פרק י"ב – י"ג – כיבוש הארץ – הפן המוסרי- חלק א'
סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב.
יהושע פרק יב קריאת הפרק עד סופו
אין ספק שמבחינה מסוימת נמצאים כאן ביהושע לפני תחילת פרק י"ג בסיום פרק, סיום עניין. בראש ובראשונה בא לידי ביטוי בשירת שלושים ואחת המלכים וחותמת ומסכמת את השלב הראשון של כיבוש הארץ.
אמנם מתברר שיש הרבה מאוד עדיין לרשת את הארץ, ואמנם יהושע זקן בא בימים. עומדים לפני פרק סיום סיפור, ואכן באה שירה כפי שראינו שבאה לבטא סיום של פרק או תהליך.
הסיומת הזאת מכניסה גם את מעשיו של משה רבנו, וקראנו גם את פרק יג בנושא הזה. הסיכום כלל גם את מה שכבש משה. את זה הסברנו בפעם האחרונה מדוע (2) חשוב לצרף את הכיבושים של משה רבנו, מה המשמעות הרוחנית שלזה.
זה הזמן לעצור ולפרוע כאן חוב ישן. אחרי שנכבשה כאן הארץ, השלב הבא יהיה הגורל והחלוקה. כמה פרשיות סיום של ספר יהושע.
החלק הארי הוא כיבוש הארץ. הכיבוש הזה נעשה במלחמות רבות, ויהושע לקח את כל הארץ הזאת לא כבש בפעם אחת, זה לקח זמן. הרבה מלחמות, הרבה דם וחרב. והחרים לפי חרב. עד בלתי השאיר לו שריד. ביטויים קשים שמצריכים התייחסות. מהי ההצדקה הרוחנית המוסרית לכל הדבר הזה שרואים, לכיבושה של הארץ.
זה נכון שה' מבטיח לבני ישראל את הארץ, אבל יושבים פה אנשים. מה חטאם ומה פשעם של אותם איכרים תמימים שאתרע מזלם והם ישבו בזמן הלא מתאים במקום הלא מתאים. האם לכן צריך לעולל להם את הכיבוש המשחית הזה?
הכיבוש משחית???!!!
אנחנו יודעים והזכרנו את זה בתחילת הספר, שספר יהושע מעורר אצל חלקים מסוימים בתוך עם ישראל התנגדות. ויכולים להיערך סימפוזיונים ואירועים בנושא כמו "האמנם אלקי ישעיהו הוא אלקי יהושע". לדבר על התנגשות עם מוסר הנביאים שמדברים נגד הקורבנות והדברים הפרימיטיביים. אלו דברים שאפשר להתחבר אליהם. אבל יהושע וכל הכיבוש הצבוע באדום לוהט, הוא מעורר שאלות והתנגדויות.
דרך אחת של התמודדות עם הסוגיה הזאת אומרת "מה אנחנו מבינים בכלל???" (6) מה שמנתב אותנו בדרך המוסרית שלנו היא ההדרכה של ריבונו של עולם, תורתו ודברי נביאיו. ודי לנו בכך שה' מצווה אותנו לכבוש את הארץ, ולשבת בה. זה לא נשמע לנו הגיוני, לא נשמע לנו מוסרי, מה אנחנו מבינים. אנחנו צריכים לכופף את נשמתנו, לבנו ושכלנו, לה'. המוסריות החיצונית לא רואה את הדברים נכון, ואם ה' אמר זה הדבר הנכון לעשות. לכן צריך לכוף את ראשנו ואת שכלנו וליישר קו ולהבין שזו הדרך הנכונה. אם נראה לנו מוזר, הבעיה היא שלנו . ונהוג לצטט דברים רבים בעניין הזה.
הטענה: נעשה ונשמע. צייתנות.
בתורה יש גם חוקים , לא רק משפטים ואין רשות להרהר אחריה. וכן על זה הדרך לא מעט דברים.(8)
בחז"ל – אנחנו לא רואים נכון. ויש משלים, אנחנו מתנהגים כעיוורים, ויש מי שרואה את האור, ואין לנו אלא ללכת אחריו. ואין בעיה להבין את צדקת הדרך. זוהי דרך בתוך בית המדרש.
יש כאן לענ"ד פספוס גדול. ראשית אין ספק שיש בזה משהו. לו יצויר מצב שאני יודע במדויק מה ה' רוצה שאעשה, אבל זה לא נראה לי מוסרי ערכי, אין ספק שאני חייב לעשות. במדבר רבה (וילנא) פרשה יט
העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים היא גופה מטהרת בגדים אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
יש בחינה של קבלת מלכותו של ה'. לא נתגלו טעמיהן של מצוות. מה אנחנו מבינים. שכלנו מצומצם ומוגבל. דבר שמתחילים לחפש בו הבנות. זה לעולם יכול להוביל לחוסר הבנה. כמה אנחנו כבר מבינים. ולכן יש קו ישיר וברור בין מה שאנחנו מצווים לעשות, את זה אנחנו מבינים. זה ברמה של לקיים. זה נעשה ונשמע.
אבל… – יש אבל כפול
א. נעשה ונשמע: התורה משבחת את עם ישראל על כך שאמרו נעשה ונשמע. מה זה נעשה? נעשה ואחר כך נבין . לא אמרו רק נעשה. הקב"ה יכול היה לברוא אותנו כפי שאנחנו, אבל במקום לשים בראשנו שכל, במקום זה לשים בטריה ושלט, ונעשה ונעשה. אבל ה' נתן לנו שכל. הדבר הזה הוא חלק חשוב מהאדם. וזה חשוב להתבונן ולבדוק מהי הדרך הישרה.
ב. ועשית הישר והטוב בעיני ה' אלוקיך
דברים פרק ו
(יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ:
זה ציווי לא מוגדר. גדול עליי. תגיד לי מה לעשות, לקיים מצווה, אני עושה. אבל לעשות הטוב והישר – מה זה? ה' נתן לנו את היכולת להתמודד לחשוב ולהבין. זה מחייב אותנו. אנחנו מחויבים לעשות שני דברים. לקיים את מה שה' ציווה אותנו גם אם זה לא מובן לגמרי. הדוגמה הבולטת הוא סיפור העקדה.
העקדה
כשאברהם הולך הוא יודע בבירור, שזה דבר לא הגיוני ולא מוסרי, מנוגד למה שאמר לו קודם. זה אכזרי, זה חסר תוחלת. את זה אברהם יודע בבירור, אין לו הסברים. אילו היה לו הסבר טוב… לכן אנחנו יודעים שזה באמת לא התרחש. מאידך הייתה לו ידיעה ברורה שזה מה שה' אמר לו לעשות. אחד הדברים שהעקדה באה לתאר לנו את עוצמת הביטחון כשיש נבואה . תארו לכם מה היה קורה אילו אברהם היה שואל, "מה אמרת, תחזור על הדברים, לא הבנתי". אילו לאברהם היה צל צילו של ספק שזה מה שה' אמר לו לעשות, לא היה עושה מעשה כזה. אבל אין לו ספק. ברור לו לחלוטין שזה מה שה' אמר לו לעשות. (14:30) המפגש בין שתי הידיעות הללו, רואים מה הכריע. אברהם הנחיל לבניו עד סוף כל הדורות. שאני עוקד את כל שכלי, ומוסרי והבנתי, תפיסתי, מול הידיעה הברורה שה' רוצה שאני אעשה משהו מנוגד לתפיסתי. אני מקבל בכאב עצום ונורא, מקבל את זה. כאן ה' אמר לו לעשות ולא אמר לו שהוא עומד לתת לו הסברים . זה מלמד אותי שכאשר הדברים עומדים זה מול זה אני עושה.
עץ הדעת
זה היה חטא אדם הראשון כידוע, (15) הוא רצה לדעת. יש עץ הדעת בעולם. ה' נטע את עץ הדעת בגן העדן לא רק בשביל תפאורה, בשביל להגיד שבזה לא לגעת. עם כל התיאורים שהעץ מתואר ברור שהיה צריך לאכול ממנו, אך בצורה אחרת. איך אתה בדיוק לא נחזור עכשיו, אבל אדם כן צריך לדעת.
סדום ועמורה
הקב"ה אומר את הדברים הללו במפורש על אברהם, כאשר ה' הולך להפוך את סדום ועמורה, ה' מספר הכל לאברהם אבינו
המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה…
מספר לו. סתם רכילות? היום הסרט הכי טוב בעיר, מלח, אש פיצוצים ועוד. ככה? לא בגלל זה ה' מספר לו. ה' מסביר לו ומלמד אותו. מסיבה אחרת לחלוטין, ה' מזמין את אברהם להביע את דעתו. ואברהם מביע את דעתו ואומר שזה לא מוצדק.
חלילה לך.
ואז ה' מקבל. ושואל מה אתה מציע. ויש דיון, ושואל, עכשיו זה מקובל עליך? כן. אברהם נותן אישור לקב"ה. מה פשר העניין הזה?
בראשית פרק יח
(יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְקֹוָק עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:
(17:40) אברהם עומד להיות אבי האומה הישראלית. עם ישראל שאמור להופיע בעולם את דרך ה', הוא חייב להיות זה שמבהיר ומסביר לעולם כולו שדרך ה' היא דרך הצדקה והמשפט. שאין סתירה בין דרך הצדקה והמשפט. את זה אברהם צריך להנחיל. ולכן ה' מזמין אותו לחוות דעה על המשפט, ואברהם מביע את דעתו. עד שאברהם מודה שזו הדרך הנכונה.
השאלה הגדולה היא למה בעקדה אברהם לא שאל את השאלות הללו?
התשובה הנכונה היא (של הרב מדן) בסיפור העקדה נאמר לאברהם דבר אחד – אין המשך לאברהם. אין בניו ובנותיו. אבל הבטחת??? ה' חייב לתת לו תשובות? לא. לא שואל. כשה' אומר לאברהם בוא תראה איך מתנהל משפט, ואברהם עומד להיות אבי האומה שצריכה להנחיל את הרעיון שמשפטי ה' אמת, וצריך להבין את זה, אז אברהם שואל. למרות שאנשי סדום ועמורה אינם בדיוק ההמשך של אברהם במידת הכנסת האורחים שלהם, בכל זאת אברהם נלחם ושואל. (20) ואומר דברים מאוד קשים, לא פוחד. כי כאן יש לגיטימציה. הקב"ה אומר בוא נראה מה אתה אומר, ואז אברהם אומר. אברהם קודם כל בפתח דבריו מעמיד את הדברים על מקומם: "אנכי עפר ואפר… ואתה אינסוף." אם אתה שואל אותי, ממקומי, מזווית הראייה שלי, בגובה עפר ואפר, אני לא מבין. מנקודת מבטי אני לא מבין. אומר ה' אתה צודק, אני אסביר לך. וה' מסביר, אתה לך תלמד .זה התפקיד.
בסיפור העקדה אברהם שומע את הבשורה הקשה הזאת, יש לך בן אחד וגם הוא לא יהיה. לא יהיה שום דבר. לאברהם אין שום הסבר. מה פתאום שיבוא עכשיו בדרישות. הוא כל כך רוצה שה' יסביר לו. מי לא רוצה. זה לא מובן. אבל לדרוש את זה מהקב"ה? לא שייך. אם ה' החליט שאני לא אהיה לעם, לא ישאל, אם כך ה' החליט. זה קשה נורא אבל הוא לא שאל. סתם סקרנות – לא. לא כמותו –
אדם הראשון בזה נכשל. הוא כן רצה לדעת. ואברהם התאפק. ואחרי שאברהם התאפק אומר ה':
עתה ידעתי כי ירא אלקים עתה.
אתה לא רוצה לדעת, אני יודע, אתה לא. שאתה ירא אלקים.
מהדברים אנחנו לומדים שלנו יש מחויבות. ה' הוציא את ביתו אחריו של אברהם – את עם ישראל. זה התפקיד שיש לנו – בני אברהם, אנחנו אמורים לקיים את מצוותיו של הקב"ה, ללא שום קשר לשאלה אם נבין או לא נבין. (22) אנחנו אמורים לאכול מעץ החיים לפני שאוכלים מעץ הדעת. היינו אמורים לעשות. אבל במקביל, ולא בסתירה, שומא עלינו להבין בכל כוחנו מה ה' דורש מעמך. מה זה הטוב והישר, לא להסתובב ולהגיד אנחנו צייתנים עיוורים וזהו. אנחנו לא מכונה. לא בראת מכונה. לפעמים אנחנו מבטלים את שכלנו, זה נכון, בכאב ובהכנעה. אנחנו רוצים לנסות להבין כמה שיותר. מה שנוכל להבין – נבין. מה שלא נבין, נשאיר בצריך עיון. אולי פעם נבין, אולי אף פעם לא נבין. ונתלה את חוסר ההבנה בנו. זה נכון, אבל בכלים שקיבלנו, כלים שמשמשים להבנה, אנחנו צריכים להשתמש. (23)
אפשר ללמוד תורה גם בצורה שכזאת. שאלה טובה שואל אביי את רבא תא שמע, כך וכך וכך, ועונים שאלה נפלאה שואל אביי את רבא. אני בטוח ומשוכנע שלרבא יש תשובה. מחלוקת ביניהם יסודה בהררי קודש, ושניהם צודקים. ובטח בשולחן ערוך בסופו של דבר הגיעו למסקנה, ברוך שבחר בהם ובתורתם. סוגרת הגמרא…
אני חושב שאני אהיה קטן אמונה אם אבדוק. אני מאמין. זאת לא מצוות תלמוד תורה. חס וחלילה.
בעלי המוסר אומרים אין מידה שברא הקב"ה בעולם שאין בה גם שימוש לטובה. קנאה, תאווה, והכבוד. יש קנאה לשם שמים, יש תאווה במצוות. יש תאווה שהיא נכונה. קנאה – קנאת סופרים תרבה חכמה. כבוד, יש כבוד התורה. יש לכל מידה המקום שלו. שאלו פה מידה שנקראת אפיקורסות, יש בזה משהו? אומרים בעלי המוסר – כן. אתה פותח תוס' וקשה בזבחים דף נ"ג ואומרים התוס'. אני רוצה לבדוק לבד, לא מאמין. אני לא מאמין. תבדוק, תפתח, תראה. אל תאמין לכל מה שהוא אומר. תבחן. יש מצווה להבין את תורתו של הקב"ה.(25)
תשובה לשאלה:
כל מה שאני אומר שאנו מצווים מפני שהקב"ה נתן לנו את תורתו. יש עם שאמור לקבל את תורתו של הקב"ה. והתפקיד שלכם הוא להראות שדרך ה' היא דרך הצדקה והמשפט. זה התפקיד שלנו כלפי עצמנו וכלפי העולם כולו. אבל אם היה אדם פרטי אחד בעולם, היה ה' אומר לו שיעשה אף שהוא לא מבין. לא היה עם להסביר לו. לא ביקשו ממך להעביר ממך הלאה, אז תעזור לו. ירצה – יסביר לך, לא ירצה – לא יסביר לך. מי אתה שתבקש הסברים מהקב"ה? הוא חייב לך משהו? אבל אנחנו אומרים שאם יש עם, אז הקב"ה חייב לנו. והוא רוצה שזה מה שנעשה. טעמו וראו כי טוב ה'. צריכים להשתמש בזה. בצורה נכונה ולהבין ממילא בפועל יוצא מהדבר הזה, שפעמים רבות אם אנחנו רוצים ללכת בצורה עיוורת אחרי הדברים שכתובים בלי להפעיל את שכלנו, יש חשש כבד שאנחנו לא נבין נכון מה שנאמר בתורה. אולי גם לא נבין גם מה שנאמר בתורה. אם אתה אומר שאנחנו לא מבינים. מה אנחנו, מי אנחנו, לא מבינים בכלל, תעשה מה שכתוב. אז אולי אתה לא מבין מה שכתוב? אתה מספיק חכם בשביל להבין מה שכתוב? מי אמר? כל דבר שכתוב נתון לפרשנות. מי אמר לך מה כתוב? ה' התגלה אליך, אמר לך מה לעשות? איפה הגבול עובר. אני עושה מה שכתוב בשולחן ערוך, אני ראש קטן. אז אולי אתה לא מבין מה שכתוב, צריך לפסק, לנקד… להבין מה נאמר כאן. מה אתה מבין. כלי שני אינו מבשל. מה זה כלי שני? תלוי. (27) איפה הגבול מהו כלי שני? מתי אנחנו אומרים מתי אנחנו משתמשים בשכל ומתי לא. מבינים שצריך להשתמש בשכל. ולדעת את מגבלותיו. אבל מצווה גדולה לנסות להבין ולראות שאכן ישרים דרכי ה'. צדיקים …. ופושעים ייכשלו בם. אפשר לקרוא דברים שאומרת התורה ובהם לראות אור גדול, את המוסר והיושר, זה אמור ליישר אותנו, להבין להתחבר, לחנך אותנו, ואפשר את אותם דברים עצמם ליפול ולהיכשל. לומר איזה מן דברים התורה מצווה. אני חושב שכאן הדבר הזה הוא דבר שברור שצריכים לעשות אותו. זו פעולה קשה גדולה ומסובכת. והיא נמצאת במלכוד. מכיוון שאני נמצא פה בחוסר וודאות. מי אמר שמה שאני עכשיו אסביר, אכן יהיה ההסבר נכון. שאלה חשובה מאוד. אני ארצה להסביר עכשיו את ההיגיון שיש (28:35) בציווי של הורשת עממי הארץ. מה שאני מסביר בשכל האנושי שלי, מי אמר שאתה צודק? זה נכון. והגישה לדבר הזה אכן צריכה להיות כזאת. שמי אמר??. אולי לא. זה בעירבון מוגבל. אז מה. אנחנו בכל תחום נוהגים בצורה הזאת. בכל דבר שאנחנו בוחנים בשכל שלנו, אנחנו אמורים לדעת שזה בחוסר וודאות מוחלט. כל החלטה שאדם מחליט לא יכול להיות במאה אחוזים ששקל נכון. זה בחיים וזה בתורה. אתה לא מבין הכול במאה אחוזים. אולי לא נכון מה שהבנת בפירוש התוס' או מה יסוד המחלוקת בין רש"י לתוס'. זה שלא אהיה בטוח, זה לא פותר אותי בכלל, אבל זה מצריך הרבה ענווה. זה מביא אותי למחלוקת עתיקה של טעמי המצוות.
טעמי המצוות – כן או לא.
יש לזה דעות מדעות שונות. בעומק אין מחלוקת אמיתית בכלל, זוהי מחלוקת טקטית ולא אסטרטגית. לכולנו בגדול ברור שיש טעמים למצוות, וברור לגמרי שגם הטעמים שאנחנו נדע אותם אם נגיע אליהם (30) הם בוודאי חלקיים במקרה הטוב, ולכן גם נטעה. יש טעם אחד ויש אחרים ברמות שונות, ובוודאי יש טעמים שנעלמו מאיתנו. זה נכון, זה מקובל על כולם. ועכשיו השאלה האם להתעסק בזה האם זה יכול להביא לטעות. כולם מגדירים באותה הצורה.
השאלה האם מתחילים בחיפוש טעמים או שאנחנו מוכנים להשאיר זאת לאחר שברור לנו שמקיימים?
ביסוד הדברים קשה לראות מחלוקת אמיתית. אולי התפיסה הנכונה ביותר המבהירה ביותר, כפי שאמר ספר החינוך בהקדמה. אומר את הדברים הללו, כשנותן את הטעמים, ברור שאינם היחידים, וגם לא בטוח שהכול נכון, אבל נותן טעמים אלו כי חושב שזה מוסיף ונותן. כשאדם מבין זה יותר קל לקיים, זה עושה את זה אחרת. טעם זה לא סיבה, אלא נהיה טעים יותר. בצורה שונה. כל האישיות שלו. אבל לא אמרתי שזו האמת וכל האמת ורק האמת. זו גישה נכונה. ובדרך הזאת אנחנו מצווים ללכת. ולבדוק את הדברים בלי לפחד לשאול את השאלות, וייתכן שיהיו שאלות שלא נמצא תשובות. לא לכל סוגיה שבודקים יש פיתרון ותירוץ. אי אפשר הכל לדעת, אך זה לא פותר אותנו מהניסיון. את זה ננסה לעשות לגעת, ולא לפחד מהתמודדות עם השאלה הקשה של לא תחייה כל נשמה. סוגיה שקרובה לעניין, סיפור המלחמה בעמלק, והשמדה הטוטאלית הזאת של איש ועד אישה. תינוקות בעריסה. נוותר על עמלק, אבל הסוגיה שנעסוק בה היא סיפור כיבוש ארץ ישראל.
חשוב לומר כמה דברים בתור פתיחה. (33:30)
חשוב לדעת, קצת דיברנו על זה כשדיברנו על תרמית הגבעונים,
לדעת רוב הראשונים וכך נפסק ברמב"ם, שהייתה אפשרות להשלים גם בשבעת העממים. כל אדם בעולם קוראים לו לשלום. כך פוסק הרמב"ם וכך מבין הרמב"ן. כך לרוב הראשונים, בניגוד לרש"י והראב"ע . שגם לפיהם יש קריאה לשלום, השאלה באיזה שלב. רוב הפוסקים,
שלוש איגרות ששלח יהושע אל שבעת העמים לפני שעברו את הירדן. רוצה להשלים ישלים
פנים יפות דברים פרק כ
ולא כמ"ש חז"ל במס' סוטה והביאו הרמב"ם [ה' מלכים פ"ו, ה"ה] ששלח יהושע אגרות כל הרוצה להשלים יבא וישלים,
יש תנאים לשלום הזה. באופן עקרוני אמורים לקיים שבע מצוות בני נוח ולהיות כנועים תחת ישראל, לא בצורה מושפלת, אבל ברמה הלאומית.
אפשרות ראשונה: אם רוצים לחיות פה בשלום – 1. בלי עבודה זרה, 2. באיבוד העצמאות. אבל הצעה. יכלו להינצל.
אפשרות שנייה, הרוצה ללכת – ילך. מי שרוצה לעזוב למקום אחר, לא נפריע לו, לא נזנב אחריו. יכול לחפש בנחת מקום אחר.
אפשרות שלישית: הרוצה להילחם – יילחם. הגרגשי פנה והלך לו. כפי שאומרים חז"ל. קיבל ארץ אחרת. צפון אפריקה. לעשות שלום הסכימו רק הגבעונים בצורה העקומה שעשו את הדברים, והשאר באו להילחם. הייתה להם בחירה.
אבל…
לא נשמע משכנע, אומרים לאדם כך: אני בא להעיף אותך מהבית. אתה יכול להישאר, ולהמשיך לשלם ולא להפריע, וכו', ואתה גם לא בוחר לוועד הבית. אפשרות אחת, אבל בכף. בראש טוב.
אפשרות שנייה: אתה יכול לעבור לדירה אחרת. או שנלך מכות. דמוקרטיה במיטבה. לא נשמע מספיק משכנע. אף על פי כן אני אומר את זה, כי היה לזה על מה לחול. זה דבר חשוב, אך לא רק זה. (37 )
ראינו כמה הציווי הזה קשה ליישום, הדגש של חזק ואמץ, זה נאמר בהקשר הזה. ללכת למלחמה כזאת זה לא דבר קל, צריך לחזק ולאמץ. כי לא קל. זה מאוד לא פשוט. מלחמת השמדה. דבר קשה מאוד.
אכן מלחמת השמדה???
אז אני רוצה לומר משהו על מלחמת ההשמדה הזאת. מה שאומר עכשיו נתון לפרשנות. דוגמה לעניין.
יהושע י' ל"ג
(לג) אָז עָלָה הֹרָם מֶלֶךְ גֶּזֶר לַעְזֹר אֶת לָכִישׁ וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:
באמצע מלחמת המלכים. אין פה מקום לחוסר הבנה מה נאמר כאן. מהו שריד. פסוק חריף, קשה. אנחנו מדלגים לפרק ט"ז פסוק י
לֹא הוֹרִישׁוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי לְמַס עֹבֵד: פ
בטח שלא הורישו את יושבי גזר כי הם באו מאוחר מידיי. כתוב שהוא הכה את גזר עד בלתי השאיר לו שריד, את המלך ואת עמו. אחר כך מספרים לנו שבאמת אנשי אפרים לא הורישו את יושבי גזר. כלומר לא הוציאו אותם מהקברים שלהם… מה פשר הדבר הזה?
הפסוק הזה בא ללמד לא על עצמו ללמד יצא אלא על הכלל כולו יצא. כאשר כתוב וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד… פירושו שהייתה פה מלחמה.
שני סוגי מלחמות:
יש שני סוגי מלחמות.
א. (40) יש מלחמה שהיא טוטאלית. אופי המלחמה הוא טוטאלית, שבה לא עושים חשבון. ב. יש מלחמה שמנהלים אותה בפינצטה.
אפשר לעשות מצור על עיר ימים רבים. לאט מתיש אותם ומרעיב אותם עד לכניעה. זוהי אפשרות אחת. אתה מחליט במי לפגוע ובמי לא לפגוע. יש מלחמה מסוג אחר. לא מחפשים להרוג את כל החפים מפשע, אך נלחמים מלחמה שכמו במלחמה לא עושים את החשבון הזה. כלומר אם יש בניין ויש בו מחבלים, אז מפציצים את הבניין הזה גם אם יש בו משפחות וילדים ותינוקות. משמידים . זה סוג אחר של מלחמה. גם היום עדיין לא המציאו את הפצצה החכמה הזאת שיודעת לפגוע רק במחבל עם דם על הידיים. ומי שהוא רק אזרח תמים הפצצה לא פוגעת בו. גם לא עם ג'י.פי.אס. יש מלחמה שאותה מנהלים, על זה נאמר כאן לא תחיה כל נשמה. אופי של כיבוש מהיר. לא מתעכבים. נתנו את ההזדמנות, ומי שלא ניצל את ההזדמנות, שיהיה ברור לו שאנחנו הולכים למלחמה בלי חשבון, ומי שנשאר שידע שהאחריות עליו. שיבין מה פירוש. מלחמת כיבוש הארץ היא מלחמת מצווה שלא הולכים להפיק ממנה תועלת. יש מלחמות רשות, שאפשר לאט, למס ועבדוך. (42) מלחמת כיבוש הארץ – זה לא העניין. אין זמן למשחקים הללו, יש מלחמה קשה עם כל מה שכאן מבוטא.
מיהם עמי כנען???
ונתחיל להסביר מה מבטאים העמים שיושבים כאן. שבעת העממים שיושבים כאן. אם מלחמה אז מלחמה מוחלטת. ברור בפשט הפשוט שאין הכוונה שלאחר שהכנעת את העיר הזאת, והצבא הובס, עכשיו פירושו להתחיל לעבור מבית לבית ולהרוג את כולם. לא על זה מדובר. בפשט שבוודאי שלא. אם אתה צריך להפגיז את העיר הזאת תפגיז עכשיו. אך כשהכנעת, הצבא התפרק, אין צבא, אז נגמר. המלחמה נגמרה. זה הפירוש הפשוט של לא תחיה כל נשמה. אולי זה מוכח. המשמעות היא שהצבא של מלך גזר, לא נשאר צבא של גזר. הצבא הוכרת. הוכה. אין הכוונה שלא נשארו אנשים בגזר. יש אנשים בגזר. האנשים הללו, יכולים אפילו להחזיק מעמד, זה היה החטא של בני אפרים. אבל הביטוי לא תחיה כל נשמה ולא להשאיר שריד, הכוונה במלחמה. שמנהלים בצורה טוטאלית, עד שזה נגמר. גם מלחמת עמלק. גם שם בפשט, אין ציווי כזה להרוג אחד אחרי השני, כל עמלקי. יש בזה חילוקים. ולא כולם מפרשים כך, ולרוב מי ששומע את זה לראשונה נשמע מופרך, אך בוודאי הפשט הפשוט זו היה הבנה ההגיונית שעולה מתוך הפסוקים הללו. בסדר, אתה באמת מוסרי, אתה לא הולך אחר כך להרוג את השאריות של האנשים, זוהי ההצדקה? לא אמרנו. (45:30) מציאות כזאת כפי שאוהבים בכל מיני סדרות חינוך להעלות את הדילמה הזאת, של המרדפים של מחבל עומד בפתח מערה מסתתר מאחורי אישה. מה עושים??? בדבר הזה יש בתורה תשובה ברורה. בהקשר הזה, של כיבוש הארץ, ככה זה כאן נעשה. אי אפשר להשליך אוטומטית על כל סיטואציה, אך במושגים בני ימינו אנחנו מבינים מה התורה אומרת לעשות בכיבוש הארץ.
למה?
הגלות הראשונה שגלו עם ישראל, היא גלות מצרים. וזה נופל עלינו ועל אברהם אבינו בהפתעה מוחלטת. בברית בין הבתרים, ברית מפחידה מאוד, ה' מבטיח. חז"ל רואים פה כל ארבע גלויות מסתתרות כאן, לא רק גלות מצרים . מחזה מפחיד. ידוע תדע כי גר יהיה זרעך…ארבע מאות שנה. למה? עוד לא נולדו כבר נגזר עליהם? אין בחירה חופשית? עונש על מה? הפרשנים מתחבטים בזה הרבה מאוד. מה פשר הדבר הזה. למה נופל דבר כזה של עונש של גלות, ארבע מאות שנה???
מה שכתוב בפשט של הפסוקים זה מדהים. יש בתורה הסבר, שהוא ממש לא מובן. ואי אפשר להתעלם ממנו. כי לא שלם עוון האמורי עד היום. אז מה? בדיוק מה שהתורה אומרת כאן הארץ מובטחת לכם.
רש"י בראשית פרק א פסוק א
א) בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:
ברצונו נתנה.. רש"י הראשון. אבל ה' לא מנהל פה מן משחקים שכאלו, אלא פה שורש העניין. כי לא שלם עוון האמורי. רגע, תושבי הארץ, עדיין לא התמלאה סאתם. אנחנו לא יודעים מה עושים, אנחנו רק שומעים את הדבר הבא. עם ישראל אמור לקבל, ה' כבר הבטיח לאברהם את הארץ, הראה לו את הארץ. לזרעך אתן, זה יהיה שלך. אבל רגע. יושבים פה אנשים מלאים בעוונות ובחטאים, אבל עדיין לא הגיעו לרמה כזאת שזה הופך לדבר שהוא אל חזור – שמאבדים את זכותם על הארץ. זה מה שנאמר פה. וגם אילו לא הייתי מוצא אחר כך שום פסוקים 49) שיתנו לי כיוון על מה שמדובר כאן, די לי בעדות של התורה. התורה אומרת במילים פשוטות אתם בינתיים בסטנד באי, חכו. ואיפה אתם מחכים? בינתיים עובדים בעינוי במצרים, ועבדום ועינו אותם. עד מתי? רגע, האמורי עוד לא חטאו מספיק. עוד מעט. ויתפללו במצרים להצלחת התמלאות סאתם של האמורי בחטאיהם. זה מוזר מאוד. אבל התורה אומרת שזה שאתה עכשיו פה, במצרים, יש יעד שה' הבטיח לך, לתת לך, ואתה במצוקה נוראית, זו לא סיבה לגרש מכאן אנשים, לא תמימים, אלא רשעים, אבל עדיין לא מספיק רשעים. אז תמשיכו לעבוד. והתינוקות ימשיכו להיזרק ליאור, כי עוד לא. ממילא אנחנו מבינים שה' יודע את החשבון. כשיחזרו הנה, סימן שכבר שלם עוון האמורי. התורה מציגה את כיבוש הארץ, בראש ובראשונה כעונש לאנשים שיושבים עליה. לא יושבים פה בכלל איכרים תמימים, נחמדים. כל העולם האמין בפסלים, אז גם הם, מסכנים נפלו במקום הלא נכון. זה לא התמונה הנכונה. התורה אומרת שלא כך. כאן יושבים אנשים רעים וחטאים. מה פירוש אנשים שעדיין לא התמלאה סאתם. והאנשים הללו שמגיע להם עונש חמור כל כך, להם אנחנו מציעים הזדמנות לתקן את דרכיכם. לא סתם אנשים שמגיע להם. המשל שנתתי קודם לכך שאתה בא ורוצה את הבית שלו. אלא יש עבריין גדול, שעושה (51:30) שצריך לעבור או לכלא או לעבור גירוש, ואם יתנגד אז יש עליו עונש מוות, ואנחנו מציעים לו, תשמע, אתה יכול להישאר בשכונה, אבל אתה צריך להשתנות מהקצה לקצה. אתה והמאפיה שלך, לא בוחרים לוועד השכונה ומתנהגים לפי הערכים שלנו, מורידים פרופיל, נתונים עכשיו להנהגה שלנו, האנשים המוסריים והערכיים, שגם ידאגו לכם. זוהי כבר תמונה אחרת. אנחנו מציעים אפילו אם אתה לא רוצה לתקן, אתה יכול לבחור לך מקום אחר ללכת. עבריינים מקבלים את ההצעה הזאת. חלקם עוברים למדינה אחרת. חלק מגיעים לכנסת או לכלא. אם זו התמונה, זה נראה שונה. אבל את כל התמונה הזאת הכל, על שבר פסוק "כי לא שלם עוון האמורי" לא נשמע מספיק.
פסוק אחד מספר דברים, בלי שנבאר יתר על המידה . דברים פרק ט
)ד) אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ:
אל תגיד שזה בגלל צדקתך ובגלל רשעתם של הגויים,
(ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב (54:30)
לא בצדקתך אלא ברשעת. אל תחשוב שגם צדקתך וגם רשעת הגויים. רשעת הגויים זוהי סיבה מספקת. וסיב הנוספת היא למען הקים… רשעת הגויים האלה. אי אשפר לקחת את ציוויי התורה ולא לקחת את כל מה שהתורה אומרת. היא אומרת שיש רשעת הגויים האלו, והתורה חוזרת וחוזרת על כך. נלמד את הפירוט מה עשו פה החברה' שישבו פה. מי הם בדיוק היו. פסולת המין האנושי. לא אנשים תמימים. רחוק מזה. זה אומרת התורה.
אני לא מבין, גם לאחר כל הסייגים שקיבלנו מחז"ל בנוגע לדיני מלחמה, עדיין ישנה קבוצת אנשים, שגם אם כל האנשים שם רשעים גמורים, עדיין אי אפשר להאשים את כולם בהאשמה זו, אי אפשר להאשים את התינוקות לדוגמא. לכן קשה לי להבין איך ציווי זה הוא מוסרי. נכון התקופה הייתה שונה ואמות המידה היו שונות בהרבה מהיום. אך הייתי מצפה ממלך מלכי המלכים שיהיה לו מוסר אובייקטיבי שלא תלוי בזמן. יכול להיות שהמוסר שלנו היום הוא לא באמת מוסר, אבל אם כן יש להגיד זאת בריש גלי. אבל למרות זאת נראה שחז"ל, רובם ככולם הסתייגו מציווים אלו.
אני אשמח אם תוכלו לבאר את הנושא.