גם זה יעבור
3"עבדי הזמן עבדי עבדים הם". מהו הזמן? הזמן הוא כינוי לכל צרכי העולם הזה, הנמצאים תחת ממשלת הזמן.
יש מקום להעמיק במושג זה של "עולם הזמן" ומשמעותו אלינו.
פסקה נפלאה של הרב קוק זצ"ל עוסקת בענין זה (אורות הקודש ח"ב עמ' שע"ז):
שאיפת הנצח
הויתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית, של הוד נצח הנצחים, ואי אפשר להוציא אל הפועל את אוצר הטוב הגנוז בהתוכן של חיי הזמן רק על פי גודל התאמתו לחיי הנצחים.
וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום, ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה, ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן בעומק האמת בעדה.
הנצח הוא היסוד האיתן לכל חיים תרבותיים במלא מובנם. השאיפה אל הדר הנצח מנצחת את המות, ומוחה דמעה מעל כל פנים.
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.
הדברים של הרב מרוממים את המבט, ומלמדים כיצד אמור האדם להתבונן גם בדברים הקטנים שהוא פוגש – בצורה גדולה.
מקורם של הדברים בדברי הרמח"ל המבאר שישנן שתי הנהגות של הקב"ה את העולם.
ההנהגה הפשוטה שאנו חיים אותה היא הנהגת הזמן.
הדבר המאפיין את הנהגת הזמן הוא העובדה שהעולם מופיע בצורה מפורדת. הזמן שייך ל"עולם הנפרדים". כל רגע נפרד מהרגע שלפניו ומהרגע שאחריו. אנו חיים בהווה, והוא נפרד מהעבר ומהעתיד.
הסתכלות זו אופיינית לעולם שלנו. כמו הזמן, גם בני האדם נפרדים זה מזה. לכל אדם עולם פנימי משלו, נפש משלו, צרכים משלו, והוא נבדל מזולתו, שיש לו נפש אחרת וצרכים אחרים.
המקום אף הוא שייך לעולם הנפרדים. כל מקום נבדל מחבירו. ניתן אף לזהות לכל מקום תכונות מיוחדות ואופי מיוחד, שתורם ליצירת האופי המיוחד של הגרים בו.
זוהי הנהגת הזמן.
אולם, בתוך המציאות הזו יש הנהגה עליונה יותר, "הנהגת הנצח". יש מגמה שלשמה נברא העולם, והעולם צועד לקראת השלמתו בגאולה השלמה. אף כי כל דבר נפרד, האידיאל האלוקי של העולם מאחד את כל הדברים לתכלית אחת. הנהגת הנצח "מבטיחה" כי העולם יגיע למטרתו.
ביטוי לשתי הנהגות אלו ניתן לראות גם בחיינו.
מנהיג יכול לקחת קבוצת אנשים נפרדים, בעלי מטרות שונות, ולהפוך אותם לקבוצה מלוכדת שיש לה אידיאל משותף. ניתן לאחד דברים נפרדים על ידי אידיאל עליון מהם המאחד את כולם תחתיו.
בעולם המודרני מבינות חברות ענק את החשיבות שבהפיכת כל העובדים לקבוצה אחת. לכל עובד יש חיים משלו, צרכים ורצונות משלו. בצד זה, יש חלק מחייו בו הוא קשור לחברה שבה הוא עובד. בחברות כלכליות רבות הגיעו למסקנה, כי ככל שחלק גדול יותר מחייו האישיים של העובד יהיו קשורים לחברה – כך תרומתו לחברה תהיה משמעותית יותר. על כן משקיעות החברות משאבים רבים בנופש משפחתי לעובדי החברה, ביצירת חיי חברה וכדומה. כך הופך ה"אידיאל" של החברה להיות קשור לעולמו הפרטי של העובד. עוד ועוד חלקים מחייו של העובד קשורים בחברה, והדבר משפיע גם על התפוקה והיעילות של החברה.
ההבנה הזו נמצאת, בעצם, בשורש הדברים שהזכרנו.
יש בעולם רובד של עולם הזמן, שבו כל אדם חי את חייו האישיים, כל רגע עומד לעצמו, כל מקום נפרד מזולתו. ובתוך זה יש לעולם אידיאל נצחי. ככל שחייו של הפרט יהיו קשורים יותר ל"שאיפת הנצח", והנהגה הנצחית המצעידה את העולם אל מטרתו, כך ייטב לו ולעולם כולו.
זו משמעות דברי הרב, ש"הויתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההויה הנצחית". אין אדם יכול לממש את עצמו בצורה מלאה, להפיק את המקסימום מכוחותיו ומתפקידו בעולם, אלא מתוך חיבור למציאות הנצחית של העולם. זו המטרה שלשמה בא האדם לעולם, וככל שיבנה את חייו על פי ידיעה זו, כך יהיו חייו מרוממים יותר ומשמעותיים יותר.
ההנהגה הנצחית היא הוצאה אל הפועל של התכנית האלוקית של העולם. אי אפשר לשנות אותה, להתנגד לה, למנוע ממנה להופיע ולהצעיד את העולם ליעדו.
וזאת היא הכרה פנימית שרויה ברוח כל היקום, ולא יועילו כל מלחמות רוחניות להזיזה ממקומה, רק לפנות ביותר את הדרכים לפניה, ואפילו מה שכנגדה הוא גם כן בעומק האמת בעדה.
כל התנגדות שיש לתכנית האלוקית גורמת לבירור מעמיק יותר, להוצאת כוחות משמעותיים יותר אל הפועל. על כן "מה שכנגדה הוא גם כן בעומק בעדה".
בסיום הפסקה מוסיף הרב משפט עמוק וחשוב:
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.
ניתן לשמוע תיאורים על אנשים גדולים, שגדלותם מתבטאת בכך שלא עסקו בדברים קטנים. העולם הזה על קטנותו לא תופס אצלם מקום.
הרב מתייחס לכך בדרך אחרת. האנשים הגדולים אינם מתעלמים מהדברים הקטנים, הם "באים להמבוקשים היותר קטנים", אך הם עושים זאת "בדרכים של גדלות".
אדם אוכל את ארוחת הבוקר שלו. יכול הוא לומר: אני רעב, ולכן אני אוכל. יכול הוא גם להתייחס לכך כפי שהתייחס הלל הזקן (ויקרא רבה פרשה ל"ד, ג'):
דבר אחר, "גומל נפשו איש חסד", זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבנו, להיכן אתה הולך. אמר להם: לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא (עם האורח הזה שנמצא בביתי). אמרו לו: כל יום אית לך אכסניא? (בכל יום יש לך אורח?) אמר להם: והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא הוא בגו גופא, יומא דין היא הכא למחר לית היא הכא (והנפש העלובה הזו אינה אורחת בתוך הגוף? ביום זה היא כאן, ולמחר אין היא כאן).
ארוחת בוקר פשוטה היא גמילות חסד עם נפשו של האדם, שהגוף מארח אותה.
אכילתו של האדם יכולה להיות ביטוי לאגואיזם צרוף, או לחסד צרוף. הלל חי באמת במדרגה של חסד, ודבריו היו ביטוי להשקפת עולמו. זוהי דרך של גדלות בה באים למבוקשים קטנים.
פעמים, שקשה יותר להתייחס בגדלות, למשל בתחום שבין אדם לחברו.
אדם פוגע בחברו, מעליב אותו, או חמור יותר: חותר תחתיו, פוגע בפרנסתו, במשפחתו.
גם כאן יש לשאול: איך אדם ניגש לדברים קשים מעין אלו? האם בגדלות או בקטנות?
בנוהג שבעולם, אדם בא בקטנות. הוא הופך במחשבתו בכל רגע במה שהיה ובמה שיהיה, חושב על נקמה, ומלא כולו באנרגיה שלילית.
אולם, ניתן לבוא גם לדבר זה בגדלות. להתבונן בדברים במבט מרומם יותר, לא במבט של הרגע, אלא של הנצח. אם מבין האדם כי גם מה שנראה נגדו, בעומק הוא בעדו, יכול הוא להיות כבר עכשיו רגוע. הוא יודע שבעתיד – בטווח של ימים, חודשים או שנים, הוא יכול לצמוח מתוך הקושי העצום שהוא חווה עכשיו.
כמה וכמה אנשים שנאלצו להחליף מקום עבודה או אפילו מקום מגורים בגלל התנהגותם של אנשים אחרים, ראו בטווח ארוך כיצד הם התפתחו כתוצאה מכך הרבה יותר.
תגובתו של האדם צריכה להיות מורכבת משתי ההנהגות – הנהגת הזמן והנהגת הנצח.
בהנהגת הזמן על האדם להאבק ברע, על פי הצורה הישרה בה נאבקים ברע – לחשוף את האמת, להוכיח את חפותו וכדומה. אולם, כיון שברקע נמצאת הנהגת הנצח, הרי הוא עושה זאת בלי שקיעה, בלי משקעים, בלי נקמנות ותככים. הוא מברר לעצמו איך הוא יכול להיבנות מזה, להעמיק את מידותיו. הוא עמל על מחילה בלב שלם למי שפגע בו – זו דרך להפוך את הרגע לנצח. הוא בונה בעצמו בנין של נצח – של מידות ושל תיקון.
בהקשר לכך, יש משל שמובא בספר "בן איש חי". שמעתי משל זה בשמו של הרב עטיה זצ"ל, שסבל יסורים קשים, וכשראה שבני משפחתו בוכים מחמת היסורים שהוא עובר – סיפר להם כך:
לאחר חטא בת שבע, הביא הקב"ה על דוד המלך יסורים קשים מאוד. כיצד התמודד דוד המלך עם היסורים? היתה לו טבעת, ועליה חרוטות 3 אותיות: ג ז י. בכל פעם שתקפו אותו היסורים, היה מסתכל בטבעת, והיסורים היו חולפים.
האם יש כאן מופת? מעשה על טבעי? לא. האותיות "ג ז י" הן ראשי תיבות של המילים: "גם זה יעבור". כשראה דוד את הטבעת, הצליח להתרומם למדרגה שבה הוא רואה את הרגע הזה במבט של כמה שנים קדימה. כיון שהוא יודע ש"גם זה יעבור", והוא יתבונן על הרגע הזה בצורה שלוה ואולי אף בחיוך – הוא יכול לחייך כבר עכשיו.
פעמים שמספיק להרחיק את המבט 5 דקות קדימה. כשאדם נתון בעיצומה של מריבה קשה, די לו לחשוב כיצד יראה את הרגע הזה בעוד 5 דקות – והוא ירגע. לפעמים צריך להתרחק יותר – 5 שנים או אף עשרים שנה, ואולי מאה שנה. כשמצליח האדם לראות את הרגע הזה במבט של העתיד – זה משנה את התייחסותו לרגע, והוא יכול לעבור אותו בצורה טובה יותר.
תלמיד קיבל בבחינת מתכונת 72, והוא חושב שמגיע לו 78. הוא נלחם, ומערער, ומתווכח, ומדוכא. נשאל אותו: סלח לי, איך תספר לנכדים שלך על המבחן הזה? שאלה זו משנה את כל התמונה. כשמספרים לנכדים, הרי שככל שהכשלון גדול יותר, זה משעשע יותר, החיוך שלך כשאתה מספר את זה גדול יותר, והחיוך של הנכדים – עשרת מונים.
לוּ היינו חכמים בכל רגע לחשוב על נכדינו – היינו מצליחים להתגבר בקלות על קשיים רבים.
ההסתכלות הזו היא דוגמא ל"דרכים של גדלות", שבעזרתן יש להתייחס לדברים קטנים. לא במבט של הרגע, אלא במבט נצחי, שהוא ביטוי להנהגת הנצח שבה מנהיג הקב"ה את עולמו.
כך כותב הרמח"ל בענין זה (אדיר במרום עמ' קפ"ו):
אפילו עתה שהוא שליטת הזמן, צריך שיהיה שליטת הנצחיות, אך שיהיה נעלם שלא ינהיג, אלא שיהא נמצא, להיות נקבעים בו התיקונים שיתגלה אחר כך בסוף הזמן. וזה סוד, "צדקתו עומדת לעד" (תהלים קי"א), כי כל המעשים טובים הולכין ונקבעים במציאות הנצחיות להתגלות אחר כך.
כאשר מצליח האדם לקשור את הנהגת הזמן שלו – את חיי הרגע – אל הנהגת הנצחיות, הרי שכל מעשיו ודרכיו יהיו מרוממים ומשמעותיים יותר.
בדרך זו יכול אדם למחול בלב שלם למי שפגע בו, בלי לנטור טינה לאורך שנים, יכול הוא אפילו לגמול עמם טובה תחת רעה, בהכירו בכך שמעשיהם תרמו לו להוציא מן הכח אל הפועל את ההסתכלות הגדולה על החיים.
חיים המוארים מאורה של הנהגת הנצחיות הם חיים שמחים יותר ומאושרים יותר.