מלחמת גדעון במדין
סיכמה וערכה: שפרה בירנבוים. לא עבר את הגהת הרב. (הזמנים המופיעים במהלך הסיכום מתייחסים לזמן בתוך השיעור)
פרק ז'
התחלנו לעסוק במבחן הזה שעושה גדעון ללוחמים, מי הלוחצים שיישארו איתו, כל אשר ילוק בלשונו יעמוד בנפרד מהכורעים על ברכיהם. המלקקים הם שלוש מאות איש "ובהם אושיע אתכם" אמר ה'. מה המבחן הזה, מה הנקודה?
אלו שכורעים על ברכיה ם לשתות או המלקקים בלשון במים.
חזל
רגיל לכרוע לבעל.
אבל זה נראה דרשה מאוד רחוקה. כנראה לקחו את זה מההקבלה לסיפור אליהו. עמדנו על ההקבלות. זה ההיבט הרוחני. ניגע בהיבט שמשלים את העניין, ההיבט האנושי צבאי.
צריך להבין מה הסיטואציה. עשרת אלפים איש נשארים עם גדעון. הם לא יצאו לטיול שנתי. הם ערוכים למלחמה. מול הצבא הגדול הזה המדייני. הם חיילים. עם עשו מסע רציני לטפס על הר גלעד ועכשיו יורידם מן ההר, ופתאום יש מים. ורצים אל המים. השאלה איך זה נראה. יש מי שרק מי שמתכופף בעדינות ומלקק, ויש מי שכורע על ברכיו ותופס מקום. אם נתאר לעצמנו את הסיטואציה הזאת, (3) – נפתח חדר האוכל לאחר הצום. ורצים. השאלה איך רצים. יש כאלו שרצים וקופצים ודוחפים, והאחד דוחף ותופס יותר מארבע אמות שלו, ולא עושה חשבון. ויש מי שמגיע בעדינות ולא דוחף. השאלה איך מגיעים למים. האם לא רואים אלא את עצמם ואת בבואתם במים או שגם בשעה כזאת הם זוכרים שהם לא לבד. כל ערכי הרעות שכל כך חשובים לחיילים, כאן באים לידי ביטוי בדבר הזה, אבל הרבה מעבר לזה. מה שאפשר לראות כל מי שהיה בצבא, או מכיר מקרוב, מכיר את הסיטואציה הזאת. בהכללה גסה, חיילים נמצאים באיזשהו מקום, ופתאום מגיע שק"ם או אטרקציה, חוץ מהריצה אל, השאלה מי נשאר צמוד לנשק, או מי מניח את הנשק על הדשא ורץ. וזה נראה בדרך כלל הבחנה בדי
, ברורה בין מחלקה של קרביים לבין (5) הלא-קרביים, אלו שהנשק שלהם הוא רק למסדר ולא כל כך לשימוש. וזה מאוד בולט. גם כשפתאום אתה נשאר חייל, לא נשאר חייל. גם הכוונה שאתה נשאר חייל גם לאחר שעשיתם את המסע המפרך להר גלעד ופתאום יש ברכת מים. סיטואציה דומה לזה יש בטיול צבאי. סדרת חינוך וכד. ופתאום מגיעים לברכה, ואפשר להיכנס. פתאום אתה מוצא בגדים ונשקים זרוקים. או שהם צמודים לנשק. אלו חיילים שאפשר לסמוך עליהם, שנשארים חיילים גם כשעסוקים במשהו אחר.
מי שעכשיו כורע כל כולו ומי שכורע בעדינות עם הנשק עליו. עדיין נשאר חייל. מדוע המבחן הזה כל כך משמעותי בהמשך, נראה זאת בהמשך.
פשר החיבור בין התיאור הארצי הזה לבין התיאור הרוחני שתיארנו בפעם שעברה שלעובדי הבעל. (6:40) הדברים קשורים. הם שני צדדים של אותה המטבע.
בואו נתקדם הלאה שופטים פרק ז
(ז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמֲלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ:
(ח) וַיִּקְחוּ אֶת צֵדָה הָעָם בְּיָדָם וְאֵת שׁוֹפְרֹתֵיהֶם וְאֵת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו וּבִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחֱזִיק וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִתַּחַת בָּעֵמֶק: פ
(ט) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ:
רד כי נתתיו בידך. מה זה? (7:30)
(יב) וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב:
יש לך שלוש מאות איש, איך להכות את המדיינים?
ה' מבין שיש גם אופציה אחרת,
(י) וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל הַמַּחֲנֶה: (יא) וְשָׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ וְיָרַדְתָּ בַּמַּחֲנֶה וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל קְצֵה הַחֲמֻשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
הקב"ה אומר לו, אם אתה מפחד, אז תרד עם פורה נערך בשקט ותשמע מה ידברו, אל תדאג, זה יהיה לך אות, תחזקנה ידיך. כבר ראינו את המהלך אצל גדעון חוזר שוב ושוב. הוא מעז, אחר כך הוא נבהל ממשהו ומחפש אות, ה' נותן לו אות לא טבעי, אבל אז הוא צריך לשלם על כך. מה קרה עכשיו, מה הפחיד את גדעון? גדעון באמת פוחד. יש לך שתי אפשרויות: (9) או שתרד עם שלוש מאות האנשים, או אם אתה פוחד, תרד עם הנער שלך ובזה מסתיים הפסוק. ובפסוק הבא ההחלטה של גדעון.
(י) וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל הַמַּחֲנֶה: (יא) וְשָׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ וְיָרַדְתָּ בַּמַּחֲנֶה וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל קְצֵה הַחֲמֻשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה: 9:22
באותו פסוק, אם אתה פוחד תרד, והוא מיד יורד. באותו הפסוק. ממה חושש? מה קרה כרגע? הצבא שלו צומצם. אמרו לו יש לך הרבה יותר מידיי חיילים, זה הרבה יותר מידיי מול הצבא המדייני כחול אשר על שפת הים. זה הרבה יותר מידיי. (10) נשארו עשרת אלפים איש, מי שירא הלך הביתה. מה זה עשרת אלפים מול צבא עצום שכזה. זה מתואר כארבה לרוב. גם זה יותר מידי, יישארו רק שלוש מאות. נשאר עם שלוש מאות איש. אחרי מבחן המלקקים. אולי גדעון נרגע כשחשב שמוריד לו שלוש מאות. אבל נדהם לגלות שנשארים לו שלוש מאות. אתה פוחד? כן , אני פוחד, אז רד לבד עם נערך. למה ה' הוריד לו כל כך הרבה? כי ביקש שתי אותות. עם הגיזה והצמר. אתה רוצה אותות מה' אתה צריך לשלם במחיר של אמונה. נאלץ לעשות קיצוץ. אתה פוחד? אז רד לבד עם נערך. ה' לא אומר לו מה יהיה שם. אתה תרד ותשמע מה שידברו ותחזקנה ידיך.
(יב) וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב: (יג) וַיָּבֹא גִדְעוֹן וְהִנֵּה אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם וַיֹּאמֶר הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה וְנָפַל הָאֹהֶל: (יד) וַיַּעַן רֵעֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה: פ
זה אותה גימטריה… מה הקשר?
(טו) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר הַחֲלוֹם וְאֶת שִׁבְרוֹ וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר קוּמוּ כִּי נָתַן יְקֹוָק בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן:
הוא אומר להם, הבנתי.
(טז) וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים…
בטח חשבו שעכשיו הולכים הביתה. אבל פה נגמר הסיפור. נשארים.
וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם וְכַדִּים רֵקִים וְלַפִּדִים בְּתוֹךְ הַכַּדִּים: (יז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן: (יח) וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַיקֹוָק וּלְגִדְעוֹן: פ
מה יותר פשוט מזה? (12:35) בטח ייבהלו… התשובה – אין סומכים על הנס. אפשר גם למחוא כפיים, בטח ייבהלו… למה לשבור כדים? מה הסיפור המוזר הזה? (13)
לגדעון לא היה ברור מה צריך לעשות. הוא שומע את החלום ויודע מה לעשות. שופרות, כפי שהיה בירחו אך ביריחו כל בני ישראל וכאן רק שלוש מאות איש. גדעון מאוד מתעודד מהחלום שהוא שומע. אבל לא רק מהחלום, אלא
מספר החלום ואת שברו.
סיפור החלום, וגם את הפתרון. גם זה שמישהו מספר ונותן פתרון. מה ההבדל? לא רק את הפתרוןששמע שימח אותו, גם החלום עצמו. ראה ושמע בחלום גם דברים שלא שמע. הפותר אמר את הפיתרון. אבל לא רק מזה הוא שמח, הוא הרוויח פה עוד משהו.
הדבר הראשון שצריך להבין: מיהם החיילים הללו ששמע? קצה החמושים. העמדה הקדמית, הקרובה ביותר למחנה ישראל. לא מדובר על שעת שלווה ושלום, אלא מלחמה. כל רגע צפוי להיות פה משוה. ומה הוא שומע? השומר מספר לחברו מה חלם עכשיו. חלמת עכשיו? יפה מאוד. חייל ישן בשמירה, בקו הראשון, נוכח פני האויב. במוצב הקדמי ביותר, חברה' מחליפים חוויות על חלומות שחלמו. זה מלמד שרמת הכוננות במחנה מדין אינה גבוהה ביותר, כי ברור להם שאף אחד לא יעז ללחום בהם. למה? המספרים מדברים בעד עצמם. יש ביטחון עצמי גדול אצלם. אין להם שום בעיה לישון ולספר לחבר. אף אחד לא ירותק בגלל דבר כזה. דבר חשוב.
עוד דבר חשוב. איך הגיע הפתרון לאותו פותר חלומות? זה דבר מעניין. קודם כל מבינים ששמו של גדעון בן יואש איש ישראל, כבר ידוע בקרב המחנה המדייני. איך הם יודעים את שמו? נסביר מה שכבר אמרנו, כשגדעון החל בהתקוממות ונתץ את הבעל וכרת את האשרה, כל מדיין נזעקו, כי היה ברור שמתחילה פה תסיסה של מרידה, וזה עשה גלים. (17) ראינו את המעגלים שהלכו והתרחבו, והמדיינים בוודאי שומעים מהדבר הזה. אבל הם בוודאי יודעים יורת מזה. הקדמנו כבר שמשהו בתכנית של גדעון לא עלה יפה, ומי נתפס? האחים שלו. והם הרגו אותם. המדיינים תפסו את אחי גדעון בשעה שהלכו לגייס את השבטים הצפוניים. ככל הנראה לא מיד הרגו אותם, אלא חקרו אותם קודם, והשם של גדעון ידוע להם. ייתכן שהם מבינים שהוא ראש הבנדיטים היהודים, וצריך להיזהר ממנו. וכשהם רואים צליל לחם שעורים מתהפך הם רואים ש (18:15) שמגיע לאוהל והאוהל מתהפך. והאוהל הוא האוהל שהם גרים בו, והלחם הופך את האוהל. הוא מרגיש שהחלום מתאר משהו מוזר, לא לגמרי טבעי. ההתקוממות החלה בכך שגדעון נתץ את מזבח הבעל, ובעקבות זאת אביו חוזר בתשובה ואנשי העיר ומשפחה הגדולה יותר ואז כל אפרים, והחל מבצע חמץ, והתעוררות רוחנית. והגויים קולטים את זה. אבל יש משהו שמעבר לזה. (19:30) למה לחם שעורים? זה מאכל בהמה מול חייטה שהיא מאכל אנושי. זה מה שישראל אוכלים עכשיו, כי מה עם החיטה שלהם?
והיה אם זרע ישראל… ולא השאירו מחיה בישראל.. כדי ארבה לרוב… וידל ישראל
לכן גדעון חובט חטים בגת. הצליח להציל כמה חטים, והולך לחבוט בגת. במקום בגורן. ישראל נאלצים לאכול רק את לחם השעורים, הרבה יותר גס, פחות טעים. הלחם המסכן הזה הוא שנוקם את נקמתו באוהל המדייני. הם מבינים את הסיפור.
וגם גדעון מבין הרבה מאוד. מה מראים לו כאן בדיוק. מה הבין.
(יט) וַיָּבֹא גִדְעוֹן וּמֵאָה אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה רֹאשׁ הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה אַךְ הָקֵם הֵקִימוּ אֶת הַשֹּׁמְרִים וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְנָפוֹץ הַכַּדִּים אֲשֶׁר בְּיָדָם: (כ) וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים וּבְיַד יְמִינָם הַשּׁוֹפָרוֹת לִתְקוֹעַ וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַיקֹוָק וּלְגִדְעוֹן: (כא) וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה וַיָּרָץ כָּל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִיעוּ וַיָּנוּסוּ: (כב) וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם יְקֹוָק אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת אָבֵל מְחוֹלָה עַל טַבָּת: (כג) וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן: (כד) וּמַלְאָכִים שָׁלַח גִּדְעוֹן בְּכָל הַר אֶפְרַיִם לֵאמֹר רְדוּ לִקְרַאת מִדְיָן וְלִכְדוּ לָהֶם אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן וַיִּצָּעֵק כָּל אִישׁ אֶפְרַיִם וַיִּלְכְּדוּ אֶת הַמַּיִם עַד בֵּית בָּרָה וְאֶת הַיַּרְדֵּן: (כה) וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב הָרְגוּ בְיֶקֶב זְאֵב וַיִּרְדְּפוּ אֶל מִדְיָן וְרֹאשׁ עֹרֵב וּזְאֵב הֵבִיאוּ אֶל גִּדְעוֹן מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:
(22:30) מה היה כאן?
הסיפור מוכר לנו. היטבנו לתאר אותו בסיפור של סיסרא, וזה כאן דומה מאוד. זה נס. שלוש מאות איש מניסים מחנה כזה. בעצם רק מאה שאיתו והם מתחילים.
אבל הנס מתגלגל בצורה טבעית. המחנה המדייני עולה על המחנה הישראלי בעצמתו ובמספר הגדול של הגמלים. הכלה כל יותר טוב, יושבים במקום מוגן, מאורגנים כמו שצריך. יש נקודת חולשה אחת שגדעון ינסה לנצל עד תום. והיא הנקודה שראינו בחלום, השאננות . הביטחון העצמי שאף אחד לא יתפוס אותם. כשיש ביטחון עצמי גדול מאוד, הוא יכול להתנפץ ולהתפוצץ. זה לא מספיק עדיין אך טוב להתחלה.
מתי גדעון עושה מה שעושה?
ראש האשמורת התיכונה. (24:45)
על מי שהיה בצבא יודע. זה הרגע. זו נקודת השפל, נקודת השבירה. המשמר היוצא והמשמר הנכנס. כמה דקות לפני סוף המשמרת כבר הערנות יורדת. אם שומעים קולות, מפרשים כאילו זה כלום. מעניין אותך רק דבר אחד, להקים את השומר שאחריך. והוא קם אבל בקושי. זה הדבר הכי נורא. אדם שמגיע לעמדה ועדיין חצי ישן, ואתה מסביר לו על הגזרה. והוא בקושי ער. זה הקטע הכי קשה. אלו לחוצים ללכת ואלו לא ערים. זה ראש האשמורת התיכונה. זה מתעצם אם יש כוננות באמת, המתח והפחד משאירים אותך ערני, אבל אם אתה בשאננות, אז השמירה נראית מיותרת. (27) מי שהיה בצבא יודע שרוב הלילות שהוא שמר זה היה מיותר. כשאתה שאנן אתה רק חושב איך להעביר את השמירה. זוהי נקודה אחת.
נקודה שניה.
הם מתחלקים לשלושה ראשים. איך הגיע לרעיון הזה? שילוב של דברים. נסביר את ההיגיון. מחלק לשלושה ראשים וכל ראש עומד במקום אחר. הם מקיפים את המחנה, סביבות כל המחנה (28) . הכוונה שמקיפים את המחנה משלושת הצדדים. מה עם רוח רביעית? לא מקיפים משם. גם בהלכה זה ככה. כשצרים על עיר נותנים לה צד אחד שמאפשרים לברוח. וזה לא בגלל הומניזם או אמנת ז'נבה, ממש לא. אלא בגלל הראייה הצבאית הנכונה. אם אתה לא מאפשר לאויב לברוח, עם הגב לקיר הוא יילחם עד הכדור האחרון.
אחת הסיבות לקרב האכזרי שהיה בגבעת התחמושת, היו לכך כמה סיבות, הם היו הבדואים הנאמנים לחוסיין, אבל גם לא הייתה להם בררה, לא היה להם לאן לברוח, והם נלחמו עד הסוף והשאירו הרבה חללים. זה שמשאירים פתח לברוח, כדי שלא תהיה להם מוטיבציה להילחם עד הסוף. המספר שלוש מאות לא מתחלק לארבע אלא לשלוש. וזה כבר רמז שכך צריך להיות.
אין מצב ריאלי שצבא של שלוש מאות יצאו נגד מחנה עם כמות אדירה. אין מצב. אי אפשר, לא שייך. אבל הם כן יכולים לעשות דבר אחד, לגרום למהומה ואנדרלמוסיה ובהלה גדולה במחנה האויב. נתאר את הסיטואציה הזאת. הם מקיפים משלושה כיוונים, מסתירים את הכדים ובבת אחת מנפצים את הכדים. הרעש של ניפוץ שלוש מאות כדים (31) פתאום ניפוץ הכדים והלפידים, הם רואים את זה. הדבר האחרון שהם חושבים זה שיש שם שלוש מאות איש. הם בוודאי לא חשובים שכך. אף אחד לא קם לספור. התחושה הזאת שתקפו אותם. והאויב הגיע אליהם ולא התגלה. ומתחילה מהומה גדולה. מה קורה. תוקעים בשופרות . שלוש מאות שופרות. הרבה רעש. מה היה השופר? השופר היה כלי מלחמה. לא באו עם שופרות וטליתות אלא כלי מלחמה. שמעתי פעם דעה מעניינת מאוד, שהשופר יכול לשמש כלי מלחמה גם היום. זה היה הכלי של הקצין, בדומה למשרוקית היום. לא כל דבר אפשר להעביר בקשר, לקצינים יש משרוקית. יש תקיעה יש שברים ויש תרועה, אפשר לת ת לכל קול משמעות אחרת. השופרות היו לקצינים בלבד. כששומעים שופרות, חושבים שזה של המפקדים, לא יודעים ששלוש מאות שופרות הם שלוש מאות אנשים בלבד, ולא רק הקצינים. (33:45) זה כל השלוש מאות כאילו יש מאחוריהם הרבה יותר. העם ירד, עשרת אלפים איש. מה עשו האחרים?
(ח) וַיִּקְחוּ אֶת צֵדָה הָעָם בְּיָדָם וְאֵת שׁוֹפְרֹתֵיהֶם וְאֵת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו וּבִשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחֱזִיק וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִתַּחַת בָּעֵמֶק: פ
(34) לקחו את הצידה והשופרות של עשרות אלפים איש לפחות. השלוש מאות שופרות זה מה שיש למחנה גדול מאוד, הרבה מעבר לשלוש מאות איש. כששומעים שופורת מכל הכיוונים, לא רואה כלום אלא לפידים ואורות משלושה כיוונים. ורעש ומהומה ושבירת כדים, וצעקות לה' ולגדעון. ומה שמתרחש הוא הדבר הבא. השומרים הראשונים הכי קרובים, רצים בבעתה לאוהל להזעיק עזרה. הם קמים מהשינה ותוקעים בו חרב. ויהי חרב איש ברעהו. זה מה שהיה פה. וישם ה' את חרב איש ברעהו.
מעבר לזה. מי זה הצבא שמגיע? מדיין ועמלק וכל בני קדם. לא קבוצה מגובשת אלא כל יושבים המדבריות. הנאמנות שלהם זה כלפי זה לא כל כך באה לידי ביטוי ביום יום. הם לא צבא אחיד וממושמע. (36:20) המכנה המשותף הוא המאבק בישראל. אבל לך תדע, אלו בגדו באלו ואלו באחרים, אף אחד לא סומך על אף אחד, ובצדק. ומתחילה מהומה אדירה ומתחילה מנוסה. לאן כולם מנסים להימלט? לכיוון שאין בו לפידים. אז מתחילים לרוץ לכיוון ולקראתם רצים עם חרבות. ואחרים מתעוררים ולא מעלים בדעתם (37) שזה החברים שלהם או לא. מהומה ענקית. וברעש הזה. ועדיין החסרנו את הפרמטר העיקרי. מה קורה כאשר הסוסים נבהלים, ראינו אצל סיסרא, אך זה כאין וכאפס לעומת מה שקורה כאשר הגמלים מתחילים. כאשר הגמלים מתחילים להשתולל, לשעוט במחנה. הם נבהלו מהרעש והמהומה. רק נשאר לשיר אשירה לה' כי גמל עליי.. הגמל רץ על האוהל. אלו תוקעים בשופרות ואלו תוקעים זה בזה. יותר מידיי חיילים. זהו תיאור של נס בדרך הטבע. זוהי הריאלייה היחידה שאפשר להסביר. מי היה מעז לעשות דבר כזה? הרי כפסע בין ניצחון לכישלון. הרי אילו היה שר צבא אחד שהיה מתעשת ותופס ומצליח לארגן משהו היה יכול להתהפך מהר מאוד. וזה לא קורה. זה מתגלגל ככדור שלג. (39) "חרב איש ביד רעהו" זה נכון, אך כתוב בפסוק כב: וַיָּשֶׂם יְקֹוָק אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה… אבל נותן להם את יכולת המלחמה והם נלחמים בצורה הזאת ומתחילה בריחה וגדעון לא מאפשר להם לברוח. אם לא גומרים את הסיפור עד הסוף, לא עשינו שום דבר, כמו בהרבה מלחמות בתנך וגם היום. (40) המלחמה נגד הפתחלנד שהוקמה בלבנון. זה היה צריך לסיים את הסיפור. המלחמה לא הייתה מול לבנון או סוריה, גם הם שילמו מחיר, אך זו הייתה מלחמה מול המחבלים. היתה מוצלחת מבחינה צבאית, מצור על ביירות. מי שיודע, ערפאת היה באופן אישי על כוונת של חייל וזה צולם, (41) אז הגיעו להסכם שהוא וכל החבר'ה שלו עוזבים את לבנון ועוברים לטוניס. והם עברו לשם. לא עשינו כלום. לא גמרו עד הסוף, לא רצצו את ראש הנחש, לא התקדמנו מילימטר. אם לא מסיימים עד הסוף, לא קורה שום דבר. זה לא עובד בצורה כזאת, וגדעון מבין את זה.
איך הוא ראה את כל זה בחלום?
הלחם מתהפך במחנה מדיין. ביטוי של מהפכה. (42)
יג:… והנה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה וְנָפַל הָאֹהֶל:
כמה פעמים יכול האוהל ליפול? בא נפל התהפך שוב נפל. זה התיאור. את זה הוא קלט מתוך הסיפור של החלום, ואת זה דווקא לא אמר החייל שפתר. אבל את זה שמע גדעון. החייל רק אמר שזה חרב גדעון בן יואש. אבל גדעון הבין גם את מספר החלום, את הסיפור. והוא הבין את האופן. האופן הוא כזה שיש מהפכה במאהל המדייני. ייתכן שכך פירש את המילה צליל לחם שעורים. את הקולות .הלחם מפיק צלילים, רעש וקולות.
לחם שעורים לא יכול שלא להזכיר לנו את פרק ה', שירת דבורה. שופטים פרק ה
(ח) יִבְחַר אֱלֹהִים חֲדָשִׁים אָז לָחֶם שְׁעָרִים מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל:
(44:30) כשעם ישראל בוחר לעצמו אלהים חדשים, אז יש מלחמה בשער. לחם שערים – לחם שעורים. משחק מלים שאינו מקרי.
לחם: מהו לחם? המלחמה היסודית הייתה על הלחם. על הקיום. על התבואה. בערבית לַחם = בשר. זו התפיסה. היהודים היו עובדי אדמה. המלחמה על הלחם. הערבים היו רועי צאן, אצלם האוכל הוא הבשר, אז המלחמה אצלם היא על הבשר.
אם עם ישראל בוחר אלהים חדשים, המלחמה בשער. אבל מה שכאן מתברר שאותו לחם שעורים מצליח לנצח במלחמה. אז כאן יש תיקון. זוהי עדות לכך שהמהפכה שעשה גדעון היא מהפכה שהיא גם מהפכה רוחנית – דתית. הריסת מזבח הבעל היא התעוררות רוחנית ,אנשים חוזרים בתשובה. ומתברר שיש כבר לחם שעורים, השעורה יוצאת למלחמה וזוכה במלחמה.
לא צבא ישראל גרם למהומה כי צבא ישראל לא היה זכאי להילחם, ולכן צבא השמים נלחם. וה' השמיע את מחנה ארם… הם שמעו את צבא ה'. במלחמה. הצבא לא היה זכאי להילחם וה' נלחם להם. (47:30)
הלחם הזה זוכה להילחם. השעורה יוצאת למלחמה. דבר אחרון שקשור בלחם שעורים.
שעורים: משנה מסכת סוטה פרק ב
כל המנחות באות מן החטין וזו באה מן השעורין מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורין