כותבים עלינו
3לכבוד חג השבועות, נעסוק במדרש שכבר עסקנו בו בעבר, וננסה להעמיק בו (רות רבה פרשה ה', ו').
"ויצבט לה קלי", קליל זעיר בשתי אצבעותיו. אמר רבי יצחק: את שמע מינה תרתי, או ברכה שרתה באצבעותיו של אותו צדיק, או ברכה שרתה במעיה של אותה צדקת, ממה דכתיב: "ותאכל ותשבע ותתר", נראין הדברים שהברכה שרתה במעיה של אותה צדקת. אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל"ז, כ"א): "וישמע ראובן ויצילהו מידם", בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד', י"ד): "הנה הוא יצא לקראתך", בתפים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו: "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותתר", עגלות מפטמות היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא כותבה, ועכשיו כשאדם עושה מצוה מי כותבה, אליהו כותבה ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג', ט"ז): "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'".
הפסוק שהמדרש דורש הוא (רות ב', י"ד):
וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.
ההבנה הפשוטה של המדרש היא, שבועז נהג כפי שנהג משום שהוא לא ידע ש"מצלמים". אילו היה יודע שהאירוע הזה יתפרסם, היה נוהג כפי שכל אדם אחר נוהג – מכבד את האירוע, מניח בקבוקי שתיה על השלחן, מכין כיבוד ראוי לשמו… בועז לא היה מסתפק במעט קלי שהוא "צובט" בעבור רות.
אולם, ודאי אין זו כוונת המדרש. הרי המסקנה של המדרש היא "שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם".
נראה שחז"ל ראו בפסוק ביטוי לכך שבועז נתן לרות את הקלי כלאחר יד – "קליל זעיר בשתי אצבעותיו". בועז לא ראה את הרגע הזה כמשהו משמעותי. הוא היה עסוק עם הקוצרים, אולי היה גם לקוח שחיכה לו ושנים או שלושה ספקים שחיכו ממנו לתשובה, ובין כל ה"טלפונים" והישיבות הוא גם נתן לרות מעט קלי, משום שהוא אדם טוב והוא לא מתעלם מגיורת עניה שבאה לשדהו. אך בועז לא ראה בכך משהו משמעותי, ועשה זאת כלאחר יד.
חז"ל ראו באירוע זה את השורש למלכות בית דוד, ולמלך המשיח. כל גאולת העולם נולדה מבועז ומרות, והקשר ביניהם, שהמפגש הזה הוא חלק ממנו – הוא משמעותי ביותר ולא אירוע יומיומי חולף.
נראה שכך יש להבין את מסקנת המדרש, שהברכה שרתה במעיה של אותה צדקת. אלו היו ימים גדולים, מלאי אנרגיות של שפע. מתחת לפני השטח העולם סער וגעש – מלכות בית דוד הולכת להיוולד. אולם המעטה החיצוני של המציאות היה רגיל – אותה שמש, אותו חום של ימי הקציר, שמא אף זבובים עופפו והציקו לבועז ולרות.
לכן בועז לא חש במשהו מיוחד, אך מעיה של רות, מתחת לפני השטח, מתברכים, כי זהו מעשה שיש לו השלכות אדירות ואנרגיה עצומה.
בועז נתן לרות "קליל זעיר", והעוצמה של התקופה הפכה זאת לדבר גדול – "ותאכל ותשבע ותותר".
משל למה הדבר דומה? לנהר הזורם בשצף קצף. אדם עומד על שפת הנהר ומשליך לנהר בתנועה קלה מקל קטן. המקל נופל למים ומתחיל לנוע במהירות עצומה. למרות שהאדם השקיע אנרגיה מועטה בזריקת המקל, הנהר הפך את זה לתנועה גדולה ומהירה הרבה יותר ממה שהאדם מסוגל לעשות.
פעמים שאדם עושה מעשה קטן, אך כיון שהמעשה משתלב בזרימת המציאות, הוא פועל פעולה גדולה, יותר ויותר ממה שהאדם מסוגל לפעול בכוחו הטבעי.
בעוז עשה מעשה קטן – נתן לרות מעט קלי. כיון שהיה זה מעשה שהתאים לתהליך של העולם באותה תקופה, הרי שהאנרגיות של התקופה הפכו זאת למעשה עצום, וסימן לדבר – שהאוכל התברך במעיה של רות.
המדרש לומד מכאן, "שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם".
משמעות הביטוי "בלבב שלם" מתבארת לאור דברי הרמב"ן. הרמב"ן משיג על הרמב"ם, שמנה את התפילה במצות עשה (מצוה ה'), על פי דרשת חז"ל: "'ולעבדו בכל לבבכם', איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה" (תענית ב' ע"א).
על כך אומר הרמב"ן:
ועיקר הכתוב ולעבדו נכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתנו לאל יתעלה בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלי כונה או על הספק אולי יש נהם תועלת, כענין ואהבת את ה׳ אלהיך ככל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב, ושנסתכן באהבתו בנפשנו ובממוננו.
כשאדם עושה מצוה, יכול הוא להתייחס לכך בדרכים שונות.
יכול הוא לראות את המצוה כחוב שמוטל עליו, וכמשימה שעליו להשלים. הוא קם בבוקר, נאנח על כך שהוא חייב להתפלל, משרך רגליו לתפילה, מגיע באיחור, מתפלל בחפזון, ומרוצה שסוף סוף הסתיימה התפילה.
ניתן גם לקיים מצוות "על הספק". עושה האדם חשבון עסקי קר, ומגיע למסקנה שכדאי לו לקיים מצוות. האם אכן יש אלוקים והוא ציוה על המצוות – הרי כדאי שאעשה את המצוות לבל אלכד בגיהנם. אם הכל טעות – אז לא הפסדתי הרבה, שווה לא לאכול טרפות ולהיות בטוח שלא אגיע לגיהנם. דרך זו איננה "בלבב שלם".
אולם, יכול הוא לעשות זאת "בלבב שלם" – בשמחה ובהתלהבות. אין הוא עושה רק את המוטל עליו, אלא מוסיף משלו, מתוך אהבתו את המצוה ואת מי שציווה עליה.
העושה את המצוה בלבב שלם איננו עושה זאת כלאחר יד, תוך כדי עיסוקים נוספים. הוא מקדיש לכך תשומת לב ועושה זאת בריכוז ובמחשבה.
חז"ל ראו בפסוק ביטוי לחוסר תשומת הלב של בועז לרגע שהוא חי בו1. אילו היה יודע בועז שהכתוב מכתיב עליו – שהרגע הזה הוא חלק מבנין הנצח של עם ישראל – היה עוזב הכל ומתייחס לכך במלוא הרצינות. היה מבין כי כל עסקיו עוברים וחולפים, ורק הקלי שהוא נותן לרות – זה מה שישאר ממנו לדורות עולם.
חז"ל קוראים לנו לסדר מחדש את העיסוקים שלנו, על פי שייכותם לנצח. פעמים שאנו שוקעים בדברים הצדדיים והחולפים, ומזניחים את הדברים האמיתיים והנצחיים.
יכול אדם להיות שקוע באיזו מריבה עם חבר. כולו כועס ומלא הקפדה, והוא הופך במחשבתו שוב ושוב את השתלשלות האירועים ואת טיעוניו הצודקים. אולם, במבט של נצח מריבה זו לא משאירה זכר – במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב היא משאירה משקעים שליליים בנפש ובעולם. אף על פי כן, אנו מוצאים עצמנו משקיעים אנרגיות בדברים אלה.
המצוות, לעומת זאת, נעשות לפעמים כלאחר יד, מתוך תחושה של "אין ברירה".
על כך אומרים חכמים: את המצוות עלינו לעשות בלבב שלם. זה מה שקובע את הנצחיות של העולם. במעשים אלו האדם מנציח את עצמו, והופך שותף למעשה בראשית ולהשלמתו בתהליך של כל הדורות כולם.
כך יש להבין את הדברים: "ואלו היה יודע בעז שהקב"ה מכתיב עליו". הכתוב הוא הנצח. כך מבאר האר"י2.
הכתיבה מנציחה את הרגע. כשאדם כותב הרי הדבר הזה נשאר לזמן רב, מעבר לזמן בו התרחשו האירועים.
התורה שבכתב, שניתנה ב"לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות ל"א י"ח), היא הבחינה של הנצח.
אילולא היתה התורה ניתנת כתורה שבכתב, וכל התורה היתה בעל פה, כיצד היה נראה העולם? בכל דור סולם הערכים היה מתחלף, עד שבני דורות שונים לא היו יכולים לדבר האחד עם השני. לכל דור יש ערכים שונים, דרך חשיבה שונה והתייחסות שונה לעולם, וללא בסיס שמחייב את בני כל הדורות, אין דבר יציב בעולם, וכל הערכים והחוקים משתנים מדור לדור.
כתיבת התורה מנציחה את סולם הערכים האלוקי. יש בסיס קבוע, ועל גביו מוסיף כל דור את הדברים המיוחדים לו. כך אנו יכולים היום לדבר עם רבי עקיבא, עם אביי ועם הרמב"ם – כולנו מבוססים על התורה שבכתב.
הגמרא ממחישה ענין זה בסיפור:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך. אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו" רבונו של עולם, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך. אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו…
משה לא הבין את רבי עקיבא כיון שהם בני דורות שונים והם עוסקים בעניינים שונים. עד ששאל התלמיד מה המקור, ויצר בכך את החיבור לנקודה הקבועה. החיבור לתורה שבכתב, להלכה למשה מסיני, הופכת את לימוד התורה של כל הדורות לתהליך אחד. כל הדורות הן חוליות בשלשלת אחת.
חיבור הדברים לנצח, דומה לתפקידו של המנצח בתזמורת. לכל כלי יש קול מיוחד לו, ולכל נגן יש רצון ואופי שונה. אולם, כולם יחד אמורים להפיק יצירה אחת. לשם כך בא המנצח, המחבר את כל הנגנים והכלים לתזמורת אחת. יתכן שכל נגן רוצה לנגן כעת משהו אחר, בקצב אחר, אך המנצח מחבר את כולם למציאות אחת, שיש לה ערך ומשמעות.
המדרש קורא לנו לבחון כל מעשה ומעשה – האם הוא חלק מהתהליך הנצחי של העולם, או שמא הוא מהדברים החולפים שאין להם זכר בכתיבת הדורות הנצחית.
כשהיתה נבואה בישראל, היה הנביא כותב נבואה שהוצרכה לדורות, שיש לה ערך נצחי. משאין בידינו נבואה, מי כותב? אליהו ומלך המשיח כותבים את המציאות, והקב"ה חותם על ידיהם.
החתימה האלוקית היא גושפנקא אלוקית לכך שהמעשה הזה הוא דבר שלם, בעל משמעות.
את הביטוי בגמרא "תורה חתומה ניתנה", מבאר רש"י:
חתומה – גמורה ומסויימה ושלימה.
בצ'ק בלי חתימה ניתן לכתוב כל סכום שרוצים, אך לאין לכך משמעות. החתימה מגדירה שיש כאן דבר שלם, מסויים, בעל גבולות.
חתימתו של הקב"ה מגדירה שהחלק הזה הוא בעל משמעות, ויש לו ערך בתהליך הדורות כולם.
כל אחד מאיתנו חש, כי אנו חיים בתקופה גדולה.
שיבת ציון שאנו חיים בה, ההתקדמות של העולם במערכות רבות, גשמיות ורוחניות, השאלות הקיומיות שעם ישראל עומד מולן – אלו הם ימים מיוחדים, שעם ישראל חיכה להם אלפי שנים.
אנו חיים בתקופה שיהודים ייחלו לה. כמה היו מוכנים יהודים בגלות לתת, כדי לראות צבא יהודי, במדינת ישראל? אנו חיים בתוך זה, ומרגישים שהכל רגיל. השמש זורחת, עולם כמנהגו נוהג. אך בעומק הדברים זוהי תקופה גדולה בעלת עוצמות מיוחדות.
אין אנו יודעים מה ערכו של מעשה שאנו עושים. עלינו לחוש שותפות בבנין הנצח של עם ישראל, לרצות להיות חלק מהכלל, ומתוך כך להתייחס גם לדברים הקטנים והחולפים שאנו נזקקים להם.
נזכיר שוב את דבריו של הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ב עמ' שע"ז):
האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.
אל לנו לשקוע בקטנות המוחין של העולם, בעניינים החומריים והמעשיים, הדורשים השקעת אנרגיה מרובה מאיתנו על לא כלום. עלינו לרומם את החיים. לעשות כל מעשינו בגדלות, כחלק מאישיות החפצה בטוב, ומתוך כך עושה כל מעשה לשם שמים.
אין המדובר רק על מעשים גדולים. גם מעשים שנראים קטנים, כעשיית טובה לחבר זקוק לכך – זהו מעשה גדול מאוד. אין אנו יכולים לשער את השפע הרב שמגיע לעולם כשאדם עושה טובה לחבירו, בולם פיו בשעת מריבה3, נמנע מכעס ומהקפדה, מביט בעין טובה על עצמו ועל העולם. אנו חיים בתקופה עם עוצמות גדולות, וכל מעשה קטן המשתלב בזרימה של התקופה – הופך למעשה גדול ומתקדם בעוצמה גדולה יותר ממה שאנו מסוגלים לעשות.
1 ודאי שאין אנו ראויים לבקר את בועז ואת מעשיו. אין אנו עוסקים בבועז עצמו, אלא במה שחז"ל ביקשו ללמדנו מתוך הקשבתם ללשון הפסוקים ולעולה מהם.
2 "הכתוב, שהוא סוד נצח", לשון האר"י בביאורו למידה י"א מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, בשער מאמרי רז"ל, ריש ספרא.
3 עי' חולין פ"ט ע"א.