פתיחה

מקור מעניין שממנו ניתן ללמוד על חידושה של תורת החסידות על רקע תקופתה הוא שיחה של הרבי מליובביץ' לי"ט כסלו התשכ"ו שיצאה בחוברת.

החוברת נפתחת כך:

בנוגע לעניינה של תורת החסידות והחידוש שלה על חלקי התורה שנתגלו לפניה נאמרו ביאורים רבים, ומהם:
א. בזמנו של הבעש"ט היה העולם במצב של התעלפות, וע"י גילוי הבעש"ט ותורת החסידות נתעורר העולם מהתעלפותו.
ב. "חסיד הוא זה שעושה לפנים משורת הדין"
ג. "מעלת החסידות הוא שהכוחות הטבעיים נעשים כוחות אלוקיים", וכמאמר רבינו הזקן בעל התניא והשו"ע "כל עניין החסידות הוא לשנות טבע מידותיו", לא רק לשנות מידותיו הטבעיים, אלא גם טבע מידותיו.
ד. תורת החסידות חידשה אשר כל אחד ואחד, גם מי שאין לו נשמה גבוהה וגם לא זיכך את עצמו, יוכל להשיג אלוקות. כי ע"י זה שתורת החסידות ביארה את הענינים של חלק ה"סוד" שבתורה וקירבתם אל השכל בדוגמאות ומשלים מכוחות ותכונות הנפש – "מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹקהּ" ניתנה האפשרות לכל אחד ואחד להשיג גם חלק זה שבתורה, ולא רק בהשכל שבנפשו האלוקית, אלא גם בהשכל שבנפשו השכלית עד בהשכל שבנפשו הבהמית

"בזמנו של הבעש"ט היה העולם במצב של התעלפות, וע"י גילוי הבעש"ט ותורת החסידות נתעורר העולם מהתעלפותו"

לפני הופעתו של הבעש"ט העולם היהודי היה שרוי בשיאה של חשכת הגלות על כל נוראותיה. פרעות, צרות וייסורים פקדו את העם היהודי ללא הרף. הרדיפות והתלאות הולידו בלב האנשים ציפייה גדולה למשיח שיבוא ויגאל את עמ"י מהגלות.
על גבי התקוה הזאת הגיע שבתאי צבי, וסחף אחריו את רבבות המוני ישראל, ובכללם רבנים ות"ח. הנה סוף סוף הגיע המשיח המיוחל לו ציפינו מאות שנים.
לאחר ששקרו של שבתאי צבי נחשף, והתברר לכל שהוא היה משיח שקר – המשבר היה קשה מנשוא. אחריו הופיע גם יעקב פרנק, שהיה גם הוא משיח שקר – ובזה המצב רק החמיר, והצורך לגואל צדק היה גדול מאי פעם.

על רקע זה הופיע הבעש"ט, ותורתו באה כתגובה לאותה משיחיות שקרית, וכציפייה למשיח צדקנו.
הבעש"ט אמר על שבתאי צבי שהיה בו ניצוץ אמיתי של משיח, אלא שהוא נלקח ממנו בגלל הגאוה. הגאוה הביאה אותו לקחת את אותו ניצוץ שהיה קיים בו ולהשתמש בו בצורה לא נכונה.

יש אגרת מפורסמת של הבעש"ט לגיסו¹, שבה הוא מתאר בין היתר אירוע מיוחד מאוד שקרה לו:

בר״ה שנת תק״ז עשיתי השבעת עליית הנשמה… וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי… ועליתי מדריגה אחר מדריגה עד שנכנסתי להיכל משיח… ושאלתי את פי משיח אימת אתי מר ( = מתי יבוא אדוני?) והשיב בזאת תדע בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה

אין זה מקרי שהפצת מעיינות החסידות קשורה לביאת המשיח. על רקע זה היא קמה, ולשם פניה מועדות.

מספרת הגמרא (שבת יג.):

"תני דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואמרה להם כתיב בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך" בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע…

וכך מבאר הרב קוק² את האגדה הזו:

ולא היה אדם מחזירה דבר. הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא ע"י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג ג"כ במקרה פרטי, שג"כ אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. ע"כ שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העני' הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא הי' אדם מחזירה דבר.

העולם בנוי בהשגחה נפלאה כך שלפני כל הופעה של דבר גדול יש תמיד צמאון גדול אליו.

תורת החסידות אמורה להיות מעיין שבונה את הנפשות ומכין אותם לקראת משיח, ולכן הציבור היה צריך להיות צמא למשיח. רק כשאדם צמא באמת הוא מבין את ערכם של מים. 'מים קרים' יכולים להופיע רק על גבי 'נפש עייפה'.

הדור היה אז במצב של צמאון אדיר, עד כדי התעלפות – שאלות אדירות, ציפייה אדירה, תקוות גדולות – ולא היה מענה לצמאון הזה.

אנשים ציפו למהלכים גדולים, והתשובות שהם קיבלו נועדו בעיקר לרומם את ערכם וכבודם האישי של המשיבים.

על גבי כל זה מגיע הבעש"ט ומציע שיטה סדורה שמשיבה על הצורך ונוגעת בשורש. הוא פורש בפני הציבור את תורת החסידות, שמגמתה לגעת בלבבות של האנשים ולהכין אותם לביאת משיח צדקנו.

נקודה נוספת היא שהחסידות בנויה הרבה מאוד על פנימיות התורה בכלל וכתבי האר"י בפרט. "החסידות ביארה את הענינים של חלק הסוד שבתורה וקירבתם אל השכל"³

לפני הופעת החסידות לימוד התורה בכלל והקבלה בפרט היה כרוך בתביעות גדולות מאוד, סיגופים, תעניות, כוונות וייחודים. גם הצד הלימודי היה 'טכני' ותובעני.
היו מגידים שהסתובבו בין הקהילות והוכיחו את הציבור בתוכחות קשות, והראה היה שעל העולם כולו מידת הדין מתוחה.

הבעש"ט ראה שהעולם עובר מההנהגה הזאת להנהגה אחרת. הוא הבין שיש צורך להפוך את התורה ל"חיי עולם נטע בתוכנו", להיכנס ללבבות של רבבות האנשים ולהחיות אותם, לעורר את העולם מההתעלפות.

מספרים שבפעם הראשונה שהמגיד ממזריטש פגש את רבו, הבעש"ט, הבעש"ט שאל אותו אם הוא יודע ללמוד, והמגיד השיב "אומרים שכן". הבעש"ט הניח לפניו פיסקה מה"עץ חיים" שעסקה בין היתר בשמות של מלאכים, והמגיד הסביר אותה. כשהוא סיים הבעש"ט אמר לו שהוא לא הבין את הפיסקה, ושצריך להבין אותה אחרת. הבעש"ט קרא אותה שוב – והחדר כולו התמלא במלאכים…

הבעש"ט הבהיר למגיד שלימוד הקבלה בפרט ולימוד התורה בכלל הוא דבר חי. ההבנה האמיתית היא לחיות את הדברים. הדור צמא לחיי תורה, ולא רק לתביעות וייסורים.

המגיד הפך לתלמידו של הבעש"ט, והפיץ את תורתו דרך תלמידיו שלו – ר' שניאור זלמן מלאדי, ר' צבי לוי מברדיטשוב, החוזה מלובלין ועוד.

---

¹ האגרת מובאת בין היתר בספר "כתר שם טוב" עמ' ה'
² עין אי"ה שבת א, פ"א, נט
³ מתוך החוברת לעיל

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *