פרק י"ב – חיבור משה ויהושע
סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב.
יהושע פרק יב קריאת הפרק עד סופו
שירת יהושע – רשימת המלכים
(2:20) סיכום המלכים שהכו בני ישראל. רשימה של שלושים ואחד המלכים. מופיעה כאן בצורה של שירה. יש פזמון חוזר. גם בחרוזים. זו שירה. זו הסיבה שהכו בדיוק שלושים. אף אחד לא רצה את מלך תרצה…
עושה בתחילה רושם מאוד רציני. יותר מארבעת המלכים והחמישה ביחד. הזכרנו את הדבר שלא צריך להתפעל יתר על המידה. אם קוראים דברים פרק ג'
(ד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ מֵאִתָּם שִׁשִּׁים עִיר כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:(ה) כָּל אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרוֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד:
רק בחבל ארגוב בבשן היו ששים ערים. ערים בצורות עם חומות, ועוד הרבה מאוד ערי פרזים. שאינן מוקפות חומה. כך שאם מדברים על שלושים ואחד מלכים שהוכו כאן, לא מדובר על מלחמת עולם אדירה. הערים האלה לא היו מעצמות. גזר או תפוח לא היו מעצמות אלו מלכים שהיו במושגים של עיר גדולה מוקפת חומה. אולי גם שלטה ואולי גבתה מסים בכפרים הקטנים שסביבה. אולי הכפרים סיפקו את התצרוכת החקלאית שסביבה. ובשעת צרה היוותה להם מגן לכל היישובים הפרזים של הסביבה. בזמן מלחמה היו מתכנסים לעיר. לדוגמה העי, מנתה שנים עשר אלף איש.
לא פעם ראשונה בספר יהושע, שעיקר הכיבוש בספר יהושע הוא לא הכאת כל הערים שיושבות כאן, אלא השתלטות על מוקדי הכוח הגדולים שהיו כאן והצירים המרכזיים שנכבשו כאן, עליהם היו הקרבות, כך התכנית של יהושע.
(6) ואף על פי כן יש פה איזושהי שירה. וזה כתוב בשירה עם כל הלכות שירה. שני סוגי שירה, אריח על גבי לבנה כמו שירת הים או אריח על גבי אריח כפי שמופיע כאן, כמו שירת האזינו בתורה. שירה באה בסיומת של שלב מרכזי. יציאת מצרים מסתיימת עם שירת הים, אז סוגרים את הסיפור. שירת דבורה היא הכרתת הכנעני. שירת האזינו באה כסיומה של התורה, כסיום ארבעים שנות הנדודים באה שירת הבאר שהיא קצרה, בסיום דברי דוד יש שירה של "דברי דוד האחרונים" (7:30) מופיעה כל השירה של דוד. וגם כאן אין ספק שמדברים על סיומה של המערכה הצבאית על כיבושה של כנען. ולכן מופיע בצורה שכזאת, שיהושע כבש את הארץ. אף על פי כן בפרק יג אומרים דברים קצת שונים, ונצטרך להבין.
פרק י"ג
יהושע פרק יג (א) וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה מְאֹד לְרִשְׁתָּהּ:
מה היחס בין שני הדברים? אם יש ארץ נשארת גדולה כל כך, למה מופיע הסיכום הזה? נצטרך להתמודד עם השאלה, אך בכל אופן אלו מלכי הארץ שהכו את ארצם, והכותרת.
מי כבש?
דווקא על הרקע הזה יש דבר מפליא. מצפים לשמוע את הסיכום של כיבוש הארץ על ידי יהושע, והנה ההפתעה.
א. וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-אַרְצָם, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, מִזְרְחָה הַשָּׁמֶשׁ–מִנַּחַל אַרְנוֹן עַד-הַר חֶרְמוֹן, וְכָל-הָעֲרָבָה מִזְרָחָה…
כל מה שמזרחה לירדן כבש משה, בתורה? מדוע זה בספר יהושע? ויש פירוט רחב כל מה שנכבש שמה. סיחון, ועוג והגלעד?
ו מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הִכּוּם; וַיִּתְּנָהּ מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' יְרֻשָּׁה, לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה. {ס}
(9:46) ואחר כך
ז וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, מִבַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן, וְעַד-הָהָר הֶחָלָק הָעֹלֶה שֵׂעִירָה; וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְרֻשָּׁה—כְּמַחְלְקֹתָם
מי שלא מכיר את מה שהיה יכול לחשוב שמשה כבש ואחר כך יהושע. אבל זה לא היה בצורה כזאת. החיבור הזה כאן אומר דרשני. יש סיכום שמסכמים הכול יחד. אפשרי אך אולי זה לא בסדר. הרי רשימת המלכים שמופיעים כאן בשירה הם רק המלכים שהיכה יהושע. אז לא שמים את כיבושי משה ביחד, אז למה להזכיר?
נעבור לפרק יג
… אשר דיבר בו…
שוב מספרים מה שמשה כבש, יהושע פרק יג
(טו) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם:
יהושע זקן , אך אל תדאגו, יש איש חדש – משה. אחרי שיהושע זקן משה עושה דברים. כל התיאור . אפילו… זכה להופיע.
(כט) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְהִי לַחֲצִי מַטֵה בְנֵי מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחוֹתָם:
(לב) אֵלֶּה אֲשֶׁר נִחַל מֹשֶׁה בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרִיחוֹ מִזְרָחָה: ס
(לג) וּלְשֵׁבֶט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא נַחֲלָתָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם:
חזרה על משה שוב ושוב. עד שמגיעים לסיפור של יהושע, משה ומשה. מה פתאום. מילא שסיפרו שמשה כבש, את זה גם קשה להבין. אבל לשם מה הפירוט. משה נותן ועכשיו יהושע נותן. זה מפתיע בספר יהושע, ולא ברור למה לא פורט יותר בתורה,
השאלה על הדגש הגדול שיש פה על משה.
ספר דברים
א אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב. ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. דאַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן–וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי. ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. ו ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, בְּחֹרֵב לֵאמֹר
האם יש תאריך לכיבוש הזה של משה? מה כתוב בפסוק ג': בארבעים שנה בעשתי עשרה .. אמנם השעה לא כתובה, וגם פסוק ד': אחרי הכותו את … למה זה חשוב, למה זה נכנס כאן, זה חלק מהתאריך? הרושם הוא שלפני שהוא אומר את הפסוק הזה עדיין אי אפשר להתחיל לתת את הנאום. למה? שאלה שנצטרך לבאר.
תהילים הלל הגדול, מזמור קל"ו
א הוֹדוּ לַה' כִּי-טוֹב: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ב הוֹדוּ, לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ג הוֹדוּ, לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ד לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ה לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם, בִּתְבוּנָה: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ו לְרֹקַע הָאָרֶץ, עַל-הַמָּיִם: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ז לְעֹשֵׂה, אוֹרִים גְּדֹלִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ח אֶת-הַשֶּׁמֶשׁ, לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ט אֶת-הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים, לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
(17) זה הטבע, הבריאה הגדולה, ומיד ניגשים לתכלית של אותו הטבע, עם ישראל.
י לְמַכֵּה מִצְרַיִם, בִּבְכוֹרֵיהֶם: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יא וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל, מִתּוֹכָם: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יב בְּיָד חֲזָקָה, וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יג לְגֹזֵר יַם-סוּף, לִגְזָרִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יד וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
טו וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם-סוּף: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
טז לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ, בַּמִּדְבָּר: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יז לְמַכֵּה, מְלָכִים גְּדֹלִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יח וַיַּהֲרֹג, מְלָכִים אַדִּירִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יט לְסִיחוֹן, מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כ וּלְעוֹג, מֶלֶךְ הַבָּשָׁן: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כא וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כב נַחֲלָה, לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כג שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ, זָכַר לָנוּ: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כד וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כה נֹתֵן לֶחֶם, לְכָל-בָּשָׂר: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כו הוֹדוּ, לְאֵל הַשָּׁמָיִם: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
אי אפשר להאמין למה שכתוב פה. אפילו תכנית החלוקה לא מופיעה כאן. זו ההיסטוריה? אפילו בספרי עוכרי ישראל לא כתוב כך. הוציאנו במדבר ואותות ומופתים ועוד ואז הגענו למלחמה מול סיחון ועוג וה' הרג אותם, ונתן ארצם לנחלה. לישראל עבדו. הנה הנחלה שקיבלנו, כי לעולם חסדו. ב"ה. שבשפלנו זכר לנו. שום דבר על קדושת ארץ ישראל. פה זה נגמר? נלחמים בסיחון ובעוג, וזהו? משהו חסר פה. (20) זה חסר ב"דיינו" שירת דיינו נגמרת, אילו נתן לנו את ארצם ולא נתן לנו את ארץ ישראל, דיינו… פה זה נגמר. זה תיאור מוזר ביותר. ואפשר לכתוב את זה גם אחרת, דוגמה ממזמור דומה:
קל"ה
ח שֶׁהִכָּה, בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם– מֵאָדָם, עַד-בְּהֵמָה.ט שָׁלַח, אוֹתֹת וּמֹפְתִים–בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם: בְּפַרְעֹה, וּבְכָל-עֲבָדָיו.י שֶׁהִכָּה, גּוֹיִם רַבִּים; וְהָרַג, מְלָכִים עֲצוּמִים.יא לְסִיחוֹן, מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וּלְעוֹג, מֶלֶךְ הַבָּשָׁן; וּלְכֹל, מַמְלְכוֹת כְּנָעַן.יב וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה– נַחֲלָה, לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ.
אפשר להביא את סיחון ואת כל ממלכות כנען. ככה כותבים מזמור נכון. כל כך בולט . אותה מתכונת של פרק אותם תיאורים. במזמור הראשון רק סיחון וכאן גם ממלכות כנען וארץ ישראל לנחלה. מה פשר הדבר הזה?
(23) מזמור קל"ה מדבר על בכורי מצרים והאותות ומופתים, אינו מדבר על קריעת ים סוף. יש בכורי מצרים ומשם לארץ סיחון ועוג וארץ כנען. לעומת קל"ו שמדבר על כך. קל"ו:
יד וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
טו וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם-סוּף: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
טז לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ, בַּמִּדְבָּר: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יז לְמַכֵּה, מְלָכִים גְּדֹלִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יח וַיַּהֲרֹג, מְלָכִים אַדִּירִים: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יט לְסִיחוֹן, מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כ וּלְעוֹג, מֶלֶךְ הַבָּשָׁן: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
קל"ה:
ח שֶׁהִכָּה, בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם– מֵאָדָם, עַד-בְּהֵמָה.
ט שָׁלַח, אוֹתֹת וּמֹפְתִים–בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם: בְּפַרְעֹה, וּבְכָל-עֲבָדָיו.
י שֶׁהִכָּה, גּוֹיִם רַבִּים; וְהָרַג, מְלָכִים עֲצוּמִים.
יא לְסִיחוֹן, מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וּלְעוֹג, מֶלֶךְ הַבָּשָׁן; וּלְכֹל, מַמְלְכוֹת כְּנָעַן.
בקל"ו תיאור מצרים ואחר כך סיחון.
הסבר
מלחמת סיחון ועוג קשורות ישירות לקריעת ים סוף מבחינת הרעיון. לא נסביר את הדבר הזה בכלל. אבל מה שכן נאמר שיש בחינה מסוימת כפי שאמרנו בדיינו. יש בחינה מסוימת שאומרים לה' כי לעולם חסדו על עצם כך שנתן לנו נחלה את ארץ סיחון ועוג. זו בחינה שעומדת בפני עצמה. זה דבר גדול וחשוב ועוצמתי ואפשר מבחינה מסוימת אפילו להפסיק שם.
כיצד מסתיימים הפרקים?
תהלים פרק קלו פסוק כו
הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (25)
הסיומת של מזמור קלה פסוק כא
בָּרוּךְ יְקֹוָק מִצִּיּוֹן שֹׁכֵן יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ:
למי אנו מודים לאל השמים או לברוך ה' מציון שוכן ירושלים?
במזמור קל"ה הגיעו לארץ כנען, לכן אפשר לדבר על ירושלים. במזמור קל"ו משאיר אותנו בלי ארץ כנען, אך יש נחלה. הנחלה הזאת היא נחלת סיחון ועוג.
הרעיון מאחורי הדבר הזה.
(26) המשבר הגדול שאליו נקלע עם ישראל ערב הכניסה לארץ. כמה זה מסובך. כל ספר יהושע נכתב באספקלריה של הביטוי הפותח את הספר הזה: ויהי אחרי מות משה עבד ה'. זה משפט שהוא כל כך טעון. כל כך קשה להכלה. משה רבנו מוציא את ישראל ממצרים. זה לא היה סיפור פשוט. הסיפור לא הלך חלק. ובני ישראל במצרים לא לגמרי היה ברור מה הולך שם. ולכאורה עם ישראל לא מתנהג על פי הציפיות הסבירות. הקדוש ברוך הוא אומר למשה לך תגיד להם שאני מגיע. אומר משה, הם לא יאמינו לי ולא ישמעו. אין מצב. אחרי כל כך הרבה שנים של שעבוד ונתק, הם לא יאמינו. וקורה הדבר המדהים – העם האמין. וזה דבר מפליא, כי עם ישראל היה בתוך השעבוד והסבל, ובכל זאת האמין לבשורה שהגיע זמן הגאולה. בהתחלה התחושה מתחזקת. משה רבנו מצליח להיכנס לארמון מלך מצרים ולהציב לו דרישות ותנאים, (28) לא היה דבר כזה. לעם של עבדים. הייתה התפעלות גדולה והתרוממות רוח שמהר מאוד התפוגגה. התברר שפרעה לא מתייחס, ועוד מכביד עולו. וכל סיפור התבן. זה נשמע ממש לא טוב. היה מסובך מאוד. אפילו משה רבנו חוזר לה' ואומר "… והצל לא הצלת את עמך". משה אומר לה' זה לא מתקדם. אומר ה' אל תדאג, יהיה בסדר. התשובה לא ברורה בכלל. ואז משה בא לפרעה ואומר שאם בטוב לא הבנת, יבואו מכות, ומתחילות מכות וזה לא כל כך משפיע. עוד מכה ועוד מכה ופרעה מחזיק מעמד. זה לא נראה טוב. לוקח הרבה זמן. חז"ל מתארים שזה לקח שנה שלמה שזה ממש לא פשוט. ה' לא יכול להוציא אותם זריז? למה לא עושה את זה? מה העניין של כינים וצפרדעים? אם היה רוצה באמת, היה יכול לעשות זאת, לכפות עליהם את שחרור ישראל. (30) ואז יגיד פרעה נעשה ונשמע… זה לא קורה. לא מתקדם טוב. לוקח הרבה זמן. מסובך. וסוף סוף אחרי הרבה זמן כשישראל יוצאים ממצרים, מתברר שזה לא נגמר גם אז. הנה מצרים נוסע אחריהם. נוסעים אחריהם המצרים ועם ישראל מתחיל לבכות. מן ייאוש שכזה. (31) זה לא הולך. לא מסתדר להם היציאה. סוף סוף יצאו, אחרי שלושה ימים אין מים. משה עסוק בתפילה ולא רואה שאין מים. העם מתייבש. ונס – יש מים. איזה יופי. יש אלקים. אבל – מרים. אי אפשר לעשות יציאת מצרים כמו שצריך? דרך כישלונות? איזה סיפור. ואחר כך אין אוכל. אין מה לאכול. נגמר האוכל שהביאו. מבקשים אוכל, מקבלים את המן. גם זה מסובך. כל אחד יכול לאכול רק כמות מסוימת, ואין יותר. אם אתה רוצה יותר זה עם תולעים. עוד פעם מתלוננים על הסלע, משה מכה. הכל הולך כבד והולך קשה. יש מתן תורה, אירוע מכונן. התרגשות גדולה. ואז משה נעלם. לא מסתדר. משה לא חוזר. ולא חוזר. ואז נופלים לעגל. ואז משה מגיע. למה לא יכול להגיע יום קודם, ואז לא היה עגל??? אבל יש עגל. משה טוחן את העגל. ובני לוי עושים הרג, סיפור לא סימפטי. ממשיכים להתקדם, וזה המדבר. מתלוננים, אין בשר, קברות התאווה, וכל מיני צרות שנופלות עליהם. ומחלוקות פנימיות, למה משה ואהרון ולא אנחנו. אלו נבלעו ואלו נשרפו – שמח במחנה. ממשיכים, ומתקרבים לארץ. סף סוף הארץ המובטחת. שולחים מרגלים והם אומרים: אין מצב. ענקים ומבצרים. אי אפשר לכבוש. וה' אומר: בכיתם? עכשיו ארבעים שנה למדבר. איזה דיכאון. ממש נורא. בני ישראל אין להם בשביל מה ללכת. מוכרחים ללכת וללכת. ארבעים שנה הם מסתובבים רק כדי למות. זה לא קל. אבל עושים את זה. מסתובבים וממשיכים. שלושים ושמונה שנים עברו. מגיעים שוב לכניסה לארץ ומשה אומר להם תדעו לכם שבגללכם אני עכשיו הולך, יש לי התחייבויות קודמות, אני לא נכנס. ומשה מת. (35:30) לא נשמע טוב. זה לא הולך. לפני שלושים ושמונה שנים אמרת תירוץ כזה, שזה בגללכם והמשכנו להסתובב. אולי מה שאמר משה לה' שהעמים יאמרו מבלי יכולת ה'.... זה מה שיגידו בני ישראל על משה. האם זה חטא גדול כל כך? היו כבר 11 יום מקדש ברנע ובמקום זה היו ארבעים שנה. אולי באמת אי אפשר??? גם יציאת מצרים לא הלכה בדיוק כפי שחשבנו. גם הכניסה לארץ. זה היה יוכל להישמע כתירוץ דל. תיכנסו לבד לארץ…. זה לא נשמע טוב. זה נשמע איום ונורא. אומר משה" :אתן לכם הנחיות לפני שאתם נכנסים לארץ." לכן ה' דואג שזה לא יהיה כך. שכביכול משה רבנו שותף כבר לכיבוש הארץ. לא עוזב אותם רגע לפני כיבוש הארץ, אלא רגע אחרי שכבש והנחיל את הארץ. ולא עוד אלא שמשה רבנו הוא זה שמנהל את המלחמה מול המלכים היותר גדולים והיותר עצומים שיש כאן. וזה הדגש הגדול שמשה רבנו כובש את ארץ עוג וסיחון, לוקח את שנים וחצי השבטים ומנחיל להם את שניים וחצי השבטים . אמנם זה סיפור מורכב .
(בשאלה האם עבר הירדן הוא כן ארץ ישראל או לא, נעסוק בשאלה הזאת בהרחבה כשנגיע לסיפור שניים וחצי השבטים ולסיפור המזבח שהם בונים.) אבל בוודאי יש שם בחינה של ארץ ישראל. עובדה שמשה נותן לשניים וחצי השבטים לנחול שם.
וזה הדגש הגדול בספר דברים. משה רבנו עומד רגע לפני שעם ישראל נכנס לארץ. (39) ונותן את נאומי הסיכום:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב. ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי-עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. דאַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן–וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר-יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי
(39) עוד בעבר הירדן אומר משה רבנו סדרה ארוכה של מצוות והנחיות. וכל מיני דברים שמשה אומר להם לעשות, וכל הדברים האלו יכולים להיאמר רק לאחר הכותו את סיחון ועוג. רק אז הוא יכול לומר את הדברים. הדבר הזה אמור להיתפס בעיני בני ישראל כחלק מן הכניסה לארץ. משה רבנו הוא בעצם זה שמהווה נקודת המשכיות רציפה יציאת מצרים והבאת עם ישראל לארץ. יהושע ממשיך את משה, לא בא במקומו. משה מתחיל להכניס ויהושע ממשיך. וזה דבר משמעותי וחשוב לומר אותו כי באמת זה כך. יכול לבוא מזמור בתהילים הודו לה' כי טוב, על שקיבלנו כבר את נחלת סיחון ועוג. אז הודו… לאלקי השמים. עדיין לא שוכן בירושלים ובציון, אבל זה דבר משמעותי. ואפשר לראות בדבר הזה משימה גדולה שהושלמה. הצלחנו לצאת ממצרים ולקבל נחלה. משה רבנו לא השאיר את עם ישראל במדבר, אלא נתן להם נחלה. זה סיפור לא פשוט. משה, איפה הוא בדיוק עומד? שאלה שכבר עסקנו בה, מביאים אותה פה לא בשביל התשובה אלא בשביל השאלה.
עומד משה בפרשת ואתחנן ומבקש שה' לא יסתפק בזה.
דברים ג'
כג וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי ה', אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה–אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. כו וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כט וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא, מוּל בֵּית פְּעוֹר. {פ}
(41) מה זה הַחִלּוֹתָ? רש"י דברים פרק ג – להתחיל.
בעת ההיא – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג דמיתי שמא הותר הנדר:
החל רש… להתחיל. החילות. החל רש במלחמת סיחון ועוג. לא סתם מלחמה כדי לאפשר מעבר, אלא תחילת הירושה. אומר משה לה', כבר התחלת להראות לי, אז אני מבקש המשך. מבקש להמשיך הלאה.
כה אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן
אומר לו ה' לא בדיוק. אבל חלקית אתה מקבל. מה אומר לו?
כו וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ–אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה
אבל מה בכל זאת?
כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי-הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה
מה אומר לו לראות? תביט ותראה את כל הארץ. יהושע ייכנס. זה נראה דבר נורא. לא מספיק נורא שאתה לא תעבור, אלא תעלה ותראה את כל הארץ, לא אתה תכבוש אלא יהושע . (43) להראות את מה שיש ולהגיד "לא." יותר קשה. משל לאבא שאומר לילד, תראה את הארטיק ולא תקבל, אלא השכן. מה כן נותן לו לראות? דבר מדהים. עומד משה בהר מואב ואומר ה'
וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה
מה זה מזרחה? ארץ מואב. (43:45) אומר לו ה' תסתכל לכל הכיוונים. גם אחורה, מסביבך הכול ארץ ישראל, ואתה לא תיכנס לארץ. מה זה מזרחה? איך מזרחה? מה פשר הדבר? אפשר להידחק ולומר שהכוונה לחלק המזרחי של ארץ כנען אך זה לא הפשט הפשוט. ממש לא. מה שנאמר פה למשה רבנו, שגם עבר הירדן המזרחי, הכול עניין אחד. יש בחינה שזה הכול דבר אחד, ואתה לא זוכה. אז הוא נמצא בארץ, יש פה חיבור.
זה מה שקורה עכשיו בספר יהושע. באמת כשהדברים הולכים להתיישם. יהושע גמר לכבוש את עבר הירדן המערבי, אומר הנביא עכשיו: (י"ב א)
א. וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-אַרְצָם, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, מִזְרְחָה הַשָּׁמֶשׁ–מִנַּחַל אַרְנוֹן עַד-הַר חֶרְמוֹן, וְכָל-הָעֲרָבָה מִזְרָחָה. ב סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, הַיּוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן–מֹשֵׁל מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-נַחַל אַרְנוֹן וְתוֹךְ הַנַּחַל, וַחֲצִי הַגִּלְעָד, וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. ג וְהָעֲרָבָה עַד-יָם כִּנְרוֹת מִזְרָחָה, וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח מִזְרָחָה, דֶּרֶךְ, בֵּית הַיְשִׁמוֹת; וּמִתֵּימָן–תַּחַת, אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה. ד וּגְבוּל, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, מִיֶּתֶר, הָרְפָאִים–הַיּוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרוֹת, וּבְאֶדְרֶעִי. ה וּמֹשֵׁל בְּהַר חֶרְמוֹן וּבְסַלְכָה, וּבְכָל-הַבָּשָׁן, עַד-גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי, וְהַמַּעֲכָתִי; וַחֲצִי, הַגִּלְעָד–גְּבוּל, סִיחוֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן. ו מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הִכּוּם; וַיִּתְּנָהּ מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' יְרֻשָּׁה, לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה. {ס}
ומעכשיו הדבר הזה.
ז וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה יְהוֹשֻׁעַ וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה, מִבַּעַל גָּד בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן, וְעַד-הָהָר הֶחָלָק הָעֹלֶה שֵׂעִירָה; וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, יְרֻשָּׁה–כְּמַחְלְקֹתָם. ח בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה, וּבָעֲרָבָה וּבָאֲשֵׁדוֹת, וּבַמִּדְבָּר, וּבַנֶּגֶב–הַחִתִּי, הָאֱמֹרִי, וְהַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. {ש}
מדוע הסיכום הזה מופיע כאן ולא בתורה?
הסיכום הזה לא מופיע עדיין בתורה כי אילו היה מופיע בתורה, כמין סיכום, היה מאוד בולט שהכוונה שכיבוש עבר הירדן המזרחי מנותק ממה שקורה אחר כך. ומה שרוצים לומר לנו כאן שזה לא כך. יש בחינה מסוימת שזה רק לאחר כיבוש ארץ כנען. יש עניין מיוחד גם בעבר הירדן המזרחי. ולכן הביאו את כל התיאור הגדול של המלכים, אומרים לנו שעכשיו הולכים לחלק את הארץ. כביכול עכשיו עומד משה ומחלק את הארץ. זה כביכול, כי משה כבר חילק את הארץ לפני כן. מה שעולה מפשט הפסוקים הוא שעכשיו (46) כשבני ישראל כבשו את עבר הירדן המערבי, ארץ כנען שהיא מערבה לירדן, עכשיו מקבלת משמעות החלוקה שעשה משה רבנו. משה עשה את הדברים לפני כן, עכשיו מתברר שכאשר זכינו להכול, מה שעכשיו קורה עכשיו משה רבנו באמת נותן להם חלק מארץ ישראל. אם באמת היה מסתיים רק שם, ולא היו זוכים להיכנס זה היה נראה אחרת לגמרי. אז אולי היה מקום לתאר את זה בסוף התורה. אבל לא זה מה שקורה. ויש הווא אמינא שכזאת. הזכרנו אותה כבר, יהושע בעצמו חושב עליה. אחרי המפלה שהייתה בעי, יהושע גם הוא חושב שאולי מתברר שאנחנו עדיין לא ראויים לשלב ב' ואומר בפרק ז' ה'
ו וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' עַד-הָעֶרֶב–הוּא, וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיַּעֲלוּ עָפָר, עַל-רֹאשָׁם. ז וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֲהָהּ אֲדֹנָי ה', לָמָה הֵעֲבַרְתָּ הַעֲבִיר אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַאֲבִידֵנוּ; וְלוּ הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. ח בִּי, אֲדֹנָי: מָה אֹמַר–אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָפַךְ יִשְׂרָאֵל עֹרֶף, לִפְנֵי אֹיְבָיו. טוְ יִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי, וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ, וְהִכְרִיתוּ אֶת-שְׁמֵנוּ מִן-הָאָרֶץ; וּמַה-תַּעֲשֵׂה, לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.
למה העברת…
בדיוק מה שביקש משה רבנו: אעברה נא… התעברת..
כך אומר יהושע. לו הוֹאַלְנוּ וַנֵּשֶׁב, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.
יהושע מוותר? לא רוצה את ארץ ישראל? מאוד קשה להבין את הדבר הזה. ברור מה ההקשר שאומר יהושע.
משה בזמנו אמר לה' איזה חילול ה' גדול יהיה אם לא יכניס את ישראל לכנען. יהושע אומר ההפך, "היה צריך לומר כמו משה: "אל תיתן להפסיד כאן" אבל מה אומר יהושע? תשאיר אותנו בחו"ל. זה חילול ה'. איך מיישבים את הסתירה הזאת?
אצל משה – לפני כיבוש עוג וסיחון, יהושע – אחרי. אחרי שכבשנו את סיחון ועוג אי אפשר לומר דברים פרק ט
(כח) פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת יְקֹוָק לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר:
הסיפור הזה ירד לכאורה. כבר אפשר לשבת שם. אבל אם אנחנו יושבים שם, אז רואים היכו את עוג וסיחון. שני המלכים האדירים הללו. אז תצוגת תכלית הייתה. אם נמשיך הלאה ונפסיד, עדיף להישאר פה. יש בחינה כזאת. ראינו בתהילים. ב"ה שאנחנו לא מסתפקים בכך. ה' מעמיד את יהושע ומחזק וממשיכים הלאה, ובסופו של דבר כובשים את ארץ כנען. זה המקום עכשיו לחבר את שתי השלבים הללו ולהראות שאנחנו מבינים וטוב שמה שעשה משה רבנו זה חלק תכנית החלוקה. חלק ירש והוריש משה, וחלק נתן יהושע. כל כך חשוב להעמיד את זה. שלמרות האירוע הכול כך קשה, הסתלקותו של המנהיג משה רבנו עם כל התלאות, עליו כולם נשענו. אנחנו מכירים את הסיפור של בני ישראל במדבר בעיקר במערכת יחסים לא טובה בין משה לבין בני ישראל. אבל חשוב לו מר שחלק הארי של מסעות בני ישראל , שלושים ושמונה שנים שהתורה מדלגת עליהם. לא מספרים עליהם. מה עשו. יש רמזים קטנים אבל לא יודעים בפירוט. כמה זמן ישבו בפונן? בחשמונה? מה עשו, מתי ואיך . הם מתנהלים שלושים ושמונה שנים תחת הנהגתו של משה רבנו. מנהיג אותם, אומר להם לאן ללכת. הכול על פי משה רבנו. מבין מה זה משה רבנו. ומשה רבנו נעלם? הסתלק? אמנם כן, אבל יהושע ממשיך את המהלך שעשה משה. משה לא נכשל אלא התחיל לרשת את הארץ. כניסה לנחלה. מכוח זה יכול לצוות אתכם את כל ספר דברים. ומכוח זה ממשיך יהושע.