחו? איך מגיעים לטעות נוראית שכזאת?
עוד שאלה על עצם העונש לעכן. עכן לקח מן החרם. למה? הוא חמדן, ראה ולקח. אני מתקשה להבין שאדם חלש אופי שמן הסתם לא פעם ראשונה שלקח משהו, על דבר כזה כל עם ישראל נענש. אורים ותומים. מישהו גנב, לשם מה להפעיל אורים ותומים. צריך לחפש פה משהו מעבר. יש פה בעיה יותר שורשית. לא סתם שלא התאפק ולקח כמו הילד הרע מתקופת הגן. איזו תפיסת עולם עומדת מאחורי הדברים? (44) יש כאן דבר מדהים. יהושע בן נון, שהוא רואה מה קורה, תגובתו מאוד מפתיעה. היינו מצפים שאחרי ההפסד ייקח את העם יחזק אותם ויעודד אותם. יהושע פה אהה ה' אלקים למה העברת את העם הזה את הירדן. ייאוש. אם כך לא צריך את ארץ ישראל. תגובה קיצונית ומפתיעה. אבל גם תגובת העם מפתיעה. וימס לבב העם ויהי למים. כל חייל שנופל זה כואב מאוד, אבל אם מסתכלים בראייה צבאית שלושים וששה איש, זה אסון, אך לא ברמה הלאומית. מדובר על מאות אלפי לוחמים, אז שלושים וששה איש זה כואב, אבל התגובה לא פרופורציונאלית. נשמע יותר מדי. לא נשמע הגיוני. משהו באווירה מתפספס. כנראה שצריך לקרוא את הסיפור אחרת. נספיק רק לגעת בחלק אחד מן הסיפור.
כשבאים שני המרגלים הללו ומספרים, מה הם אומרים ליהושע, בואו נקשיב היטב: ז, ג:
ג וַיָּשֻׁבוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל-יַעַל כָּל-הָעָם–כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ, יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת-הָעָי; אַל-תְּיַגַּע-שָׁמָּה, אֶת-כָּל-הָעָם, כִּי מְעַט, הֵמָּה.
טון של זלזול. (47) אל תייגע את העם. הם מעט, תן לחברה לנוח. אל תטריח אותם. שומעים את ההערכה המודיעינית הזאת? אלפיים שלושת אלפים, זה הפרש של חמישים אחוז. כמה חיילים צריך? אלפיים או שלושת אלפים. זוהי הערכה מודיעינית נורמאלית? איזו הערכה מודיעינית מזולזלת. מה פירוש אל תייגע, אל תעייף את החברה, האם זה צבא? עייפים מההקפות של יריחו? מן תחושה של זחיחות. פשלה מודיעינית ממדרגה ראשונה. הייתה מלחמה גדולה ביריחו, הקיפו ששה ימים ובשביעי נפלו החומות. אין מגיבים לכך?
הייתה לעם ישראל מלחמה מפתיעה ונסית מעין כמוה, של ששה ימים. אתם לא בקיאים מה היה המצב במדינה לפני המלחמה. היה מצב לא פשוט, מלחיץ מאוד. מצב הצבאות של כל הערבים מסביב היה מפחיד. הגבולות שלנו היו צרים ולא בני הגנה. (49) היה ברור שאפשר לחתוך את הארץ לכמה חלקים, לנתק את הנגב ולנתק את הגליל. היה פחד עצום. היו לא מעט אנשים שעזבו. אז החלו הבדיחות שהאחרון שעוזב את נמל התעופה שיכבה את האור. הכינו בתי קברות ענקיים. היו גם הערכות יותר אופטימיות שאכן ננצח, אך שהמחיר יהיה מאתיים אלף הרוגים וכד', וזה ההערכות האופטימיות. בדרג המדיני היה פחד. קרובי משפחה מחו"ל הזמינו את הישראלים וביקשו שישלחו לפחות את הילדים לחו"ל. הערבים דיברו על כך שהם משלימים את מה שהגרמנים לא הצליחו לעשות. שר החוץ אבא אבן התרוצץ במדינות העולם כדי לשכנע שלא יתחילו את המלחמה. שלושה שבועות של היערכות היו שכל המשק היה מגויס וכל הכלכלה היתה קרובה להתמוטט. ואז בא ניצחון כזה בששה ימים, משהו. לאן התחושה הזאת הלכה? למשהו מאוד לא נכון. כל אלבומי המלחמה שהוציאו (52) אחר כך, וכל השירים, רבין מחכה לנאצר ועוד, תחושה כזאת של זלזול מוחלט באויב. קטן עלינו, צה"ל הגדול והחזק. הקריקטורה של דוש, סליחה שניצחנו. ביטחון עצמי מרקיע שחקים. ואז מגיעה מלחמה נוספת. ידענו הכל, ידעו על החיבור שלסוריה ומצרים, וידעו שמלך מצרים צלצל לגולדה, ידעו על תרגיל המפקדות. והפאשלה המודיעינית לא ניתנת להבנה, אי אפשר להבין. פאשלה מודיעינית נוראית, ואז ההלם הנוראי שהיה. הרי הם עדיין לא אספו את הנעליים שהשאירו בסיני, מה הם יודעים לקרוא מפה?
אחרי הניצחון המוחץ ביריחו, היה זלזול ומפולת נוראי. היה מן ניפוח בלון שאינו אמיתי, וההמשך הוא התרסקות.